בכניסה למסעדת זוס, ממש מעל לדלת העץ ומתחת לשם המסעדה, נכתב, באורות צהובים זוהרים: ״חגיגה ישראלית ים תיכונית״. זו פעם ראשונה שאני רואה הצהרת כוונות שמופיעה בצורה הזאת. כלומר, אם לא מחשיבים את ״מפגש מושיקו – תמיד טרי, תמיד נקי״. בדרך כלל מסעדות נמנעות מלהציג בפני הסועד הפוטנציאלי את הסאבטקסט שלהן. הן מותירות מעט מקום לדמיון ומסתורין באשר למה שמתרחש בפנים. ובכל מקרה, עדיף להמעיט בהצהרות מהסוג הנ״ל. קצת אלגנטיות וצניעות עוד לא הרגה אף אחד.
אבל במסעדת זוס לא מאמינים בסאבטקסט. עוד נגיע לזה. את השם הם כותבים כמובן באנגלית, כי החגיגה היא ישראלית, אבל הוואנביזם הוא בינלאומי. Züs הם קוראים לעצמם, כדי להדגיש את הקשר היווני. אבל נכון יותר היה לכתוב Zeus, על שמו של אל השמיים, זאוּס. למה Züs עם שתי הנקודות האלה מלמעלה, אוּמלאוּט קוראים להן ומשתמשים בהן בשפה הגרמנית, שוודית ושאר שפות לטיניות. בעברית, האוּמלאוּט מועתקת בדרך כלל כחיריק. כלומר, השלט של זוּס הוא בכלל זיִס. מה שמביא אותנו, אולי, ל״יהודי זיס״, שמו של סרט התעמולה האנטישמי שיצא בגרמניה הנאצית בשנת 1940. רגע, הבטיחו לנו ״חגיגה ישראלית ים תיכונית״, איך הגענו לתעמולה אנטישמית? ועוד בחיפה?! מה קורה פה?
מה שקורה זה שנכנסנו פנימה והבנו ש״חגיגה ישראלית ים תיכונית״ זו לא הבטחת שווא. למרבה הצער, הם ממש התכוונו לזה ברצינות. חשבנו שבאנו למסעדה במרכז הכרמל שבחיפה, והתברר לנו שנקלענו למסיבה סוערת במועדון באיביזה. על הבר ישב כדורגלן עבר ולגם קוקטיילים עם אשתו הבלונדה. המוזיקה ברמקולים התפוצצה באוזניים כמו פגזי מרגמה. האוס וטכנו גרוע ומסחרי בפול ווליום לפרצוף של האמאמא שלנו. רעש מטורף. לא יכולנו לשמוע את עצמנו חושבים, מדברים או לועסים. הטראקים הלכו והתגברו בקרחנה של רמיקסים מזוויעים לשירים מהאייטיז, כולל ויטני יוסטון על קצב אפריקאי שבטי. מה לעזאזל חושבים לעצמם פרנסי זוס? האם המסעדה הזאת מיועדת גם למי שהם לא בליינים בני 20? ואולי בכלל כדאי לעשות סלקציה בכניסה ואת הזקנים לשלוח הביתה, כי אין מישהו מבוגר שיצליח ליהנות במועדון האוס שמעמיד פני מסעדה ים תיכונית. אני חושב על פנסיונר בן 70 שייקלע לזוס ואני מרחם עליו ועל משפחתו. כן, סלקציה זה הפתרון הנכון. אופס, אנחנו שוב חוזרים לגרמניה הנאצית.
והיה גם אוכל. אני בטוח שהיה גם אוכל. חייב להיות גם אוכל. מועדון עם אוכל. גם זה סוג של סטארט-אפ חיפאי. אם זוס, ברוחה, היא מועדון האוס, הרי שהתפריט שלה מוכיח שהשף הוא שריד ארכיאולוגי לתוכניות ריאליטי בישול משנת 2013. לראיה: יש שם לפחות שלוש-ארבע מנות עם פרחי מאכל ועוד מספר דומה של מנות שכוללות ספֵירוֹת בטעמים שונים ומשונים (בלסמי, תפוזים וקוקוס). נו, זוכרים מה זה ספֵירוֹת? ההמצאה המטופשת הזאת מהמטבח המולקולרי. כדורים קטנטנים נוזליים שעטופים בג'ל ששומר על הצורה שלהם באמצעות שימוש בסודיום אלגינט. הייתה תקופה שזה נחשב לשיא החדשנות. מאיר אדוני היה מדבר על הספֵירוֹת האלה בעיניים נוצצות ובידיים רועדות. זה לפני כמעט עשור. מזל טוב, הספֵירוֹת הגיעו סוף סוף לחיפה. גם פרחי המאכל. לקח להם זמן. אולי היו פקקים בדרך פרויד.
במנה של ״חוט לטינה״ (56 שקלים) היו ספֵירוֹת בטעם תפוז שמתפוצצות בפה כאילו שהשפריצו לך סירופ ויטמינצ׳יק. זה מתוק להחריד. המנה, עם השם המוזר (לכל המנות בזוס יש שמות, בוא נאמר, לא שגרתיים), כוללת גם רצועות דקות של מוסר ים צרוב למחצה, ויניגרט תפוזים עם כמון ופפריקה מעושנת, שמן זית ותפוזים מצומצמים. הדג נעלם אל מול האוֹפנסיבה התפוזית. אין בכלל מה לדבר על דג. זאת בעצם הייתה מנה של סירופ תפוזים עם תוספות. אפשר היה לשפוך עליה מים מהברז, לשים במימייה ולצאת לטיול שנתי.
ליווינו אותה עם מנת לחם, ״לעג'ין מל פראן״ (32 שקלים), אמרתי לכם שהשמות של המנות כאן זה משהו באמת לא ברור. זה לחם מבצק שמרים שיצא מהטאבון שניצב במרכז המסעדה. כן, חיפה גילתה את הטאבונים שניצבים במרכז המסעדה. מזל טוב שיהיה. לחם לא רע בכלל שמגיע עם סקורדליה יוונית, ממרח עגבניות צהובות וסלסלת פלפלים אדומים.
מנה ראשונה נוספת הייתה ״שבילי סקלופס״ (69 שקלים), כן, ארבעה סקלופס שמסודרים בצורה של שביל עקלקל, על גבי קרם חציל שחור שנמרח על הצלחת כמו משהו שעדיף שאני לא אגיד. כן, המסעדה גילתה באיחור את קרם החציל שמסעדות רבות כבר נטשו מרוב עודף שימוש. הסקלופס היו קפואים ומופשרים וצרובים בצורה סבירה. החציל השחור? מאוס לחלוטין. והיה תבשיל תרד שעליו יש לומר: תרד צריך לדעת גם איך לשטוף, אחרת גרגרי חול נכנסים לך לשיניים בזמן שהאוזניים שלך מתפוצצות בגלל הרמיקס לוויטני יוסטון.
״סשימי ים תיכוני״ (58 שקלים) הוא שם נורמלי סוף סוף למנה שנראה שהותקנה במטבחו של מישהו שחזר גמור ממסיבת טראנס שנמשכה יומיים: פרוסות הדג הנא עוצבו לצורה של פרח והונחו על גבי קרם גזר פיקנטי, ובאמצע הצלחת הניחו סלט של גזר טרי וצנונית. זה נראה כמו מסבחה פסיכדלית. והטעם בהתאם. הזיה טוטאלית.
המשכנו לעיקריות שהיו קצת יותר סטנדרטיות וקצת פחות קוּקוּאיות: שוק אווז (95 שקלים) שבושלה קונפי עם ״קרם״ תפוחי אדמה. מה הבעיה לקרוא לו פירה? קרם הוא לא היה. זה היה פירה מזלג גס. היו גם גזרים צלויים בציר אווז מצומצם. השוק הייתה מעט יבשושית, אבל זו מנת מסבאות סבירה בהחלט.
״פואסון דה מרסיי״ (162 שקלים) הוא עוד שם יומרני שבסך הכל מנסה לומר שהשתמשו בפילה לוקוס, עשוי באופן מושלם, והניחו אותו גבי תבשיל כרישה ושמנת וציר דגים עם זעפרן, כלומר יש כאן איזה ניסיון לעשות איזה הומאז׳ לבויאבז של מרסיי. יאללה, שיהיה. התוצאה היא מנת דג מצוינת, למרות העילגות שבדרך.
קינחנו ב״עוגת גבינה מפורקת״ (42 שקלים), כן, גם טרנד ה״מפורק״ הגיע לחיפה אחרי שנמאס בכל מקום אחר בישראל, ובכלל לא ברור למה צריך לפרק עוגת גבינה. מה הבעיה עם עוגת גבינה שלמה? מילא, תשובות טובות כבר לא נקבל. זוס היא מסעדה של האופנות האחרונות, נכון ללפני עשור. היא עדיין חושבת שזה ״מגניב״ להפציץ במוזיקה בפול ווליום כדי להוכיח שהיא ״עדכנית״ ובקטע של ״גוֹד איז אה די.ג׳יי״, והאוכל גם הוא, ״ים תיכוני״ כי זה מה ש״הולך״. בקיצור, מסעדה עם המון מירכאות כפולות וסימן קריאה אחד גדול: לא נחזור לשם כי אנחנו לא קלאברים מתלהבים. אם היינו רוצים קלאב, היינו הולכים לבלוק.
>> בפעם שעברה אכלנו במו ומו ברחובות
זוס. שדרות הנשיא 134, חיפה. 04-8677783. לא כשר