הושלמה הדוכניזציה של ענף המסעדות בישראל: ישראל אהרוני פתח מסעדת ראמן חדשה, בנוסף לדוכן הראמן שבבעלותו בשוק שרונה. מה מבדיל בין הדוכן למסעדה? רק הגודל. הירו ראמן היא מסעדה שהיא דוכן שהוא מסעדה שהיא דוכן. ומכיוון שאין כל כך הרבה הבדל בין השניים, זה גם לא ממש משנה. במילא כל תרבות האוכל המקומית הולכת ומתמזערת ומסתפקת במועט. פעם אכלנו שווארמה בדוכן, היום אוכלים שווארמה במסעדה. חדירתו של אוכל הרחוב – הישראלי והגלובלי – לתוך גבולות גזרה שפעם נשמרו לבישול העילי, היא עובדה מוגמרת. אני לא אומר אם זה טוב או רע. זה מה שזה. האם על כך חלם הרצל כשהוא חזה את מדינת היהודים? לא בטוח. מצד שני, הרצל לא אכל ראמן. ואולי טוב שכך.

הירו ראמן של אהרוני היא לא מקום כיפי במיוחד. דבר ראשון, אי אפשר להזמין מקומות בטלפון. זה מנהג נפסד שמוכר לנו ממקומות סנוביים בניו יורק, לדוגמא, וחבל שייבאו אותו הנה. זה רק יוצר בלאגן ולחץ מיותר. אתה מגיע למסעדה, נרשם אצל המארחת, ומתפלל שהישראלים גסי הרוח לא יעקפו אותך בתור כמו שהם כל כך אוהבים לעשות. ואז, אחרי שאתה כבר זוכה להיכנס בשערי המקום, מודיעים לך שהישיבה ליד השולחנות היא משותפת. כך הובילו אותנו לשולחן קטנטן, כשלידינו זוג שעושה רושם שהיה בדייט לא מוצלח במיוחד. ישבנו לידם ויכלנו לשמוע כל מילה שיצאה להם מהפה. זה היה מביך לאללה. עכשיו, אני לא בהכרח נגד ישיבה משותפת. בחומוסיות זה נהוג כבר עשרות שנים. אבל במסעדה של אהרוני, מתוקשרת ומיוחצנת היטב, בשעות הערב, כשהברנז'ה התל אביבית צובאת על הדלתות, זו ממש סכנת נפשות. כל הרכלנים והבחשנים זוקפים את האוזניים שלהם ומצותתים לשיחות של אחרים. ולכן הפיתרון הוא לאכול בדממה. לשתוק, לבלוע, לבקש חשבון ולברוח מהר הביתה.

וכעת לאוכל: נו, אין כאן ממה להתלהב יותר מדי. ראמן, אתם יודעים, כולה מרק. סליחה על חילול הקודש. אבל אני לא מוכן להצטרף לטרלול הראמן שאיכשהו השתלט על המדינה. נמאס לי אפילו לשמוע את המילה הזאת – "ראמן" – שפתאום מתגלגלת על הלשון באיזו סוג של גאווה וביטחון עצמי מופרז, ופתאום לכל אחד יש את הראמן המועדף עליו ואנשים שנסעו פעם אחת לטוקיו, חזרו כשהם מומחים בינלאומיים לראמן, וכולם יודעים מה זה ראמן מושלם, ומה זה ראמן אמיתי, וראמן וראמן וראמן. זה לא אסתטי, ולא נעים להיות קורבן של אופנת הראמן. זה אפילו די דבילי. דברו איתי כשבישראל יפתחו באותה מידה של התלהבות מסעדות חדשות וטרנדיות של מרק עוף פולני ומרק רגל תימני.

הירו ראמן - אהרוני (צילום: יחסי ציבור, mako אוכל)
את הידע וההבנה שלו אי אפשר לקחת. אהרוני|צילום: יחסי ציבור, mako אוכל

אהרוני עצמו הוא כמובן לא קורבן אופנה. הוא אדם עם ידע היסטורי וקולינרי נרחב ובעל מניות בכל מה שקשור לדבר הזה שנקרא "מטבח אסייתי". לא ניקח את זה ממנו. אבל הירו ראמן היא לא הרבה יותר ממה שהיא – מעין דוכן מורחב. ראמן פלוס. זה הכל. אפילו פחות מזה, כי בכל זאת הגענו עם קצת ציפיות. ממש קצת.

אז איך הראמן? מה אני אגיד לכם. כולה מרק, חבר'ה. אני לא מבין מה כולכם מתלהבים. סבבה של מרק, אחלה מרק, על הכיפאק של מרק. אבל בסופו של דבר – סתם מרק. זה לא המרק שישנה לכם את החיים - אם אתם מחפשים שמרק ישנה לכם את החיים. זה גם לא מרק דגול או מסעיר או ייחודי, לא מרק עם טעמים יוצאים מן הכלל, או אפילו מרק שיש בו איזו עדינות ותחכום ואנדרסטייטמנט, כפי שראוי שיהיה אצל ראמן יפני כהלכתו (אבל אני לא אשחק אותה מומחה לראמן כי זה פתטי). זה לא הראמן הכי טוב או הראמן הכי גרוע. זה לא ראמן מדהים ולא ראמן מגעיל. זה לא ראמן עילאי ולא ראמן נחות. לא ראמן עמוק מדי ולא ראמן שטוח. זה ממש, אבל ממש, סתם ראמן.

בארוחה הראשונה הזמנו ראמן ברווז (62 שקלים) וראמן דן דן (58 שקלים) עם בשר בקר טחון. ראמן הברווז נהנה מציר חוּם וחזק, ופרוסות הברווז היו עסיסיות. הראמן הגיע עם תוספת חביבה, כמעט הומאז' לתאוות החריף המקומית – מעין סחוג או אריסה, בניחוח קוריאני. ולצד זה, שחו בתוך ציר הראמן, אטריות דקות, חביתת טמאגו מגולגלת וחצויה לפרוסות, ערמונים וקנפיו (דלעת כבושה). יש כאן משחק בין דרגות שונות של מתיקות. בסך הכל, ראמן עם הגיון משלו.

הירו ראמן - ראמן ברווז (צילום: יחסי ציבור, mako אוכל)
זה לא רוגלך שם למעלה. ראמן ברווז|צילום: יחסי ציבור, mako אוכל

ראמן דן דן זה בערך אותו דבר, רק עם בשר טחון, ותוספות יותר מסורתיות וסטנדרטיות – אטריות, ביצה, בצל ירוק וכל זה. לא משהו לכתוב עליו הביתה.

גיבור על סלטים

בארוחה השנייה לקחנו ראמן חזיר (58 שקלים) וראמן צמחוני (48 שקלים). בראמן החזיר יכולנו לזהות טעמים ומרקמים מורכבים – הייתה שם מרירות ומתיקות, סמיכות ושמנוניות. פרוסות החזיר שחו בתוך הראמן כמו שחזיר שוחה בתוך בוץ. זה היה הראמן המצטיין. וגם בזה לא צריך להגזים. לא עפנו מחוץ לאטמוספירה. הראמן הצמחוני היה דל ודליל יותר. כנראה שזה המקסימום שאפשר להוציא מציר על בסיס פטריות שיטאקה ואצות.

הירו ראמן - ראמן חזיר (צילום: יחסי ציבור, mako אוכל)
מצטיין הערב: ראמן חזיר|צילום: יחסי ציבור, mako אוכל

בנוסף לראמנים, בהירו ראמן מגישים באנים. הרי לא חשבתם שבישראל 2017 תיפתח מסעדה שלא מגישה באנים, כן? בארוחה הראשונה הזמנו באן בקר מפורק (24 שקלים) – יחידה אחת של לחמנייה מאודה, אוורירית, ממולאת בבשר בקר בכמות מזערית. כה מזערית עד שהבשר לא הצליח למלא את הלחמנייה הקטנה. בארוחה השנייה הזמנו באן עוף (22 שקלים). איך היה? היה עוף.

הזמנו גם גיוזה פרגית (32 שקלים) כי בשעה שמונה בערב כבר נגמרה הגיוזה חזיר. איך היה? היה פרגית. בצק הגיוזה היה מתחת לכל ביקורת; חלקו מטוגן וחלקו מאודה, כאשר האידוי לא בוצע כהלכה ובפס החיבור של הכיסון – הבצק היה לא עשוי וקשה. בארוחה השנייה הזמנו גיוזה טבעונית (28 שקלים) ממולאת בתרד ופטריות שהיתה סתמית וגיוזה חזיר (24 שקלים) שסבלה מאותו כשל טכני באידוי ובטיגון.

הירו ראמן - סלט אצות קומבו ואטריות שעועית  (צילום: יחסי ציבור, mako אוכל)
מנה מוצלחת. סלט אצות קומבו ואטריות שעועית|צילום: יחסי ציבור, mako אוכל

הירו ראמן - תביא חשבון 1 (עיצוב: יחסי ציבור, mako אוכל)
ארוחה ראשונה בהירו ראמן|עיצוב: יחסי ציבור, mako אוכל

אה, והיו גם סלטים, אפילו טובים. חציל מאודה במרינדה ארוכה של סויה, שום וג'ינג'ר (19 שקלים). החציל היה רכרוכי ואני מתכוון לזה במובן הטוב של המילה. בארוחה השנייה הזמנו גזר ודייקון כבושים (19 שקלים). חמוצים יפניים מצוינים, וסלט אצות קומבו ואטריות שעועית (19 שקלים), שגם הוא היה לגמרי סביר.

בהירו ראמן יש קינוח אחד, כאילו לצאת ידי חובה, אבל זה קינוח מצוין – גלידת אגסים (16 שקלים) ברוטב מיסו. בפעם הראשונה היא הוגשה עם רוטב קרמל חם שבמגע עם הגלידה הקרה, הפך לגביש קשה שכמעט הוציא לנו את הסתימות מהפה. בפעם השנייה, חסכו מאיתנו את ביקור החירום אצל רופא השיניים, והוסיפו לגלידה הרכה והטעימה הזאת חתיכות של ג'ינג'ר מסוכר.

לסיכום חוויות הראמן והבאן, אני יכול להגיד לכם דבר אחד – לפעמים זה כל כך משעמם להיות מבקר מסעדות.

הירו ראמן - תביא חשבון 2 (עיצוב: יחסי ציבור, mako אוכל)
ארוחה שנייה בהירו ראמן|עיצוב: יחסי ציבור, mako אוכל


כתבו לביצה עלומה

>> בשבוע שעבר חזרנו לאיטליאנו דה לה קוסטה וגריג