כדי להזמין מקום במסעדת הדקל, החדשה של אנשי מחניודה, צריך לעבוד מאוד קשה. למסעדה אין טלפון משלה. אתה אמור להתקשר לטלפון של מסעדת האם. לא עונים שם אף פעם. במצטבר, חיכיתי על הקו שלוש או ארבע שעות. יותר מחברת החשמל ומוקד הארנונה. עד שמישהי סוף סוף טרחה להרים את השפופרת. היא לא התרגשה מזמן ההמתנה הארוך. זה נראה לה טבעי לגמרי. מה שכן, היא הקפידה להזהיר אותי – ״המסעדה לא כשרה, כן? אתה מבין את זה, כן? אני מזכירה לך שהמסעדה לא כשרה״. הבנתי, הבנתי. ועוד דיסקליימר שהיה לה חשוב להדגיש: ״זאת מסעדה בלי רעש וכפיים. האווירה שקטה ורגועה. זה לא כמו ב׳מחנה׳, בסדר? אני רוצה שזה יהיה ברור״. כאילו, את אומרת את זה בקטע רע? את מזהירה אותי שזו מסעדה רגועה? זה אמור להרתיע אותי? לגרום לי לבטל את ההזמנה?
ואז אתה מגיע למסעדת הדקל ומבין ש״רגוע״ זה עניין מאוד יחסי. קודם כל, לא מדובר במסעדה, אלא בבר אוכל שמתחבא בתוך בניין מגורים, מאחורי דלת ברזל כבדה, בסגנון של ״ספיק-איזי״, אותם ברים לא חוקיים מתקופת היובש שהסתתרו מפני ידו הארוכה של החוק האמריקאי, ובשנים האחרונות הפכו לאידיאל אסתטי ועיצובי בסצנת המיקסולוגיה. הדקל משחקת אותה כאילו שהיא סוד כמוס לפרה ולסוס, אבל ברגע שהדלת נפתחת, החשאיוּת מתפוגגת מיד. אתה חוטף בומבה לפרצוף. מוזיקת האוס גרועה מושמעת בפול ווליום, מופגזת, מופצצת, נותנת בראש. הצלילים חודרים לך לתוך המוח. אתה לא יכול לדבר עם מי שיושב מולך. זה מקום פצפון, ממש חדרון עם כמה שולחנות, שחושב בטעות שהוא מועדון דאנס בראשון לציון. ״בלי רעש״, אמרה הבחורה בטלפון. יכול להיות שהיא חירשת לגמרי.
אחרי שאתה מתרגל למוזיקה, רק בקושי, אתה נאלץ להתמודד עם עיצוב הפנים על הקירות מתנוססות תמונות עלק ״אמנותיות״ של נשים עירומות בשחור לבן, צווארה של אחת מהן מכוסה ב״צעיף״: ריאות של פרה מתה. כן, זה עד כדי כך דוחה. וולגרי להחריד. המטבח פתוח, הכיסאות גבוהים השולחנות עשויים משיש לבן. השפים הם שני משתתפים לשעבר ב״משחקי השף״. אסף סרי ואורן אסידו, שגם זכה בעונה האחרונה של התוכנית. הוא היה המתמודד החינני, ה״אותנטי״, זה שמדבר בסלנג עממי וזורק בדיחות קרש גרועות. לא מישהו שאתה מצפה ממנו לרמה קולינרית גבוהה במיוחד. ובתוך כל הרעש הבלתי נסבל של המוזיקה והנשים העירומות שמביטות בך מלמעלה ובוגרי הריאליטי במטבח, מתעקשות המלצריות להתנהג כאילו שמדובר במסעדת פיין-דיינינג ומחליפות את הסכו״ם אחרי כל מנה ומנה. זו מחווה מגוחכת לגמרי. הבעיה של הדקל היא לא מזלג מלוכלך. זה קודם כל הטעם הרע, עם הטראקים משנת 2004 והציצי של ההיא מהקיר בצד שמאל.
שתי ארוחות אכלנו בדקל. ובין שתיהן היה פער גדול, ממש בור, בולען, ואדי. הארוחה הראשונה הייתה סתמית לחלוטין. אכלנו כמותה בכל בר אוכל מזדמן בתל אביב. מנות רגילות לגמרי בביצועים בינוניים, עם קריצה לכל מיני מטבחים שהופכת לפזילה לא חיננית. הרגשנו שכל המקוריוּת והחדשנות המקומית של מחניודה – כאילו שמעולם לא היו. מה נשאר? לא הרבה. בר אוכל ככל ברי האוכל. שיחזור חסר אופי ומשמעות.
פתחנו בכמה ראשונות: בריוש (38 שקלים) שמוגש עם חמאת קרמל מלוח (כן, גם לשם הוא הגיע), קרם עגבניות שרי צהובות וסחוג עלי גפן. הבריוש היה קטן, יבש ומחניק. בושה גדולה לבריושים; סשימי טונה (62 שקלים) היא מנה לכאורה מינימליסטית: כמה נתחי טונה מסודרים בשורה ולצדם צלוחית קטנה עם רוטב פונזו. חבל רק שהטונה היא באיכות בינונית ומטה. רק המצטיינים יכולים להרשות לעצמם להיות מינימליים; סטייק כרוב לבן (54 שקלים) שמגיע עם קרם פרש וצ׳ימיצ׳ורי הוא עדות להזניית השפה. לא, כרוב הוא לא סטייק, כמו שסטייק הוא לא כרוב. זה בסך הכל כרוב בתנור.
לעיקריות – או יותר נכון, בינוניות – הזמנו סיגר בטן חזיר (64 שקלים) שאמורים לטבול בתוך קרם מתוק מדי של תפוחי עץ. הסיגרים, שלושה במספר, מטוגנים היטב, אבל המילוי שלהם, איבד כל זכר לעצמו. הייתה לו נוכחות של אוויר דליל. כאילו שמישהו התאהב ברעיון של להכניס בטן חזיר לתוך סיגר מרוקאי ושכח שזה גם צריך להיות טעים (או עם טעם כלשהו).
פילה לוקוס (128 שקלים) היא מנה סבירה. פילה צלוי, עסיסי, פריך, סטנדרטי לגמרי. לצדו עלי בוק צ׳וי, חלקם חלוטים, חלקם טריים, ברוטב הויסין. למה? לא יודע למה. הדקל מנסה לשחק במגרש שבין צרפת ויפן ומוצאת את עצמה לא כאן ולא שם (אבל אני מזכיר שיש עוד ארוחה. יש סוף טוב).
הקינוח, ״קארה קופה״ (36 שקלים) הוא חטיף של טופי, אגוזי לוז ומוס שוקולד. נראה כמו הגרסה הביתית של מרס או טוויסט ופחות מוצלח משניהם גם יחד.
ואז הגיעה הארוחה השנייה ופשוט טרפה את הקלפים. אפילו הווליום מחריש האוזניים לא הצליח להרוס לנו וגם התמונות המכוערות כאילו שהתפוגגו מהרקע. נשאר רק האוכל. והפעם, הו הפעם, הוא היה פשוט נהדר. עשוי באופן מושלם. כלומר, חוץ מהמנה של הסשימי טונה (62 שקלים), ששוב, הייתה לא איכותית, לא מרשימה, אבל העיקר שהייתה ״מינימליסטית״, מילת הקסם שנכנסה בשנים האחרונות לאופנה (וגם תצא מהאופנה בעוד כמה רגעים).
ופרט לכך – תענוג עילאי. קודם כל, מנה של מוח עגל (58 שקלים) שמגיעה בתוך כלי קריסטל מגוחך. מעין גביע אימתני עם מכסה. משהו באמת מטופש ונובורישי. ואז אתה פותח את הגביע וטובל את הכף הראשונה, את הכף השנייה, הכף השלישית, ולמולנו התגלתה אחת מהמנות העדינות, המאוזנות, המבריקות שאכלנו בעת האחרונה. ממש אנטיתזה מוחלטת לכל הרעש והוולגריות של המסעדה עצמה. נתחים מוח מטוגנים בשלמות, פריכים, מונחים על דמי גלאס, עמוק, מתקתק, ומלמעלה – עננה לבנה של קציפת וישיסואז (כרישה, תפוח אדמה, בצל). והכל מתערבב בהכל. שלוש שכבות. משחקי טקסטורה וטעם, מתוק ומלוח, בשר ואדמה. מנה ששווה לנסוע לירושלים בשבילה. גם לניו יורק.
זרוע תמנון (78 שקלים) היא מנה שמביאה את הדקל לאיזורי הנוחות של מחניודה. אלה כבר הטעמים המוכרים, והם עשויים באופן נטול רבב: פרוסות של תמנון שרוכך היטב, לא צמיגי, נגיס, עם סלקים צלויים, ויניגרט חציל מעושן וקציפת יוגורט. מנה של טעמים חזקים שמצליחה לחמוק בקלות מהבנאליה המוכרת והמשומשת של יוגורט-חציל.
גם סטייק סינטה (162 שקלים) הצליח להפתיע אותנו ברמת הביצוע שלו (בוודאי לנוכח הארוחה הראשונה, המפוקששת והמפוספסת). מדובר בנתח של 500 גרם, מיושן במשך שלושה שבועות, שמגיע לשולחן פרוס ובמידה רייר. זה מעשה נועז, להגיש סטייק במידה כזאת של עשיה כשהוא כבר פרוס, אבל הנועזות לא מעידה על טיפשות, אלא על ביטחון עצמי. לא מופרז, אגב. זה היה סטייק מעולה. מהטובים שניתן לאכול כאן. טעמו עשיר, חתוך נכון, עם פירה חמאתי בצד. סטייק שאגדות ירושלמיות יכולות להיות מסופרות עליו. אם רק סורמלו הגדול היה חי.
ואפילו הקינוח הפעם היה מוצלח מאוד. הפלא ופלא. עוגת גבינה (38 שקלים) שמצדיעה לבנופי ההודי, עם בננות וקרם טופי ושקדים מקורמלים. העוגה קרה, קרמית, נוזלית. התוספות לא מתוקות מדי. עוגה שחותמת ארוחה שניה מצוינת שמהווה תיקון לארוחה ראשונה סתמית. אז מה המסקנה? אם ינמיכו את הווליום ויורידו את התמונות הדוחות מהקיר, הדקל עשויה להפוך למסעדה ראויה. אומנם לא מחניודה, אבל היא יכולה לצעוד גם בזכות עצמה.
הדקל. הדקל 3 ירושלים. טלפון: 02-5333442. לא כשר