לא רחוק ממסעדת צ׳נה החדשה יש דוכן פלאפל שמוכרים בו מנה ב-22 שקלים. אני כותב זאת כדי שתבינו את המרחב שמסביב. המסעדה עצמה שוכנת בתוך מלון בוטיק וממולו נבנה עוד מלון, גדול יותר, מפואר יותר, יקר יותר. בשדרת רוטשילד הסמוכה יש מגדל ובו נמכרות דירות בעשרות מיליונים. אז מה זה 22 שקלים למנה פלאפל? כסף קטן. ועדיין, יש משמעות לכך. זה סדר הגודל ואלה פני הדברים וזו תל אביב של מעלה.
יכול להיות שעל צ׳נה צריך היה לכתוב במדור הכלכלה או הנדל״ן. הרי זו המוטיבציה העיקרית כאן ובמקומות אחרים; להניח עוד לבנה בחומה המתגבהת של ההון, לנצל את ההזדמנות העסקית, לסחוט את הלימון. אבל דבר אחד בכל זאת מייחד את צ׳נה מכל המיזמים הכלכליים בעולם הקולינריה ובכלל: הם הביאו את השף תומר אגאי, מתהילת סנטה קתרינה, ואותו, נדמה לי, אי אפשר להאשים בציניות תאגידית. אגאי יודע מה הוא עושה ויודע איך עושים את זה. בסנטה קתרינה הנהדרת הוא הותיר את השריטה שלו על העולם. הגרסה החכמה שלו לאוכל מקומי, שבעצמה הייתה שיכלול של דברים שנעשו לפניו, הראתה את הדרך לרבים וטובים שבאו אחריו.
וצ׳נה? נו, קצת פחות. זו ממש לא חלטורה אבל גם לא היהלום שבכתר. מלכתחילה נקודת ההתחלה כאן היא אחרת. סנטה קתרינה הייתה הפתעה גדולה כשהופיעה על המפה. מסעדת אינדי שצמחה והתפתחה והופל׳ה, הצעירה הזאת נהיתה וטרנית עם קילומטרז׳ מרשים. פה זו מסעדה שכבר נולדה מבוססת, יותר מדי מבוססת. אתה נכנס לצ׳נה, שבוודאי הושקעו בה בוחטות על כל העיצוב והשָבֶּנְג וחצר פתוחה וכן, גם מלצרים שעוד לא יבש החלב מהשפתיים שלהם והם מסתובבים בעיניים פעורות ותוהות ואין להם מושג מהחיים שלהם. מה יהיה עם זה, תגידו? והכל מאוד עשוי ומוקפד (חוץ מהמלצרים) ונראה טוב, זה ברור, והקהל, או הו הו, עף על עצמו ברמות, ולרגע נדמה לך שאתה נמצא אולי בלאונג׳ של מחלקה ראשונה בדרך לאני לא יודע איפה.
בשורה התחתונה: טעים. אוכל טעים, זה כן. לא רע בכלל. גם לא ממש מלהיב או מרעיש. אבל לא רע. בצ׳נה הלכו על השילוב של איטליה ואזור הים התיכון. המנות מנהלות דיאלוג עם האווירה הכללית במקום: המוזיקה ברמקולים היא של מסיבת האוס בורגנית, והאוכל גם הוא לא עושה קולות של שטיח. אם יש טרטר טונה (69 שקלים) הוא יהיה ״ספייסי״ עם בשר חציל ונקצץ עד לכדי משחה ונמרח על הצלחת כמו שפכטל, ואני בכלל לא בטוח, במחשבה שנייה, שבכלל היה שם חציל כפי שנכתב בתפריט. למה לעשות את זה לטונה? למעוך אותה ככה עד לבלי היכר. לא חבל?
טרטר ״פיאמונטזי״ (72 שקלים) גם הוא נקצץ בטירוף ומוגש שטוח-שטוח על גבי הצלחת. הוא מתובל באנשובי ופרמזן שמעניקים לו אומאמי איטלקי וזה טרטר בהחלט חינני. היה כיף לאכול אותו כשבצד מנאיש (36 שקלים), לחם שטוח (למה הכל שטוח במנות הראשונות?) ממולא בעלי זעתר ובצידו כדורי לבנה ועגבניות מרוסקות.
לקחנו גם פיצטה ירוקה (64 שקלים) שיוצאת מהטאבון הגדול שהובא כנדוניה רוחנית מסנטה קתרינה. אגאי כבר הוכיח שהוא יודע להכין פיצות נפלאות, לא נופלות אגב מאלה במולדת הרוחנית נאפולי, נשבע לכם. כאן זו פיצה קטנה ותפוחה שמגיעה עם תרד בר, גבינת המאירי, צ׳ילי ירוק וחלמון ביצה.
לעיקריות הזמנו קלמרי מטוגן (82 שקלים) שגופיפיו מונחים על סלט של מלפפון וקישוא בלאדי, הקטנים האלה, עם ארוגולה, שמיר וגספצ׳ו עגבניות. הירקות פציחים, הקלמרי טרי. אין טענות מיוחדות למנה הזאת. אולי רק שרצינו להזמין מנה אחרת של שרימפס גאמברי והיא הייתה חסרה.
אבל השיא של הארוחה, העילוי הגדול וגם ההפתעה, מגיעים בכלל מכיוונה של נקניקייה, כן כן, נקניקייה (89 שקלים) שבתפריט מופיעה בכלל כ״נקניקיית בקר שמנה״, אבל בצלחת היו שלוש נקניקיות רזות גזרה, לטענתו של המלצר הן נעשו במקום, אבל אני בכלל לא בטוח, ובכל אופן, שאפו למנקנק שלקח בשר בקר ותיבל בשומן טלה והכין יופי-טופי של נקניקיות, ובצד, התוספות שמרימות את העסק בצורה הכי שנונה: כרוב אדום כבוש וחרדל, שמושכים לכיוון קצת גרמני, וחסה צלויה שסוחבת לכיווננו, וכל הפרטים מתחברים יחד לכדי הרמוניה נקניקית נהדרת. מצד שני, אם נקניקייה זה שיא הארוחה, אז אולי יש כאן בעיה. עם כל הכבוד לנקניקיות, כן?
על הקינוחים אין כל כך מה לומר. הם יעילים ויוצאים ידי חובתם: פנקוטה יוגורט (48 שקלים) עם רוטב פירות יער וגלידת ג׳נדויה (18 שקלים) היו בסדר גמור כמו כל הארוחה. צ׳נה היא מקום סבבה, כמו שנהוג לומר, ולא יהיה הוגן להשוות אותה לסנטה קתרינה אז לא נעשה זאת. בעיקרון זהו מקום בילוי מאוד ספציפי, אז אם אתם אנשים, נאמר, פחות ספציפיים, כאלה שלא משלמים 22 שקלים למנת פלאפל, לא בטוח שיהיה לכם מה לחפש שם. ואם כן, אז כן. אנחנו חיים בדמוקרטיה אחרי הכל.
>> בפעם שעברה אכלנו בדפי (Depi)
צ'נה. מלון תיאודור בראון, הרצל 10, תל אביב. 03-7660504