"אצלנו ב-MANARA כשרוח הים פוגשת את אבני המגדלור הנוקשות, נפרוס בפניכם שולחן בהשראת מדינות אגן הים התיכון". נניח לניסוח המסורבל בתפריט של מסעדה החדשה במלון שרתון, ונאיץ למהות: איזו רוח? אילו אבנים נוקשות? על איזה מגדלור אתם מדברים? מחשבה וכסף רב הושקעו בעיצוב המסעדה שמשגרת את אורחיה לסבנטיז בסטייל, ללא ספק, אבל כל קשר בין גלים וסלעים לבין האווירה השוררת בפנים הוא קלוש עד מופרך. כנראה שמנרה, כמו מסעדות רבות שממוקמות במלונות גדולים, תקועה בין השאיפה לשדר אותנטיות לבין הצורך לייצר את גרסת הגלויה של ישראל, והלימבו הזה מכניס אותה לא פעם לצרות.
מנרה כאמור מצטרפת לשורה של מסעדות חדשות שנפתחות מול קו החוף של תל-אביב (בהן סרייה במלון קמפינסקי, קילומטרז' במלון בראון וקוקו תאי). באור יום, כשאפשר לראות את מפרצי החול במים ואת שוברי הגלים, מפתה לחשוב על דגה מקומית ולהתפייט על הרוח הלבנטינית. עוד יותר מפתה? לסגור את כל החלונות ולהפעיל מיזוג על טורבו. זה בדיוק מה שקורה פה, וזה לאו דווקא רע, רק שלנוחות יש מחיר: אתה לא יכול להיות גם מוגן מפני הסחוניה וגם להתבשם בבלאדיות; גם לקרוא למסעדה שלך מנרה ("מגדלור" בערבית, הסבירה לנו המלצרית מיד עם כניסתנו) וגם לכתוב את שמה באותיות גדולות באנגלית; גם להתגאות בנוף לטיילת, וגם להקפיא כמו ברכבת ישראל. או שאתה בפנים או שאתה בחוץ.
התחושה שהמסעדה מנותקת מההשראה שלה מתקבלת לא רק מהתפריט ולא רק מהמזגן המקפיא, אלא גם הודות לחלונות הגדולים הפונים לשקיעה. באחת הסצנות היפות מ"אבודים בטוקיו" (2003), שרלוט, שהיא סקרלט ג'והנסון, יושבת כנגד חלון עצום וצופה בעיר האפורה והגמדית תחתיה. טוקיו בסרט היא ניצבת, והגיבור הראשי הוא המלון שבו הדמויות כמעט כלואות. נזכרנו בסרט כשישבנו בשולחן בסמוך לחלון לא פחות גדול שצופה אל הים בחושך (קורין גדעון הייתה מוריקה מקנאה) ונתקפנו הזדהות: יותר משהחלונות האלה משקיפים אל העיר, הם נסגרים בפניה. למעשה, המסעדה כל כך מבודדת מסביבתה, שהיא הייתה יכולה באותה המידה להיות בירושלים.
אם להיות הוגנים, יכול להיות שאם היו מושיבים אותנו בשולחן אחר, גם תחושת הניכור הייתה נחלשת. השולחן הספציפי שבו ישבנו ודאי פופולרי בזמן שקיעה, אבל אחריה הוא הופך למדכדך בשל ניתוקו מליבה הפועם של המסעדה, שהוא הבר הפתוח והמסוגנן. אין ספק, לפעמים שולחן אחר יכול לספק חוויה שונה לחלוטין. מצד שני, את האוכל המיקום לא היה משנה, וגם המנות נדבקו באותה דיסאוריינטציה תיירותית. אם לאמלק באיחור משמעותי, מנרה של השף נמרוד הדס, היא עוד לא ציון 5, היא 3. לעיתים מתעלה על עצמה ומגיעה ל-4, ואת זה היא מצליחה לעשות בעיקר עם המנות שלא מנסות לייצג את ישראל.
מה בתפריט ומה הזמנו?
התפריט במנרה מחולק לשלוש קטגוריות, ממותגות גם הן באנגלית: ISLAND (לא כל כך הבנו למה. כי ישראל אי פוליטי?!), LAND - מנות מבוססות ירקות ופסטה, ו-SEA - מנות מבוססות דגים נאים.
נתחיל הפעם לא כרונולוגית אלא מהמנה הטעימה ביותר שאכלנו, בטטה לבנה באש (64 שקלים), עם ויניגרט חרדל וגבינת עיזים. לבטטה הלבנה, שמקורה ביפן, יש מרקם פחות סיבי מהבטטה המוכרת והיא דומה בטעמה יותר לתפוח אדמה. הפחמים נתנו טאץ' נהדר והפכו את הבטטה לחמאתית ומעושנת. הביס עם הגבינה היה נפלא.
גם במנה שהגיעה למקום השני אין נוכחות דגים, וזו צלחת החריפים (28 שקלים) שכוללת חמאת אריסה נהדרת, סחוג ירוק ופצצתי ופלפלים קלויים קצוצים. החדשות הרעות: כדי ליהנות מהממרחים צריך להזמין בנפרד את הפוקצ'ה (28 שקל); החדשות הטובות: הפוקצ'ה היישר מהטאבון טעימה מאוד, רכה ומלווה בסלסת עגבניות עם שמן זית וקערית זיתים. בתור מנת פתיחה פשוטה, עשו כאן עבודה נהדרת עם הרבה כבוד לחריף. התיירים בטוח יתרשמו: "ווי לייק ספייסי היר!".
מהחריף הישראלי נדדנו למטבח היווני עם פטה עיזים צלויה (42 שקלים), מונחת על דבש עם שמן זית "פישולין". חיבור מוכר וטעים של גבינה מלוחה ודבש, פרוסה נדיבה שאומנם הייתה מעט יבשה אבל בסך הכל נחמדה ומאזנת את הטעמים אחרי הקיק החריף. המנה היוונית הקלאסית הייתה חסרה בקצת טוויסט מקומי נוסף, ונתנה לתפריט קצת תחושה של פיזור, "הרי בשביל התיירים כל המזרח התיכון זה אותו דבר, לא ככה?".
מאחר שמנרה היא מסעדת דגים-חלבית, נאלצנו להיפרד מה"לנד" וה"איילנד" (לעת עתה) ולעבור אל הים. הזמנו צלחת יפיפיה של קרפצ'יו אינטיאס (84 שקלים) עם שני סוגי צ'ילי, פיסטוקים וצנוברים. הדג היה טרי והירקות טריים וקרנצ'יים, וגרעיני הפיסטוק והזרעים הפכו את הביס לחוויה יותר מחוספסת. אבל בסופו של דבר מדובר במנה בטוחה ומעט משעממת.
עם הקרפצ'ו קיבלנו באדיבות המסעדה סשימי דג-ים (84 שקלים) שעליו מוזגים בעת ההגשה, מרק גספצ'ו צונן. אמרנו למלצרית שבאמת אין צורך, אבל היא התעקשה מתוך אמונה במנה ובטוויסט, וכך קיבלנו את הדג, עם הנוזל, והסלט הקצוץ, שרי ושקדים. כאן נתגלעה מחלוקת. יפתח טען שזה דג נחמד "אבל הירקות הקצוצים הרגישו כמו סלט של פלאפלייה", ויטה דווקא התרשמה מהנתחים העסיסיים, "ואפשר היה אפילו לתת יותר גז על הגספצ'ו, ללחוץ יותר על החמיצות והמלאות במרקם".
הרביולי חצילים עם תרד חרוך וצנוברים (82 שקלים לחמש יחידות, 42 לשלוש יחידות) חזר לתמה המרכזית של הערב, משהו שהוא "גם וגם" שמתגלה כ"לא ולא". הבצק אמנם היה מעולה והמילוי נועז ודחוס. אבל החיבור לגבינות (יוגורט של כפר תבור וגבינת המאירי) התברר כשאפתני מדי ובלתי נסבל על הלשון. קונטרסט בין נועז מסוג אחד לנועז מסוג אחר שפשוט לא עבד. מנה שבהחלט בולטת מהתפריט הבטוח, אבל לא בטוח שלטובה.
מתוך העיקריות בחרנו במנה יקרה למדי שנשמעה בטוחה על הנייר ומימשה את הבטחתה, שיפוד לוקוס בג'וספר (תנור פחמים, 184 שקלים) עם "ירקות שאני אוהב" - כך בתפריט, ומהר מאוד למדנו שאלו ירקות שגם אנחנו אוהבים, בצל סגול קרנצ'י ומתקתק, פלפל חריף אש ועגבניות, עם דג בשרני שהתפרק מיד לפלייקים. מנה סחית שאפשר להגיש לתיירים ולגלות להם את הקסם הים תיכוני, אבל וואלה היא באמת הייתה טעימה ועשויה היטב. מומלץ.
לקינוח הזמנו Pine nuts tart, פס צנוברים מקורמלים עם תימין (52 שקלים) עם דבש וגלידת חמאה חומה. מנה יצירתית וטעימה, שסגרה לנו את הערב בנימה חיובית.
מנרה. מלון שרתון, תל אביב, הירקון 115, תל אביב. טלפון: 03-6702220. כשר