שוק הכרמל בתל אביב הוא מקום בלתי אפשרי. טריטוריה בולמוסית שירדה מהפסים. רק לפני כמה רגעים היו שם בסטות וכמה דוכני פלאפל ובורקס. והיום? זה "מתחם" של אוכל ובילוי שתיירים מציפים אותו כמו עכברושים שיוצאים מתוך הביוב. הרחובות הקטנים שסביב השוק התמלאו בברים, בתי קפה ומיקרו-מסעדות. יש תחושה כוזבת של התרחשות. כך בדיוק מתנפחת בועה. מתוך כל המקומות שנפתחים, הרוב לא ישרדו. הם הגיעו בגלל האופנה, וימותו בגלל האופנה.
גגה היא מסעדת בשר חדשה שמבקשת לשחק במגרש של M25, שהייתה מחלוצות הגל החדש של שוק הכרמל. מסעדה שהתחילה את דרכה כקצבייה מפונפנת והפכה לאימפריה-זוטא של בשר באיכות מצוינת. בפרסומים מוקדמים נטען כי גגה היא פרויקט חדש של גילי פפרמן, השף והבעלים לשעבר של גילי'ז הירושלמית ואחר כך התל אביבית. בפעם האחרונה שביקרנו בגילי'ז, זה היה בגלגול הקצר שלה ברחוב החשמונאים. אכלנו שם שניצל מעולה, אבל המסעדה נסגרה תוך זמן קצר.
לצערי, אני צופה גורל דומה לגגה. דבר ראשון, כשהגענו לשם הסתבר שפפרמן (שהוא בוודאי אחד מכהני הבשר הוותיקים בישראל) הסיר את שמו מהמקום, ונטש את הספינה (הטובעת?). כמו בהרבה מקרים, מה שנשאר ממסעדות זה יחסי ציבור; מעין הדהוד של משהו שאמור היה לקרות, אבל לא קרה. קומוניקטים הפכו להיות סיפורי פנטזיה. אתה מקבל הודעה לעיתונות וצריך להתייחס אליה כמדע בדיוני.
גגה יכולה לפנטז על עצמה כמסעדת בשר לגיטימית. זו זכותה. כל אחד יכול לדמיין לעצמו אלף ואחד דברים. אבל האמת היא שיש לה עוד דרך ארוכה לעשות, ובינתיים – היא מקרטעת לעבר המטרה. כמו חילזון שזוחל לכיוונו של סכין גילוח. הגורל שלו ידוע מראש. גגה, כך נדמה, פוסעת בצעדים בטוחים בדרך להתאבדות. וזה חבל. כי מגישים שם בשר סביר, לא טוב, לא גרוע, אכיל. רק שלא יודעים לטפל בו, לא יודעים מה לעשות איתו, והאדישות וחוסר האונים שולטים בכל.
הזמנו סט של סלטים (29 שקלים). כמו שאומרים – אתה חזק כמו החוליה הכי חלשה שלך. סלט העגבניות החריפות היה עלוב; העגבניות היו כל כך עייפות שנראה היה שלקחו שנ"צ על חשבוננו. שאר הסלטים היו סבירים. צזיקי, טחינה, חצילים בטחינה, סלט מלפפונים, מסבחה חמימה. בואו נגיד שלא עף לנו המוח.
גם קבב טלה (36 שקלים) לא הותיר עלינו רושם מיוחד. צלחת מלאה בקבבוני טלה קטנטנים, אמנם עסיסיים, אבל לא מעוררים איזושהי תחושה של התעלות או סיפוק. התיבול מינימלי, הטעם שטוח.
ההמבורגר של גגה (36 שקלים) הוא בסדר גמור. בשר באיכות סבירה, מלח ופלפל, וזה הכל, וזה מה שצריך. אבל כשאתה מבקש המבורגר בדרגה מדיום, אתה לא מצפה לקבל אותו רייר, ובטמפרטורה פושרת נוטה לקרירה. כנראה הוציאו את ההמבורגר מהמקרר וישר השליכו אותו על הגריל, מה שגרם לצריבה מהירה של המעטפת החיצונית של ההמבורגר, ופנים הקציצה נותר נא ובטמפרטורה לא נאותה. גם הלחמנייה היתה יבשה לגמרי.
אותה תאונה קרתה גם לסטייק סינטה (120 שקלים) במשקל 300 גרם. שוב, לא נתנו לבשר לנוח בחוץ, ישר השליכו אותו אל הגריל, והתוצאה – בשר נא וקריר. ככה לא מגישים אוכל.
אל תבכי בשבילי ארגנטינה
חזרנו לביקור שני. המקום היה ריק. והמסקנות? אותן מסקנות. סט הסלטים סבל מאותן תופעות לוואי. עגבניות עייפות, סלטים סבירים. היה שם גם סלט טוב של פלפלים כבושים וגבינת פטה.
הזמנו שוב את ההמבורגר (36 שקלים). גם הפעם הוא הוגש במידה רייר, למרות שבפירוש ביקשנו מדיום. לפחות הפעם הטמפרטורה הייתה סבירה. גם זה משהו. הלחמנייה הייתה עדיין יבשה.
לקחנו גם שווארמה ארגנטינאית (48 שקלים). ככל הנראה, מדובר בכינוי לשאריות של בשר אסאדו שהוקפצו על הפלנצ'ה עם בצל עד שכמעט נשרפו, והפכו למין ערבוביה נטולת טעם שדוחפים לתוך ג'בטה, כאילו שאתה נמצא באיזו מזללה נחותה בחור תחת בתחנה המרכזית. זו מנה שלא ראוי להגיש במסעדה שמכבדת את עצמה.
סטייק אנטרקוט (160 שקלים) במשקל 460 גרם היה טוב. עשוי טוב, בטמפרטורה טובה, שומני, לעיס. כל מה שנדרש ממנו. זו בהחלט הייתה המנה הטובה בשתי ארוחות לא טובות.
גגה היא סימפטום למצב הבלתי אפשרי שנוצר בענף המסעדות בישראל. אנשים פותחים מקומות בלי לחשוב יותר מדי, מתוך איזה אינסטינקט קטלני. הם חולמים כל מיני חלומות ונדבקים להבטחות שווא; נמשכים לכל מיני "מתחמים" כמו שעש נמשך ללהבת אש, ונכווים ונשרפים. מנסים לדפוק קופה. הם לא מזהים את הדבר הבא, הם מצטרפים לטרנד הנוכחי, וחושבים שירוויחו ממנו. אבל כמו שקורה רוב הפעמים – אם אתה לא המפקד שעומד בראש המחנה - אתה חייל פשוט. ואלה, כידוע, מתים ראשונים בקרב. לשוק הכרמל כבר יש M25 וכנראה שזה כל מה שצריך. האינפלציה הבועתית תובעת את קורבנותיה. וגגה היא אפילו לא מסעדה כל כך גרועה. חומרי הגלם שבהם היא משתמשת הם סבירים, אבל הטיפול בהם, והגישה הכללית, הם כל כך לקויים, שאני לא יודע איך היא יכולה לטפס מהבור שחפרה לעצמה. זה נורא עצוב בתכלס.
