רק אחרי שקיבלנו את החשבון באספטה, שמעתי את האורחים מתלחששים בשולחן שלידנו והתברר לי שצמד השפים של המקום, בני זוג, היו מתמודדים בתוכנית הריאליטי-אוכל הפופולרית MKR המטבח המנצח. לבושתי לא צפיתי באף אחד מהפרקים ולא ידעתי במי מדובר. ברשותכם, אתייחס לאספטה כ"סתם" עוד מקום. לא מסעדה של פליטי ריאליטי כאלה או אחרים. אלא באמת, סתם.
שתי ארוחות אכלנו באספטה. הארוחה הראשונה התאפיינה במיקום משונה. הכי משונה שראיתי. רק על זה מגיע לה פרס בתחום האלתור: בין שני בניינים, ממש בכניסה לחדר המדרגות של אחד מהם, מתחת לגגון, מול רחבה ריקה, חשוכה ומטונפת. שם החליטו להניח כיסאות ושולחנות וקראו לזה "מסעדה". בזמן שאכלנו, יכולתי להבחין בשלושה או ארבעה עכברושים שמטיילים ברחבה ממול. הם עשו רונדלים ונעלמו. אני כותב זאת לא כתלונה או מתוך נפש נסערת. יש למקומות שכאלה שארם משלהם. אם אתה ברומא ונכנס למסעדה שעכברושים מטיילים למרגלותיה והיא נמצאת בתוך איזה כוך בין שני בניינים בשכונה נידחת ומגישים לך אוכל מדהים – הרי זו חוויה שאתה זוכר לכל החיים - דווקא בגלל המיקום, דווקא בגלל הג'יפה. אבל האוכל חייב להיות מדהים. בישראל, עכברושים בדרך כלל מגיעים לסניפים של דומינו'ס פיצה.
בתור מסעדה של אנשים שאין להם קילומטרז' מרשים בתחום, אספטה סובלת מביטחון עצמי מופרז. או נהנית ממנו. את בצק הפיצה מתארים בתפריט כ"עשוי קמח איטלקי איכותי, המטופל לפי המסורת הדרום איטלקית". נו, טוב. אנחנו חיים בתרבות שבה אנשים לא חוששים לתת לעצמם סופרלטיבים, אז למה שלא יעופו על עצמם? הפיצה שהזמנו, עם ארטישוק מקופסת שימורים (58 שקלים), לא עפה לשום מקום. היא נותרה על השולחן. פיצה סבירה, די שמנונית, בצק לא אלסטי, לא אוורירי, נוטה להיות קשיח. אכלנו טובות ממנה גם במקומות גרועים יותר.
מנת הדג היחידה שמוצעת בתפריט של אספטה היא סלמון. זו אמירה מעניינת. זה כאילו המסעדה ויתרה מראש ואמרה – הובסתי. הנה, קחו סלמון. תבוסה נעימה, מה שנקרא. אז הזמנו מנה בשרית: כבדים במרסלה (76 שקלים) – כבדי עוף מבושלים ברוטב של יין מרסלה, ציר עוף, פטריות ובצל ומוגשים על פולנטה "מפנקת". אני לא יודע מה היה "מפנק" בה. פולנטה מקמח תירס, קרמית מדי, שמנתית, כבדה, שמתיקותה מתחרה רק במתיקות כבדי העוף שטבעו תחת רוטב המרסלה שהפך לסירופ סמיך. כל המרירות הטבעית של הכבדים נעלמה. נותר רק סוכר בפה.
הזמנו גם פסטה בולונז (64 שקלים). אכלנו פסטות כאלה במלכודות תיירים בארצות שאין להן שום קשר לאיטליה, לא גיאוגרפי ולא רוחני. נאמר, מסעדות על איים ביוון או על פסגות הרים באסיה. בולונז זה האלף בית של משפחות מערביות אבודות עם ילדים רעבים. הבולונז של אספטה הוא בולונז שטוח, אפילו חתיכות הגזר לא טוגנו ובושלו כיאות ונותרו קשות. הוא מוגש על גבי ספגטי קנוי, שהיה עשוי כיאות, אבל כל המנה נראתה כמו משהו שהוכן כבדרך אגב. בולונז מלכודות, בולונז משפחות, בולונז ילדים, בולונז איך שלא תקראו לו.
לקינוח, הזמנו טירמיסו (44 שקלים). המלצר אמר לנו: ״מקנא בכם על הטירמיסו״. מי ישמע. טירמיסו של בשלנים ביתיים, יבשושי לגמרי (עוגיות הביסקוטי לא נספגו ולא ספגו את האספרסו וקרם המסקרפונה). אין מה לקנא בנו.
אומרים שמשנה מקום משנה מזל. זה פתגם שבסיסו עומדת אמונה מיסטית שגורלו של אדם לא תלוי במה שהוא עושה אלא באיפה שהוא נמצא. אבל לפעמים פתגמים מטופשים מתגלים כמוצדקים. הגענו לארוחה שנייה באספטה, ומה נהיה? השולחנות התפנו מסמטת העכברושים והתמקמו מחדש על המדרכה, מול הרחוב. זה לא מיקום אידיאלי, בטח לא רומנטי, אבל התזוזה נתנה את אותותיה גם באוכל. איך אני מסביר את זה? אני לא מסביר את זה. שהקב"ה יסביר את זה (אספטה לא כשרה, אגב).
הזמנו פיצה "טראני" (64 שקלים) עם סרדינים, אנשובי, צלפים וזיתי קלמטה. פיצה נפוליטנית טובה, דקה, קשיחה, שוליים אווריריים, לא עמוסה במוצרלה, רוטב עגבניות נוכח אך לא נוכח מדי, תוספות לא מופרזות בנוסח טראשי אמריקאי. פיצה אלגנטית בהחלט. לצידה, ברור שלקחנו פנזרוטי (42 שקלים), איזה כיס בצק מופלא. אני חוזר על עצמי: תפתחו כזה דוכן וזו תהיה הצלחה מסחררת. תל אביב צריכה יותר דוכני פנזרוטי ופחות מסעדות. זו אמירה קטגורית בלי קשר לאספטה עצמה.
לעיקריות, הזמנו ניוקי עם נתחי סינטה (92 שקלים) וריזוטו אספרגוס (54 שקלים). הניוקי לא היו אווריריים ולא עננים ולא מעוננים ואפילו לא מעוננים חלקית. אלה ניוקי מוצקים אבל לא צמיגיים. ניוקי שלא מרחפים ולא נוחתים. נתחי הסינטה נפרסו דק ונצרבו לדרגת מדיום, וכל זה – ברוטב שמנת מפולפל היטב - לא קל, לא כבד. מנה טובה של מצבי ביניים.
הריזוטו, משום מה, שכשך באותו רוטב שמנת מפולפל של הניוקי. עדות לאוזלת יד או עצלנות? אולי. אבל זו הייתה גם מנה לא רעה. אורז אל דנטה, עם חתיכות של אפונת שלג ואספרגוס. הצבע הירוק, הטרי, ניצח את השמנת המתוקה בנוקאאוט ואין ברירה אלא לתהות: מי צריך שמנת כשיש שמן זית? אמרו את זה לפנינו, אז לא משנה. שפים ישראלים ימשיכו להטביע אוכל בנוזל לבן, אף על פי שהם חיים בסביבה ירוקה. אלה כבר ענייני זהות ולא עניינים של אוכל.
לקינוח, לקחנו מרנג עם קרם מסקרפונה ותותים (38 שקלים), מהקינוחים האלה שזורקים כמה דברים אחד על גבי השני ויוצא מזה משהו לא רע, ובשקלול שתי ארוחות באספטה, גם יוצא משהו בכלל לא רע. זה התחיל בסמטה חשוכה עם חולדות ונגמר עם אוכל איטלקי הגון ותקני וגם פנזרוטי. הו, פנזרוטי נפלא שכמותך.
>> בשבוע שעבר המבקר אכל במן טן טן
אספטה. מקווה ישראל 3, תל אביב. טלפון: 03-6012222. לא כשר