השף יוסף שטרית פתח מסעדה שכונתית חדשה. מסעדה שהיא, איך לומר, טיפה'לה שכונה בעצמה. בערב שבו ביקרנו בה השבוע לא מעט דברים השתבשו. לא מספיק כדי שהאירוע יוגדר כמפח נפש, אבל די כדי שנעצור להרהר אם לחזור אליה שוב. בשעה 21:00 מרבית המנות שביקשנו להזמין כבר נגמרו; השירות היה נעים והיין נמזג בנדיבות - אבל לא פעם גם נשכחנו לגמרי; ושלא באשמת המסעדה בכלל (אם כבר היא הקורבן בסיפור) - מהרחוב הגיע בגלים ריח ביוב. עיריית תל אביב שסללה נתיב רחב לאופניים, ובכך הרחיקה את הכביש בעוד כמה מטרים מהסועדים, הרגישה כנראה מחויבת לאזן את המצב עם מחדל משלה. בכל אופן, המסעדה רק נפתחה לא מזמן, כך שיש מקום להנחות על ליקויים בשירות.
לצד בלת"ם התברואה, נראה שמסעדת יוסף פוגשת פנים מול פנים את משבר העובדים וגיוסם. אנחנו לא בלשים, את המידע הסקנו מהמודעה התלויה על חלון המסעדה: "דרושים עובדים". אבל גם כי לאורך הערב שאלנו את עצמו יותר מפעם אחת "יש מצב שהיא שכחה מההזמנה?". את הצלחות לא תמיד פינו לנו, גם כשהן החלו להתמלא בשאריות רוטב מהמנה הקודמת. מזלג נלקח ולא הוחזר, מנה אחת הוגשה בלי צלחות כלל, ולגבי אחרת שהוזמנה - עודכנו רק אחרי המתנה נאה שסועדים אחרים הקדימו אותנו והיא כבר חוסלה. התעניינו בטורטליני פטריות – נגמר; במקום זה יש רביולי גבינות. שאלנו על הזוקיני בטמפורה שקרץ מהתפריט וגם כאן איחרנו את המועד - המנה עברה התאמה מטבחית וכעת היא מוצעת כקישואים צלויים.
מסעדה בלי פוזה, וחבל שכך
את המקום פתח שטרית בתום עשור של עבודה משותפת עם דודו אלמקייס במסעדת "דוד ויוסף" במרכז העיר. אחרי שנפרד ממנה הוא הצפין לבדו בחזרה לחלל שבו השניים התחילו את דרכם (ברחוב ירמיהו) ופתח את המסעדה סולו - ומטבע הדברים הפעם על שמו בלבד. למרות הנאמר, יש סיבות לתת לה צ'אנס נוסף; "יוסף" היא מסעדה קטנה וחמודה עם אפס פוזה שמגישה אוכל ים תיכוני באווירה סופר רגועה, עם תמחור שפוי ושירות בגובה העיניים. כל מה שעסק מקומי צריך כדי להפוך למועדף על שכניו. אם היינו מתגוררים מעליה, היינו בטח שמחים שיש אחת כמוה באזור, לקפוץ רגע לפסטה חריפה או רול שווארמה שנראה מסקרן. אבל לקחת מונית ולעלות אליה לרגל במיוחד? ככה-ככה. שתי העיקריות שאכלנו היו טובות וטעימות, אבל הדרך אליהן הייתה רצופה בצלחות חסרות מעוף: סלט באווירה של עסקית צהריים ומנת דג חסרת איזון, חמוצה עד הקצה.
בין מנה למנה, הצצנו לכיוונו של שטרית כמה פעמים במהלך הערב, עומל על המנות מאחורי הבר ולא עוזב אותן לרגע. למרות המהמורות, משהו בהבעה שלו היה מרגיע. נראה שזה מה שהוא רוצה לעשות, לחזור לבייסיק, לבשל ולהגיש בלי התחכמויות. יכול להיות שזה אפילו פרק תרפויטי בחייו. ייתכן כמובן שבתוכו הוא תסס מסטרס, מי יודע. לנו הוא נראה די נינוח, בטוח במקומו ובאלתורים שיביא במקום מה שנגמר. נהנה לארגן את המוצרים, לערבב ולהכין אוכל לשכנים שלו.
יוסף היא לא מסעדה "נונשלנטית" או "קלאס באפס מאמץ". היא באמת פשוטה. מסעדת שף פשוטה. זה רעיון כל כך זר, שצריך רגע להתרגל אליו. המנות מוצגות בתפריט בלקוניות שאינה אירונית. התיאור הקצר לא מחביא מאחוריו פירוטכניקה מפתיעה או איזו יצירתיות מטורללת. זאת לא פסאדה של פשטות שהיא בעצם אוונטה. אם תזמינו מטבוחה, תקבלו מטבוחה. תזמינו סלט ירוק, תקבלו סלט ירוק. כשהגענו, כל השולחנות היו תפוסים. אולי בזכות הייפ וסקרנות ששטרית הרוויח ביושר. אך את מי היא תשרת בטווח הארוך? מי יהיו אורחיה הקבועים? כי אם הכוונה היא למשוך לכאן סועדים מקצות הארץ והעיר, יכול להיות שדווקא קצת פוזה לא תזיק לה.
מה אכלנו?
התחלנו את הערב עם מטבוחה ושום קונפי (22 שקלים) ולחם פרא עם מטבלים (22 שקלים). שתי מנות שלדעתנו היו צריכות להיות מוגשות יחד. כן, יש אנשים שאוכלים מטבוחה כפי שהיא, המטבוחה הספציפית הזאת דווקא נזקקה לעזרה מחברים. למרות שום הקונפי שקישט אותה, היא הייתה קצת שטוחה, חסרת עומק. הטעם החמצמץ של העגבניות מתחלף במהירות לארומה חרוכה, ובאמצע חסר איזה "ז'ה נה סה קווה", איזה משהו. את המשהו השלמנו במטבל האיולי חליפניו הטעים שהוגש עם הלחם. כאמור: מנות שאולי צריכות להתאחד כך שהשלם יהיה גדול מסך חלקיו.
המשכנו עם ברוסקטה אנשובי כבוש (36 שקלים). מצד אחד - הופעתנו לגלות שמדובר ביחידה אחת. אנחנו זוג, למה המלצרית לא ציינה את זה בפנינו? מצד שני - מדובר במנה קטנה שחצינו לשתיים ובאמת הספיקה לנו, בעיקר בגלל טעמיה העזים. הברוסקטה עמוסה בסלט עם אנשובי קצוץ חסר רחמים שמעורבב עם עשבים, עגבניות ושמנת חמוצה. וביחד: ביס שהולך לקצה עם החמיצות. בשורה התחתונה? התקשינו להגיע לשורה התחתונה.
ויטה: לא הייתי רוצה לקבל תוספת, אבל איכשהו המנה כן סקרנה אותי בקיצוניות שלה. היה גם נחמד ללוש עם הלשון את הפלייקים הקטנים של הדג.
יפתח: וואלה אני אוהב אנשובי, אבל העניינים פה לא התחברו. הטעם היה צריך להיות יותר מאוזן.
הסלט ירוק (55 שקלים) זרק אותנו מהארוחה כמו שמחשב זורק אותך מתוך מסמך שאתה עובד עליו. רגע אחד היינו במסעדה, ורגע אחרי במקום שהייטקיסטים יוצאים להזמין ממנו צהריים. זה סלט גדול מאוד, זוהר בגוונו הירוק, אם תראו אותו מגיע לשולחן אחר תרצו גם. ואז - כשהוא מגיע - יש בו איזו איכות כבדה מדי. חסת הליטל ג'ם חסרה את הפריכות הכיפית של סלטי חסה, והרוטב עם הארטישוק והכמהין תרם מליחות וחמיצות אבל גם העיק על המרקם. ח"ח מיוחד מגיע לפיסטוקים שדאגו לקצת קרנצ'יות, שצריך ממנה יותר.
אחרי פתיחה קצת מבאסת, הגיעו העיקריות (כאן קוראים להן "מטעמים") ואיתן גם ההנאה. המסאחן עוף בוריטו (69 שקלים) למשל, היה כבר ממש מעניין. עם יוגורט ולימון כבוש, שקדים קלויים והמון תבלינים. אחרי שמקפלים את הבוריטו הדק ומארגנים את הנגיסה, פיצוץ של תיבול חמצמץ-חרפרף ממלא את הפה. עוד מנה שיש בה מן הקיצוניות, אבל טעמה הרב-רובדי והעוף המפורק הטעים מפצה על הכל. אתם יכולים אגב לנסות לאכול מבלי שייזל עליכם רוטב, אבל האמת שזה חלק מהכיף.
גם הספגטי החריף (68 שקלים) היה אחלה. עם טונה אורטיז וביצה רכה חצויה שמעטרת אותה למעלה. תחושה של מנת ילדים שזכתה לשדרוג הוגן לעולם המבוגרים, עם רוטב ממלא, תיבול מדויק ואיזון. בתכנית ריאליטי היו קוראים לזה מנה שהיא בית.
יפתח: המנה הזו איכשהו הייתה הכי טעימה בעיני. התוספת של הביצה נתנה תחושה של אלתור אוהב של אימהות, והחריפות של הרוטב האדום עם הטונה עשתה לי נעים. כמה אפשר להשתמש בסופרלטיב "פשוט"? אבל כאן הוא זינק עליי, בקטע הכי טוב שיש.
לקינוח הזמנו עוגת בסבוסה (42 שקלים) מתפריט הספיישלים, שהייתה ספוגה במתיקות מוגזמת. הקרם מעליה היה אמור לאזן אותה ולהחזיר לה איזה שיווי משקל. זה פחות עבד.
ירמיהו 22, תל אביב. שעות פעילות: שלישי-חמישי 19:00-00:00, שישי 12:001-7:00. טלפון: 0545542454