רגע, אז מותר להיפגש לארוחות ערב משפחתיות או אסור להיפגש? לפני רגע היה סגר ולא היינו אמורים להתקהל בפורום רחב יותר מזה של המשפחה הגרעינית. עכשיו הסגר מתרופף, הילדים חזרו לגנים וארוחות השישי המורחבות מתחדשות, ואיתן, אם בעצם חושבים על זה, התרחב גם הסיכון לחברי המשפחה המבוגרים. אז מותר להיפגש לארוחות ערב מורחבות או אסור?
הניסיון לחפש היגיון בדיני קורונה הוא מתיש ומתסכל. מתפלפלים בלופ אינסופי, מנסים למצוא קשר בין הרציונל ובין החוק אבל זה לא מתחבר כי יש מיליון נעלמים ואף אחד לא באמת יודע שום דבר. בשישי האחרון החלטנו בסופו של דבר שכן להתכנס בפורום קצת יותר רחב: פורום ארוחת השישי הקבוע שלנו, שמורכב משלוש משפחות שהן כמו משפחה.
ההורים שלנו גדלו כמו אחים, אנחנו הילדים גדלנו כמו בני דודים ועכשיו גם לנו יש ילדים שהולכים ביחד לגן וזו נחת צרופה. מאז שאני זוכרת את עצמי התכנסנו בקביעות בערבי שישי, כל אחד עם המנה הקבועה שלו: אמא שלי עם "בשר שטוח", דודה דוריס עם האורז הלבן הכי טעים בעולם בסיר האדום ודודה דבורה עם סלמון, סליחה, "סולומון" במלרע. כולם בפורום ארוחת שישי יודעים שאם לא תגיע בשש וחצי פונקט אז ייתכן שלא יישאר לך אוכל, כולם מופתעים בכל פעם מחדש שבשעה שמונה אנחנו כבר יושבים עם כפתור פתוח במכנסיים אחרי הקינוח, כולם זוכרים להוסיף לעשרים שאלות של הארץ שאלה נוספת שהתשובה עליה תהיה "יהודה המכבי" בשביל שנבו וניצן יצעקו את זה וירגישו שהם חלק. השיחות חוזרות על עצמן והן תמיד מצחיקות, הבדיחות הן כבר מסורת, אבל איכשהו באופן מתמיה ומוזר מעולם לא התפתחה שום דאחקה על הבישול שלי. כבר כמה עשורים שפורום ארוחת שישי קיים, ואף פעם האוכל שאני מכינה לא עלה כנושא שיחה סביב השולחן הזה; כנראה שיש לי כמה תפקידים מסורתיים בפורום הזה, אבל אף אחד מהם הוא לא הקלולסית החיננית.
כשהבנים היו קטנים היה לי פטור. ההורים שלי חיפו עליי ואף אחד לא ציפה שנביא משהו לארוחה. עם השנים התחלתי בעל כורחי לתרום והייתי מתמידה במנת תפוחי אדמה בינונית וסבירה או אנטי פסטי, שדווקא השתפר עם השנים ככל שדבקתי יותר ויותר במתכונים. ומאז איכשהו נשארתי מתחת לרדאר, אף אחד לא צחק עליי וגם לא ציפה ממני לכלום, עד שבשישי האחרון עליתי פתאום לכותרות.
האמת שקצת השקעתי, אבל באמת שממש קצת. קניתי סלק מבושל וחיפשתי מה אפשר להכין איתו. זכרתי שאכלתי פעם מנה של קרפצ'יו סלק על בסיס לאבנה וזה היה ממש מוצלח. הנחתי שזה מתכון שגור וחיפשתי אותו ברשת, אבל לא העליתי תוצאות. החלטתי להתבסס על מתכון לקרפצ'יו סלק עם בולגרית ולהתאים אותו למנה שזכרתי. זה באמת היה כלום עבודה: פרסתי דק את הסלק שכאמור כבר היה מבושל, מרחתי צלחת גדולה בשכבה בינונית של לאבנה, סידרתי את הסלקים מסביב ומעל הכל שפכתי את הרוטב (שמן זית, בלסמי, דבש ומלח). מעל בזקתי גרעינים ושקדים לא קלויים ונענע, והמנה הייתה מוכנה.
הכנתי גם בטטות עם שמנת חמוצה שטעמתי אצל חברה. כולם מדברים על לשים בטטות בתנור על גבי ערימת מלח גס, אבל אני לא מאמינה בזה ולכן סתם שמתי בטטות בתנור ואחרי שעה הן כבר היו רכות ממש. שמנת חמוצה עם גרירה של עגבנייה בשלה וקצת מלח גס זה פשוט הדבר הכי טעים בעולם כשטובלים בו בטטה חמה ומתוקה, ולהכין את זה היה כל כך קל. טרחתי על הסירים פחות משעה ובשש ועשרה כבר התחלתי לצרוח לבני ביתי שחייבים לצאת כי כולם יודעים מה יקרה אם נאחר.
יצאנו לאוטו ולפני הדלת דחפתי לכל אחד מהבנים כלי עם מנה שיסחוב. שניהם מחו "מה אני עבד שלך?" אבל לקחו את הכלים, וכשנבו ניסה להשתחל לאוטו הוא החליק וחמש הבטטות הנפלאות שלי החליקו מהתבנית על אדמת החניה. נבו התעצבן ואמר שהכל באשמתי, הסברתי לו שלפעמים אף אחד לא אשם וניגשתי להרים את הבטטות מהעפר. ניסיתי קצת לטאטא באצבעות את האדמה שדבקה בהן וניחמתי את עצמי בזה שממילא לא אוכלים את הקליפה.
הגענו בזמן והמנות הוגשו לשולחן. הקרפצ'יו נראה מרהיב עד כדי כך שההורים שלי אפילו לא העלו על דעתם שאני הבאתי אותו, ולגבי הבטטות חזרתי כמה פעמים על אזהרת המסע שחייבים לקלף אותן לפני שאוכלים, אבל לא נראה שמישהו ממש הקשיב. מנת הסלק נאכלה וקיבלה עוד ועוד מחמאות, בבטטות כמעט אף אחד לא נגע. לא נפגעתי, שמחתי לקחת אותן בחזרה הביתה.
פעם, לפני שהיו ילדים, היינו נשארים לשבת ביחד אחרי האוכל, לפעמים משחקים איזה "תן קו" והמבוגרים היו צועקים את התשובות גם אם זה לא היה התור של הקבוצה שלהם כי יש להם בעיה בסוגרים. מאז שיש לי ילדים אני חותכת יחסית מוקדם להשכבות, ועכשיו כשהם כבר קצת גדלו אני מקווה בכל פעם שנוכל להישאר לשבת בנחת. אבל בשישי האחרון גלי הציקה ולא ירדה לנו מהידיים, נבו ניג'ס שמשעמם לו וניצן קדח לי שהוא רוצה שוקולד, אז בשמונה ועשרה קמתי, אספתי את הכלים שהבאנו, התנצלתי והבטחתי שזה זמני, הכל זמני: אני אכין אוכל טעים, אני אכין אוכל לא טעים, יהיו תינוקות, אחר כך ילדים ובסוף אנשים, נאכל תקופה רק בחוץ כי קורונה, בטטות יפלו ויקומו מעפר. בסופו של דבר תמיד יום שישי יהיה יום שישי עם סולומון וסיר אדום, ואולי מעכשיו גם עם קרפצ'יו סלק. הגיע הזמן שגם לי תהיה המנה המסורתית שלי.
עורכת "אוכל טוב" מגיבה:
דור הולך, דור בא, ואת ממשיכה להגיש בכפיפה אחת מנות מוצלחות ובטטות מצופות עפר. מעניין אותי לדעת: מדוע לא טרחת וקילפת את את הבטטות בטרם ההגשה לשולחן? האם התגרית מן האותנטיות של האדמה הנגרסת בין השיניים? כך או כך, המסקנה היא אחת: גם שעון מקולקל מראה פעמיים ביום את השעה הנכונה, ואידך זיל גמור.