איפה ישנן עוד חלות כמו החלה ההיא של הגן בשישי

אין דבר שאהבתי יותר, כילדה וכמבוגרת, מחלה של יום שישי בגן. כל ילד היה מכין חלה אישית קטנה בצורה של צמה קלועה או שבלול ומצמיד אליה מדבקה עם השם שלו. בסוף היום היינו מקבלים את החלה שלנו בשקית קטנה עם ברכת שבת שלום שציירנו למשפחה ועם המדבקה שהשחימה בתנור, והיא תמיד הייתה מתוקה מבחוץ עם הסוכר הקצת חרוך מלמעלה, ומבפנים רכה ונימוחה.

גם הילדים שלי אהבו להכין חלות בגן, אבל בבית אף פעם לא עשינו. חששתי מהטרחה: בטח צריך להכין את זה לילה מראש ולהשאיר את הבצק לתפוח, ואז כל הבלגן עם הילדים והקמח, לא הייתי בטוחה שזה שווה את המאמץ. אבל חברה נתנה לי מתכון ונשבעה שאצלה בימי שישי זה סוגר שעה של פעילות עם הילדים. "הם מתים על זה, ההשקעה לגמרי משתלמת", היא הבטיחה, ואני הייתי ספקנית אבל החלטתי לנסות.

פתחתי את המתכון ועיניי חשכו כשראיתי שצריך ללוש את הבצק במשך שבע דקות. התקשרתי אל החברה בזעם. "אז תחפשי מתכון אחר", היא אמרה, ואני הבנתי שאני לא יכולה להגיב באגרסיביות כלפי אנשים שמציעים לי מתכונים שפחות מתאימים לי. פניתי לחברה אחרת שעובדת במערכת החינוך של הקיבוץ וביקשתי ממנה את המתכון לחלה של הגנים. "במתכון של הגנים צריך ללוש שבע דקות?", שאלתי דבר ראשון, ולשמחתי היא אמרה שלא. "צריך להתפיח לילה שלם?", המשכתי להקשות, ושמחתי לשמוע שלבצק הזה יספיק הרבה הרבה פחות.

>> לעוד כשלונות של נועה במטבח

שמתי את כל המצרכים בקערה וערבבתי הרבה פחות משבע דקות, שבסופן הבצק נראה יבש ופירורי מדי. זכרתי שאם בצק יבש צריך להוסיף לו מים או שמן, ושאם הוא דביק צריך להוסיף לו קמח. הוספתי עוד מים, ועכשיו הבצק היה גוש רטוב שבכלל לא דמה לגושים העגולים והמקסימים שהגננת הייתה מניחה מולי ומול הילדים שלי ביום שישי בבוקר בגן. הנחתי על הקערה מגבת והכנסתי אותה על אוטומט למקרר, כי זה מה שעושים בדרך כלל עם עיסות או בלילות שדורשות המתנה, וחיכיתי.

"אחרי כמה זמן להוציא מהמקרר?", שאלתי אחרי חצי שעה את החברה.

"לא אמורים לשים במקרר בכלל", היא ענתה.

"שיט. מזל שחם היום", עניתי והוצאתי את הקערה אל השיש. אחרי כשעה ניכרה בבצק תפיחה מסוימת, ואני עברתי לשלב הפעילות עם הילדים: פיזרתי קמח על השולחן, הבאתי מערוך ותבנית והזמנתי את החבר'ה. להפתעתי שלושתם התיישבו ושקעו בעשייה, מגדול ועד קטנה, אבל זו התמקדה בעיקר באכילת בצק חי. "פיכסה גלי", אמרנו לה, וזה רק גרם לה לצחוק ולאכול עוד יותר בצק. "פיכסה גלי, לא אוכלים בצק!", אמרתי שוב, והיא צהלה, קראה "פיכסה, פיכסה!", חטפה עוד בצק וברחה. כולנו צחקנו, וסימנתי וי ראשון - רבע שעה של בילוי משפחתי עברה בנעימים.

הבנים היו מאוד מסורים לעניין. ניצן הכין צמות קטנות, נבו עשה שבלולים ואני קלעתי חלה אחת גדולה שתוגש לשולחן. "טוב, מה עושים עכשיו", תהיתי בקול רם, ונבו, שכבר שנתיים שלמות לא אופה בגן חלות ביום שישי, הזכיר לי שעכשיו מורחים ביצה, שומשום וסוכר. השארנו את היצירות שלנו עוד כמה דקות בתבנית כדי שיתפחו אפילו עוד, ואז הכנסתי אותן לתנור. ריח כיפי של חלה התפשט בבית, ותהיתי אם זה כבר השתלם.

אחרי לא הרבה זמן החלות יצאו מהתנור והסכמתי לילדים לנשנש חלק מהקטנות לפני ארוחת הערב. הן היו אכילות ואפילו טעימות, אבל לא אווריריות ורכות אלא יותר יבשות ודחוסות.

כמה שבועות אחר כך החלטתי שמגיע לנו ניסיון נוסף. הלכתי על אותו המתכון, בכל זאת דורות של ילדים גדלו עליו, אם משהו היה לא בסדר זה כנראה הייתי אני ולא הוא. הפעם קיבלתי טיפ מאופה מנוסה: לשים את השמרים במים ולחכות כמה דקות שהם יתססו לפני שאני מערבבת אותם בבצק. חלק מהקמח החלפתי בקמח כוסמין, למען הבריאות, והבצק הפעם באמת תפח יותר ונראה יותר טוב. שוב פיזרתי קמח, שוב קראתי לילדים, שוב הבנים לשו ויצרו ושוב גלי אכלה בצק. הכנסנו לתנור, הוצאנו מהתנור, ושוב יצא לנו טעים אבל דחוס, הפעם רק בצבע קצת יותר חום.

השולחן וכל הרצפה שבסביבתו נשארו מקומחים, וגם חלק מהילדים. את שאריות הבצק הדביק היה צריך ממש לגרד עם סקוטש. אבל הבנים נשאו את החלות בגאווה אל שולחן ארוחת הערב אצל הסבים ואני חשבתי לעצמי שיכול להיות שהמאמץ בכל זאת השתלם בסופו של דבר, ולו בזכות העובדה שבבית נשאר במשך כמה שעות טובות ריח מושלם של חלה.