כשטל מתאר את האוכל שלי, הוא משתמש הרבה בטרמינולוגיה מעולם המוות והקבורה. בדרך כלל זה מוצדק ומצחיק אותי, אבל יש פעמים בהן אני מתעצבנת כי ברור לי שהוא סתם רוכב על הנחשלות שלי ופוסל משהו שבעיני אדם אחר היה עובר. עוף סביר לגמרי שנשמר מאתמול במקרר לא נראה טוב בכלי הפלסטיק שלו כשהוא שוחה בציר צמיגי, מה לעשות? וגם עגבניות צלויות עם שמן זית ומלח גס יוצאות מהתנור מצ'וקמקות לגמרי, ולמרות זאת הן עדיין הדבר הכי טעים בעולם.
>> בפעם הקודמת ניסיתי להכין קניידלך
הבעיה היא שלפעמים גם לי עצמי קשה להכריע אם הסטנדרט שלי ממש נמוך או שבאמת מדובר במשהו ראוי למאכל. כי יש מקרים בהם קשה לדעת – פשטידה יכולה להיראות בעיניים שלי שחומה ומגרה, אבל אולי זה בעצם שרוף? מבחינתי הבשר של עוגת פרי טובה יכול להיות רטוב ועסיסי, אבל אולי בעיניים אחרות זה נראה כמו משהו שמישהו אחר כבר לעס?
ברשימה הדלה של המאכלים שאני כן יודעת להכין נמצא סלט תפוחי אדמה. אני מבשלת תפוחי אדמה ומבשלת ביצים (בנפרד! בנפרד! למרות שלא באמת ברור לי למה אי אפשר לבשל אותם ביחד באותו הסיר), מוסיפה בצל, פטרוזיליה ושמן זית – וזה הסלט, ושנים רבות אכלתי אותו בהנאה גדולה לבד. לפני שנה בערך הבנתי שכמויות השמן שצריך להוסיף למאכלים הן פי 4 ממה שאני מעיזה לשים, אז הטבעתי את סלט תפוחי האדמה שלי בשמן זית והבאתי אותו לארוחה משותפת עם חברים. הוא חוסל כליל וקיבל מחמאות, ואני הבנתי שיש אמת אובייקטיבית לגבי אוכל שהיא מעבר לרושם האישי של טל או שלי: אם אנשים אוכלים ונהנים ומבקשים עוד, זה אומר שיצא טוב.
עכשיו החלטתי להעמיק את הידע שלי בתחום תפוחי האדמה במטרה להשתפר עם המנה אפילו עוד. התחלתי לחפש ולקרוא על זנים, הרי יש מרים ויש טעימים, איך יודעים איזה מתאים לסלט? ומה דין הקליפה? גיגול קצר גילה לי שהסלט שאני מכינה נקרא בכלל סלט צרפתי, כי אין בו מיונז, וגיגול נוסף הוביל אותי להבין שאין שום סיכוי שאני אזהה איזה זן של תפוח אדמה אני צריכה להעדיף, כי רבים מהזנים נראים אותו הדבר בדיוק. בכל מקרה זה לא היה הזמן להיות בררנית כי חג ועוצר, אז פשוט הסתפקתי בתפוחי האדמה שהיו ברשותי, שניים לבנים ואחד אדמדם.
למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה בה הכנתי את הסלט הזה לפי מתכון. טוב, לא בדיוק לפי מתכון. אף אחד מהמתכונים שמצאתי לא היה בול מה שרציתי: באחד הייתה פפריקה, שיכולה להיות אולי תוספת מעניינת, אבל לסלט אחר, לא לסלט שלי. בהצעה אחרת היו כבר חרדל או אפונה, שזה גדול עליי, ובמתכון אחר זיתים, שפחות התאימו לי, ושמיר, שאומנם זה הטעם של הבית אבל לא התחשק לי. כן קיבלתי את ההצעות להוסיף בצל ירוק במקום בצל רגיל, וגם מיץ לימון שלא שמתי בעבר. סולידי.
הפעם לפחות עבדתי לפי כמויות ממתכון אמיתי, ולא המצאתי אותן בעצמי. היחס הנכון, גיליתי, הוא של שלושה תפוחי אדמה על שתי ביצים, שש כפות שמן וארבע כפות פטרוזיליה. בדיוק בדברים האלה אני נופלת, אני בטוחה, כי אין לי אומדן ואני אף פעם לא יודעת אם לשים עלה פטרוזיליה אחד או עשרים. הפעם קצצתי פטרוזיליה ומדדתי אותה בכפות כמו שהיה כתוב, שמתי גם מלח בנדיבות וסחטתי חצי לימון. במתכון היה כתוב להוסיף שני בצלים ירוקים, היה לי אחד. לא ידעתי איזה חלק של הבצל הירוק אמורים לקצוץ או למה זה משנה, אז קצצתי את כולו.
במתכונים שקראתי המליצו על בישול תפוחי האדמה בקליפתם, כדי שלא יספגו הרבה מים. לא הבנתי מה זה בכלל אומר, אבל עשיתי כמו שאמרו ובישלתי בקליפה. הם היו אמורים להצטנן בצד לפני שאקלף אותם, אבל לחיים יש לו"ז אחר וכבר היה צריך להתיישב לארוחת ערב, אז קילפתי אותם די רותחים וקיבלתי כווייה. אני לא חושבת שאי פעם הצלחתי להתאפק ואשכרה לחכות עד שתפוח אדמה יתקרר לפני שקילפתי אותו.
ואז הגיעה ההזדמנות להתעמק רגע בסיפור הזה של בישול ביצים קשות. במתכון היה כתוב שכדי שהביצים לא יהיו מבושלות מדי צריך להשאיר אותן שש דקות על האש ולא יותר. בדרך כלל אני הורגת ביצים במשך עשרים דקות, חצי שעה על הגז, שימותו סופית. שש דקות היה נראה לי ממש מעט, אז נתתי להן עוד איזה ארבע דקות והורדתי מהאש. וצריך לדבר גם על קילוף ביצים. היה כתוב להשרות אותן במים קרים ואז לקלף - אני מכירה ששוטפים במים קרים מיד כשמוציאים מהמים הרותחים, אבל בחיי שלא משנה מה אני עושה, תמיד הן נפצעות לי בקילוף.
לפי המתכון הייתי אמורה להניח בקערה את תפוחי האדמה, אחר כך את הביצים ואז להוסיף את שאר המרכיבים ולערבב. זה היה נראה לי דבילי, מה זה משנה מה מניחים בקערה קודם? אז בזמן שתפוחי האדמה והביצים היו על האש כבר ערבבתי פטרוזיליה, שמן זית ובצל ירוק, ואחרי שהתפודים והביצים היו מוכנים (הם יצאו בול! לא רכים מדי ולא יבשים) חתכתי אותם לפלחים גדולים והוספתי לקערה. במעמד סחיטת הלימון נפלו לתוך הכלי כמה גרעינים. בהתחלה התכוונתי לעזוב את זה, אחר כך התעשתתי והחלטתי לא לוותר לעצמי, לחטט ולהוציא אותם, ואז איזה ילד קרא לי או צרח או נפל, וכל העניין נשכח מלב.
הגשתי את הסלט מיד והתיישבנו לשולחן. טל הסתכל עליו ואמר, "אני מבין שזה מוגש גס, על סף הכפרי".
"בעיניי הוא דווקא נראה ממש טוב", אמרתי, "אתה סתם פרובינציאלי ולא מבין שום דבר".
טל לקח ביס, "אוקיי, זה סלט חם", הוא אמר.
"בכל המתכונים שקראתי הדגישו שהסלט לא טעים כשהוא קר, שחשוב להגיש אותו בטמפרטורת החדר", התנשאתי מעליו.
"זו טמפרטורת החדר אם את במלדיביים", הוא השיב, אבל המשיך לאכול וציין שזה טעים. גם אני אכלתי, הסלט היה ממש טעים. מעולה, אפילו. הסלט הזה תמיד טעים לי, אבל עכשיו, עם התוספות והמעקב היחסית צמוד אחרי ההנחיות, הוא היה אפילו יותר מדויק. היה שווה להיות טיפ-טיפה פחות פרי ספיריט.
"מדווח על גרעינים של לימון", טל אמר ושלף מהפה שלו גרעינים של לימון. "זה חלק מהקטע של גס על גבול הכפרי", הסברתי, וסימנתי לעצמי בלב ניצחון. אני בכל זאת מבשלת בתנאים של תחת אש ועם מגבלת כישרון משמעותית, אבל הפעם הצלחתי להגיע לתוצר ראוי. אני כבר לא יכולה לחכות שאפשר יהיה לחזור לפגוש משפחות אחרות ואוכל להשוויץ עם הספציאליטה שלי.
עורכת "אוכל טוב" מגיבה:
ברכות, נועה! נראה שעברת את השלב הראשון והמשמעותי בדרך להפוך לאדם מבשל, והוא להתחיל שיהיה לך אכפת (בלי זה אי אפשר לזוז סנטימטר). מי ייתן וסלט תפוחי האדמה הזה יסלול את הדרך להרבה מנות מוצלחות, קרות, חמות או בטמפרטורת החדר, שאולי ביום רחוק אחד אפילו יגיעו אלינו למערכת בקופסת פלסטיק. עד אז, כאן תוכלי ללמוד איך לשפר את מיומנות בישול הביצים שלך.