אני חולה על בלינצ'ס גבינה מתוקה. למזלי גדלתי בפריפריה, שבה כל בית קפה חלבי בשנות התשעים הציע בתפריט שלו בלינצ'ס, ואני הייתי מזמינה אותם וזוללת את גלילי הבצק הדקיקים במילוי הגבינה העסיסי. כשחייתי בתל אביב חיפשתי נואשות את הקינוח הפרובינציאלי הזה, אבל מצאתי אותו רק במסעדה הונגרית. לשמחתי, מסע החיים החזיר אותי בחזרה לפרובינציית הולדתי, וכך גיליתי לאחרונה שבתי הקפה בנהריה של תחילת העשור השלישי במאה ה-21 עדיין מגישים בלינצ'ס בלי להתנצל.
אף פעם לא ניסיתי להכין בעצמי בלינצ'ס. זה היה מאכל שסווג אצלי כבלתי מושג במטבח הביתי, לא באמת ברור למה. השבוע נתקלתי במתכון ופתאום לא הבנתי מה כל כך מרתיע פה – הטיגון של הקרפ? המלית? המתכון נראה פשוט מאוד, וגייסתי את ניצן לעבוד איתי. היו לי כל הסיבות להאמין שהילד גם יאכל את מה שייצא, ומלאת אמונה יצאתי לדרך.
תחילה ערבבתי את חומרי המלית: גבינה לבנה, סוכר וקינמון. ויתרתי על הצימוקים. הרשיתי לעצמי לאלתר ולהוסיף גרידת לימון שלא הופיעה במתכון, כי היה לי ברור שהיא דרושה כאן. לפי ההנחיות כיסיתי את הקערה בניילון והטמנתי במקרר.
אחר כך הכנתי את הבלילה לבצק: ערבבתי בקערה ביצים, סוכר, תמצית וניל וחלב. את החמאה המסתי במיקרו, שכחתי לשים מכסה וכמובן שהיא התפוצצה שם על כל הקירות. אחרי ערבוב הוספתי גם את הקמח והמלח, היה כתוב לערבב עד שאין גושים בכלל. היו המון גושים.
ערבבתי שוב ושוב, ולא הצלחתי להיפטר מכל הגושים. החלטתי להמשיך בכל זאת. חיממתי מחבת עם קצת שמן, יצקתי מהבלילה למחבת, הטיתי את המחבת לצדדים ופרשתי את הבלילה על כל פני השטח. במתכון היה כתוב לטגן שתי דקות לפני שהופכים, וחשבתי לעצמי שזה בטח מסביר איך בלינצ'סים יוצאים תמיד כאלה צרובים ופריכים. בכל הנוגע אליי, בכל אופן, לא באמת חיכיתי שתי דקות. שתי דקות זה המון זמן, יודע את זה מי שאי פעם ניסה לחכות שתי דקות מחוץ לדלת של חדר שינה עם תינוק צורח. אז מצד אחד הבנתי את המסר – אל תהפכי את הבלינצ'ס מהר מדי! מצד שני, ברגע שזיהיתי שהוא כבר נוקשה, הפכתי.
בשלב הזה, בכל אופן, חשבתי עדיין שהולך לי לא רע. הוצאתי את מילוי הגבינה מהקירור וקראתי לניצן לבוא למרוח. ניסיתי לשער איך למרוח את הגבינה כדי שהמלית תתפרש כמה שיותר על פני הקרפ העגול גם בתצורת הגלגול שלו, אבל לא הצלחתי לחשב את זה הנדסית, אז מרחתי בקו עבה וישר במרכז וגלגלתי מצד אחד לשני. ניצן מרח כמוני בקו במרכז, אבל הוא גלגל מקצהו העליון של העיגול לקצהו התחתון, ככה שרק האמצע של הבלינצ'ס שלו היה ממולא בגבינה מתוקה. הסברתי לו שזה לא הגיוני, ודי מהר הוא מיצה את המלאכה ופרש, לא לפני שלקח מהכלי את הבלינצ'ס המסוים שהוא בעצמו כשל במילויו, הכריז "זה לא מתוק!" והלך משם.
בהמשך, כשהצלחתי לשכנע אותו שהוא נפל על אחד לא נכון, הוא הסכים לנסות עוד אחד. "הגבינה לימונית!" הודיע בגועל, ולא נגע יותר בבלינצ'ס.
"זה לפני או אחרי הטיגון?" שאלו החברים שהזמנתי לקפה ובלינצ'ס אחרי הצהריים. ובאמת, הצבע החיוור השאיר הרבה מקום לספק. גם העובי של הקרפים לא היה ממש אופייני לבלינצ'ס, והם נותרו מיותמים בכלי שלהם, זוהרים בלובנם, מתים. אף אחד אפילו לא רצה לטעום מהם.
לי הם היו טעימים דיים כדי שאמנע מלזרוק אותם, אבל אני מודה שכבר די עייפתי מלאכול כמה ימים ברצף מאכל לא מוצלח שהכנתי ושאני היחידה שמוכנה לאכול. אני צריכה לנסות שוב, ונדמה לי שאני כבר יודעת בדיוק איך לעשות אותם בפעם הבאה ככה שיצאו שחומים ודקים, שזופים ומלאי חיים. עד שבועות הבא יש לי את זה.
עורכת "אוכל טוב" מגיבה:
לשאלה למה הבלינצ'ס שלך נראים כמו גופה יש שתי תשובות, ועל אף שהן לכאורה סותרות זו את זו, שתיהן נכונות: הראשונה היא שהם נראים כמו גופה משום שהתייחסת אליהם כמו אל גופה, ואפילו לדרישות המעטות שהיו להם ממך (שתי דקות במחבת) הפנית עורף בבוז. קוראים לזה זלזול, ולו אני הבלינצ'ס הייתי מענישה אותך באופן הרבה יותר כואב מאשר חיוורון בצלחת.
התשובה השנייה היא שזה לא נכון. הבלינצ'ס שלך נראים בדיוק כמו שהם אמורים להיראות. אם ציפית למשהו אחר זה כנראה כי הורגלת לבלינצ'ס של המסעדות, שעוברים טיגון נחמד בחמאה לפני ההגשה ופעמים רבות גם מפונקים בכמות נאה של אבקת סוכר (אחרי הכל, קשה לגבות כסף על אוכל שנראה כמו גופה). אותו טיגון גם משחים את הבלינצ'ס, גם מוסיף להם שמנוניות נעימה וגם מייצר להם פריכות שמעניקה להם את ההוד וההדר של מנה חגיגית.
בשורה התחתונה, למעט העובדה שאת לחלוטין לא בסדר - את לגמרי בסדר.