2020 הייתה שעתם הגדולה של המתוכננים. של הנערכים מראש, הלא נחים, האובסיסיביים, הלא מוותרים. של מי שהבינו שהמציאות - אם לא תשנה אותה, או מינימום תזמן אותה לשיחה מדי פעם - תתהפך עליך, תחליט עליך, תתבע ממך תשלומים. זו הייתה השנה של מי שחיים תמיד על קו הזינוק, שכל השנים בער בהם חשבון הנפש שכולנו גילינו בבידוד, שהתעקשו על בסיס יומי להיות בדיוק על הוואן. כי ברגע שהמציאות העלימה בחטף את כל הסחות הדעת וקילפה את האנשים מהעור של עצמם, התגלו שם שני סוגי טיפוסים: אלה שנבהלו ולא הבינו איך הגיעו לאן שהגיעו, ואלה שישבו על הספה ועישנו סיגריה. ואמרו אהלן אהלן. טוב שבאתם. לא שווי נפש חלילה, גם לא מנותקים. אלא משוייפים, וחדים ולא מפחדים.  

מבין אלה הספה של רותי ברודו היא העמוקה והנוחה ביותר. ספינת מבטחים של קפטנית גבוהה, קפדנית, אובססיבית לפרטים הקטנים, שמעמלנת את המציאות כבר למעלה מ-30 שנה לפי מידותיה. אם יש אישה שצריך לסכם איתה את השנה המטרופה הזו, זו היא. מי שהתבוננה לשנה הזו בלבן של העיניים ויצאה איתה פיטים. שנלחמה על העסקים שלה עם לפידים ביד אחת וביד שנייה עירסלה כל אחד מהם והמציאה אותם שוב ואז שוב. שניחמה אותנו בבתים הסגורים עם קופסאות אוכל מוכן, שלימדה אותנו שיעור בביטחון עצמי בפריים טיים, כי סטנדרטים גבוהים שווה אהבה. מי שלא מתביישת לדפוק על השולחן ואז לסדר עליו זר פרחים, ובעיקר לספר בגילוי לב על מה הולך לה לא טוב, ומה כואב ומה חסר. 

נפרדים מ-2020: כל הכתבות, הרשימות והסיכומים

אין צורך באמת להציג אותה. מעל אמריקנו על ספסלי ה"בייקרי", דרך ויטרינות ה"דליקטסן", מבעד לנברשות "הוטל מונטפיורי" או מראות החלודה של "הרצל 16", הכל כבר סופר על האימפריה שבנתה בארבע ידיים עם בן זוגה מתי ברודו, שהסיטה ממסלולו את עולם הקולינריה הישראלי וקבעה בו סטנדרטים חדשים של חומר, רוח ועיצוב. אותו בן זוג שאחרי 25 שנה פרם את ברית הנצח שלהם ואותה הלאה ממנו, מה שיחד עם אובדן האפשרות להורות החביא שבר גדול מאוד. סופר גם על הבית הדתי בנתניה והשואה שהייתה נעוצה בסלונו, ועל הילדה הגבוהה מאוד שלא מצאה את מקומה בגבהים התמירים שהראש שלה סחף אותם אליה. על הסרטן וההחלמה ממנו, על טיפולי היופי הלא מתפשרים כי אסתטיקה היא בכל מקום.

רותי ברודו (צילום: אפרת אשל)
צילום: אפרת אשל

אבל 2020 היא לא שנת הסיפורים, היא שנת התובנות. היא שנת הלקחים ומוסר ההשכל והניו-ייר רזולושנס וה"מה לעזאזל אני עושה כדי להיות מאושרת". וברודו בכל אחת מתחנות חייה מחזיקה אמת פנימית גדולה. כזו שחיפשה וגם שחטפה בטעות בפרצוף. לכן נוהגים לקרוא לה קשוחה. כי היא מתבוננת ברגעים שעיצבו אותה ולוקחת עליהם אחריות. היא מכבדת את הנערה בת ה-19 ששנאה את עצמה, באותה נשימה כמו את אשת העסקים שצמחה להיות. היא אוהבת את האישה האאוטסיידרית שמתבגרת לה כל בוקר מול המראה ועדיין שואלת אותה שאלות נוקבות על שייכות ותרבות. את העולם המושלם שעיצבה בכל אחת מבועות העסקים שלה, יצרה קודם כל עבורן. כי בליבה של ברודו פורחים עולמות וסלונים אחרים. אירופאים, קולוניאליים, נונשלטיים, הכל תלוי באיזה יום תפסתם אותה, וכשהיא מארחת אתכם היא בסופו של דבר מקבלת אתכם בסלונה שלה.

אז בימים שאי אפשר לפגוש אף אחד גם ככה, והעצות החכמות ננטשו במרתפי המשרדים, הזמנו את עצמנו לסלון של ברודו לשיחה על הדברים החשובים של החיים. איך מתמודדים עם מציאות ממזרית וחמקמקה? איך נפרדים מאנשים וממקומות? איך מנהלים, מהראש או מהלב? ואז איך מנהלים משבר? זה המדריך לחיים של רותי ברודו 2020, מלא בכנות מצמיתה ומילים שלקח להן זמן להתנסח, וריח של סיגריות וזיק של תבונה ובעיקר מבט שלא ממצמץ.

איך להצליח?

"לעשות רק מה שמאמינים בו, כי זה דבר שאתה הולך להיות כל כולך שקוע בו. וזה סבל. כדי להצליח אתה חייב לסבול עם זה ביחד. כי לא משנה מה הדבר - אתה לא מניח לו, והוא לא מניח לך לרגע. אם אני מחליטה לעשות משהו, אני לוקחת אותו בשיא הרצינות, בכבדות רבה. אם הנרות לא ישרים אני יכולה להסתובב סביבם שעות. רוב האנשים לא יראו את זה, ועדיין זה מעסיק אותי כל הזמן. השולחן שאני אסדר תמיד יהיה הכי יפה, אבל גם זה שלקח הכי הרבה זמן לסדר אותו. זה לא נגמר. אני כל הזמן חיה בתחושה ששום דבר לא מספיק טוב, שיכולתי לעשות עוד. אולי יש לי סוג של OCD, כי אני נכנסת ללופ. אם אין מסביבי אנשים שיזיזו אותי, אני נתקעת בנקודה. 

לפעמים זה מעליב אותי, כי יש משהו קטנוני בפרטים הקטנים, וזה לא בריא לא להצליח להשתחרר מדבר קטן שאף אחד לא יראה חוץ ממני, אבל נורא קשה לי להעביר את זה הלאה. אני כל כולי בתוך זה. השאלה הגדולה היא לאיזו שלמות אני מנסה להגיע, איזה חוסר נוחות יש בי מעצמי שאני מנסה לסדר אותו כל הזמן. מה אני מנסה להוכיח?

רותי ברודו (צילום: אפרת אשל)
צילום: אפרת אשל

כל אדם יכול להצליח מאוד אם הוא רוצה. אם אני הצלחתי, למה שהם לא יצליחו? מה, אני גאון? צריך לעבוד קשה ולבחור מה הדבר הנכון בשבילך, זה הכישרון. אבל כל אדם יכול לעשות את מה שעשיתי ולהגיע לאן שהגעתי אם הוא הולך עם הראש בקיר. אתה פשוט מסתובב עם מצח כחול וממשיך הלאה".

איך מתמודדים עם כישלון?

"מפחדים ממנו. מתי אומר שאין לו בעיה להיכשל; לי יש, אני לא רוצה להיכשל. למה לי להתחיל משהו אם לא אגמור אותו בתרועה גדולה? אני חושבת שגם אם הייתי פותחת משהו אחר, הוא היה מצליח כי אין בשבילי אופציה אחרת. כל דבר שעשיתי, גם טרום עסקי האוכל, עשיתי הכי טוב. אני לא יודעת לעגל פינות. ברור שאם קורה משהו ונכשלים אז אפשר לקום מזה, ואת מבינה למה זה קרה והכל סבבה. אני לא מפחדת מהרגע הזה, אבל אני לא יכולה להצהיר שאני לא מפחדת מכישלונות, כי אני כן.
אז אני מנסה להיות הכי טובה. סליחה, הכי טובה שאני יכולה. הלכתי לפסיכולוג שלימד אותי להיות 'טובה מספיק' כי הייתי חייבת לשים גבולות, אחרת הייתי מסתבכת עם עצמי. למדתי איך לא לשלוט בהכל. למשל העסק נורא גדל, אני לא יכולה להיות כל דקה ב-25 נקודות או להכיר את כולם. בהתחלה זה היה גומר אותי. למדתי לשחרר". 

איך מפתחים טעם? 

 "מחפשים מה יש בפנים שרוצה לצאת החוצה. אני מדמיינת אווירה. כשאני פותחת עסק יש לי בראש סצנה מסרט, ואז אני רסמי בונה תפאורה כדי ליצור את האווירה שאני מפנטזת עליה. העסקים שלי הם הפינטוזים שלי. מעניין למה תמיד הפנטזיות שלי הן על מקומות אחרים ולא המקומות שבהם גדלתי והפכתי להיות מי שאני. למה תמיד יש בי רצון להביא את אירופה, את פריז, את התקופה הקולוניאלית שאיננה עוד? למה אף פעם לא פתחתי מסעדה ישראלית? למה אני בורחת מעצמי, לאן אני כל הזמן מנסה להגיע? ישראלים אוהבים משהו הרבה יותר משוחרר, אז למה אני רק מתעסקת עם 'האם המפה מגוהצת מספיק'? אולי כי בסוף אני אאוטסיידירית. אני מרגישה לא שייכת, אז אני עסוקה בלהביא משהו שהוא לא מפה".

ואיך מלמדים טעם?

"מתעקשים. טעם הוא דבר נרכש, תבואי ותעשי יום-יום אותו דבר עם קבוצה של אנשים, את תשפיעי בסוף. אני מרגישה שיש דברים שהצלחתי ללמד או להשפיע עליהם, הפרחים בדליקטסן למשל: הם עמדו שם ועמדו ואף אחד לא קנה אותם. לאט לאט אנשים התחילו לראות אותם ולהבין שעושים קניות ולוקחים גם זר הביתה. וזהו, החוויה נפרטה לעוד משהו. אנשים אוהבים סביבם דברים יפים. בסוף רציתי שאנשים יראו את מה שאני רואה ויאהבו את מה שאני אוהבת".  

איך לנהל?

 "נעזרים באנשים אחרים. אחרי עסק אחד שבו עשיתי כמעט הכל לימדתי את עצמי שיש אנשים במקומי, שהם הכרחיים, ושאם אני אתערב בכל דבר - אף אחד לא יישאר לעבוד איתי. את רוצה לעבוד עם אנשים מוכשרים, ואנשים כאלה רוצים להשפיע בדרכם. אז גם אם אתה אובססיבי לפעמים, צריך פשוט לסובב את הראש ולהגיד 'כן, זה טוב לי כי זה טוב לו'. אתה חייב להיות מחובר למי שנמצא סביבך, ככה תקבלו אחד מהשני הכל. כדי להיות מנהיג טוב אתה צריך לאהוב את האנשים שלך. אם  ביבי היה אוהב את העם שלו, הוא היה טוב יותר. הוא לא". 

איך להתמודד עם משבר? 

"אני אוהבת משברים. הם באים מלמעלה ופותחים צוהר, נותנים לך רגע שבו אתה נאסף, ממוקד, לא מתעסק בשטויות.

רותי ברודו (צילום: אפרת אשל)
צילום: אפרת אשל

המשבר הנוכחי הוא כל כך הרבה יותר גדול מכולם וממני שנתתי לזה לעטוף אותי. לא נלחצתי, כי אני אוהבת את התחושה הזו של הקצה. היה לנו מאוד קשה, אבל ידעתי שבאתי מוכנה, שהגנו עלינו החלטות שלקחנו שנים קודם. שמונה שנים אחורה פתחנו מעדניות, השקענו באתר, במשלוחים, אפילו בסלי פיקניק. זו תחושת סיפוק גדולה לדעת שצפית את העתיד. מצד שני הרגיע אותי שאם הכל יתמוטט, אני אתחיל מחדש וזה לא יהיה באשמתי. כשזה לא בידיים שלך, אתה משוחרר מכישלון.

משברים הם מצבים היסטריים שהכל יכול לקרות בהם. תחשבו איך כולם היו צריכים את הברייק הזה, זו הזדמנות יוצאת דופן להסתכל על הדברים שלך בלי אשמה. אז אתה יכול לעשות שינויים מרחיקי לכת בלי הייסורים, להסתכל על הטעויות שלך ולדעת שאתה יכול לשנות אותן מהיסוד, מההתחלה".

איך להיפרד? 

 "קודם כל מחליטים. ישבתי במשרד עם הניירות ואמרתי שברור שצריך לסגור את הבראסרי, ואז הגעתי אליו ואני לא יכולה לסגור אותו כי הוא כזה יפה ובנוי מהמם. ואז אני חוזרת למשרד ואומרת מתוך שיקול קר - כן נסגור. ואז אני חוזרת אליו ולא יכולה. אז החלטנו לעשות לו שינוי ייעוד. ננסה לשלב בין העולם החדש של המסעדות אחרי הקורונה לבין הדליקטסן עם האוכל לקחת, שזה בוודאות עובד. מצאנו שילוב מגניב.

אחרי שמחליטים צריך ללמוד לשחרר. אבא שלי, שמת השנה, אמר לי כל הזמן שהוא עייף אבל לא רצה להירדם כי הוא לא רצה למות. עד שיום אחד הוא שחרר. והייתי עצובה מאוד ונפרדתי ממנו, והוא ואני המשכנו הלאה. אם אתה מרגיש שהיו לך יחסים שלמים עם הדבר שאתה נפרד ממנו - אתה יכול להניח לו.

רותי ברודו (צילום: אפרת אשל)
צילום: אפרת אשל

אני מתגעגעת לאבא שלי ואנחנו מדברים עליו כל הזמן, אבל אנשים צריכים ללכת. ובכלל, הדברים הם לא שלך. צריך לדעת להגיד די ולתת להם ללכת. הנישואים שלי עשו את שלהם והעיפו אותי קדימה, אבא שלי עשה את שלו וגרם לי להיות מי שאני, הבראסרי כמו שהוא עכשיו עשה את שלו. אתה יכול לשחרר כשאתה יודע שהגעת לשלמות עם הדבר, ואז הלאה. נקסט". 

איך להיות שלם עם עצמך?

 "אתה מפסיק להיות אבוד כשאתה מרגיש שאתה עושה משהו עבורך. כנערה בת 19 הייתי אומללה ברמות, נערה בהפרעה. הרגשתי לא שייכת, אאוטסיידרית, והרבה שנים הייתי אבודה. החיצוניות שלי היתה הדבר הכי חשוב לי, ונאחזתי באיך שאני נראית והייתי עצובה מאוד. השחרור שלי מעצמי קרה לי רק כשהייתי בת 34. עד אז הסתובבתי בלי קירות להישען עליהם, חיפשתי תרגומים לדברים. ואז פתחתי את ה'קופי בר' והפכתי לאדם שמרוצה מעצמו. הרגשתי שאני עושה משהו שאני טובה בו מאוד, שאני יכולה ליצור משהו שאחרים לא יכולים. בפעם הראשונה ראיתי שיש בי משהו".  

איך להתבגר? 

"לקבל את ההתבגרות שלך. אני בת 60 ולא מסתירה את הטיפולים שעשיתי. זה שעשית פייס ליפט, זה לא אומר שנהיית צעירה ב-20 שנה ואת גם לא מרגישה ככה. את עדיין נראית תחת כי את מתבגרת. בשנים האחרונות השמנתי 20 קילו, וזה לא כיף לי, אבל אני מקבלת את זה. כשאני מסתכלת על עצמי בבוקר אני לא עפה על עצמי אלא אומרת: 'אוקיי, היי, בואי נתקדם עם זה. זה לא הדבר הכי חשוב בחיים'. פעם חשבתי שהמראה שלי זה כל מה שיש לי, שנים לא האמנתי שיש בי יותר. הייתי עסוקה כל הזמן במי אני בכלל, החיצוניות שלי הייתה הדבר הכי חשוב לי. נאחזתי באיך שנראיתי, והייתי עצובה מאוד". 

איך לא להיעלב? 

"אני נעלבת, אבל לא יותר מדי. אני מנסה להתגבר על זה ולא לחשוב מה עשו לי, למה עוש לי. אני עסוקה במה יהיה, לא מעניין אותי מה היה. אני גם לא שואלת אם הילדות שלי הייתה מאושרת או לא, זה לא יעזור לי בכלום. רובנו מתעסקות בכמה דפקו אותנו בתור ילדות. כמה ההורים שלנו לא היו טובים. זה לא העסיק אותי אף פעם". 

איך להחלים? 

"להבין למה באה המחלה. יכול להיות שזה נשמע הזוי, אבל לא הזיז לי שחליתי. העסיק אותי רק מה אני הולכת לעשות עם זה. איך זה ישנה את החיים שלי, איזה סימן זה בשבילי, מה זה מנסה להגיד לי. האם אני צריכה לעבוד פחות קשה? כשהודיעו לי שיש לי סרטן במעי הגס, הדבר היחיד ששמעתי זה 'עשיתי את זה לעצמי'. אז ניסיתי להבין למה עשיתי את זה, ומה אני צריכה לעשות מעכשיו. כל מה שקורה לך בחיים זה באחריות שלך. לא ההורים שלך, לא הבן זוג. אך אחד לא אשם. זה אתה, רק אתה. אתה חולה? זה עליך". 

איך לדעת מתי להביא ילדים? 

"החלטה להביא ילדים בגיל מבוגר זה טמטום. היו שנים שהילדים שלי היו העסקים שלי. הייתי פעמיים בהריון, ופעמיים עשיתי הפלה. בפעם השנייה יצאתי מההפלה ואמרתי לעצמי, 'זהו, לא יהיו לי ילדים. זה עונש בגלל שהתעסקתי רק עם עצמי'. ובאמת, כשכבר רציתי להיכנס להריון אף פעם לא מצאו בעיה אצלי או אצל מתי.

רותי ברודו (צילום: אפרת אשל)
צילום: אפרת אשל
 

אולי בגלל הבית הדתי שלי אני מאמינה שיש שכר ועונש. אני לא הצלחתי להביא ילדים בגלל שהענשתי את עצמי על זה שבאיזה שלב בחיים שלי העדפתי את עצמי. נתתי לעצמי מקום ראשון. אתה אף פעם לא אמור להיות במקום הראשון, אתה אף פעם לא יותר חשוב מדברים אחרים. בתקופה ההיא חשבתי שאני צריכה להתעסק עם עצמי. זו לא הייתה טעות, זה מה שהייתי זקוקה לו אז, אבל בעיניים שלי יש לזה מחיר. בתור נערה פנטזתי על משפחה עם וילונות עפים ברוח וצלחת שניצלים. לא חשבתי בחיים שלא יהיו לי ילדים.אבל אין אדם חשוב מדי. אתה לא הכי חשוב. אף פעם". 

איך לקבל החלטות? 

"מהר, ולפי הבטן. כשאת עובדת מספיק זמן, האינטואיציה שלך תשרת אותך ולא תרמה אותך. אבל גם לא לפחד להתחרט. אני מחליטה מהר ומשנה את דעתי מהר". 

איך להתגבר על בגידה? 

"לזכור שדברים, ובטח שאנשים, הם לא שלך. בתחילת הדרך חשבתי שכל מי שעבד איתי הוא השותף שלי, הילד שלי, המשפחה שלי. בתחילת הדרך היה לי חיבור מטורף עם העובדים שלי, חיינו ביחד. מבחוץ צחקו עלינו שאנחנו סוג של כת, אבל הם היו כל העולם שלי. יום אחד כמה מהם אמרו לי, 'לא בא לנו עלייך יותר', פרשו והקימו מקום אחר. לא ראיתי את זה בא. האנשים האלה, את לימדת אותם כל מה שהם יודעים וברגע אחד הם מתחרים שלך. זה היה שבר גדול, אבל הבנתי שאף אחד לא שייך לי ושאני לא יכולה להשתלט על החיים של כולם. שחררתי את התלות המטורפת באנשים שעבדו איתי". 

איך להיות בן זוג טוב?

"זה קל. קודם כל, לא לנסות בכלל לשנות את בן הזוג שלך, לא לחשוב לרגע שיש לך זכות לרצות שהוא יהיה מישהו אחר. לא הבנתי את זה כשהייתי עם מתי, והוא לא הבין לגביי. כל מה שעשינו זה רק נלחמנו, זו הייתה זוגיות שרק ביקרה וקרעה אחד את השני כל הזמן. אחרי 25 שנה הייתי מותשת, אבל ידעתי גם שהתנגשויות יוצרות ניצוץ, והניצוץ הזה הוא העסקים שלנו.

רותי ברודו (צילום: אפרת אשל)
צילום: אפרת אשל

לפעמים אני חושבת אם אני עדיין צריכה את המאבק הזה. עם גיא אין מלחמה, וזה במודע, כי זה לא מוביל לשום מקום. לא להעיר, לא לכעוס, נאדה. אם אתה כועס, תכעס בלב וזה יעבור. אתה לא מעיף החוצה כלום על הפרטנר שלך. זה עושה זוגיות מטורפת, זה הופך אותך לחבר". 

איך לחולל שינוי? 

"הפוליטיקה שלנו היום דורשת שינוי עמוק, והיא זקוקה למישהו שידע לשרטט מה האוטופיה שהוא מציע ולא רק לאנשים שיצעקו מה לא. זה מתחיל בדברים הכי קטנים: למה כדי להתנהל נכון מול מס הכנסה אני חייבת רואה חשבון? למה הכל לא ברור, למה אני צריכה מתווכים? למה יש שפת סתרים שאני לא חלק ממנה? די, כל המדינה הזו מתנהלת בקודים שמסתירים התנהלות מאחורי הקלעים. דברו איתי ברור, בשפה שאני לא צריכה לתרגם. אני לא סתומה. תפסיקו לתת לי להרגיש ככה".

איך לארח?

"לקחת את זה מאוד ברצינות. את נלחצת מאירוח? טוב מאוד, זה באמת עניין רציני. גם אני נלחצת. זה לא בקלילות, יאללה יבואו, נוציא להם משהו. גיא עושה רשימות ואני מסתובבת עם מוח קודח. אם אני מזמינה לארוחת ערב, זה יהיה מתוכנן ממש. לא ספונטני". 

איך להיות אדם מסודר?

"לשמור על מקום אחד מבולגן. החור השחור שלי זה האוטו שלי, הוא מגעיל ברמות. אפר של סיגריות, נראה כמו מחסן".  

איך להתפתח?

" תקשיב טוב למה שאתה צריך. את המעדניות שלנו הקמנו הרבה לפני משבר הקורונה כי הקשבתי וידעתי שאם אני צריכה את זה, אז בטח עוד אנשים גם צריכים. היו לי כבר מסעדות והסתכלתי על העובדים שלי שמתבגרים ומשתנים, ושאלתי מה הדבר הבא עבורם. לחלקם יש ילדים והם רצים הבית לבשל. ואני, אמא שלי מתבגרת וכבר לא מבשלת, כל שישי אני מביאה אוכל מהמסעדות אבל בא לנו אוכל ביתי ולא פסטה פויו או המבורגר ביין. אז הבנתי שאני הולכת על אוכן מוכן, מנחם, שסוגר פינה ואפשר לקחת הביתה.

_OBJ

כשחזון מתחבר לצרכים אמיתיים, זה לא טרנד. זה צורך שלא ישתנה ותמיד יהיה קיים. למצוא אותו זו הגאונות. בשביל זה אתה צריך להיות רגיש ולא לפחד ולהתאים את עצמך. זה להרגיש תנודות קלות שברגע נהיות מהותיות".

איך למצוא את הדבר הבא? 

"להקשיב. בעיקר לעצמך. אני אדם מפוכח, אני מבינה שבמובנים מסוימים אני בסוף דרכי. רציתי להצליח בעסקים? הצלחתי. רציתי להביא ילדים? אי אפשר. עכשיו אני בדילמה, כי אני מתה להגיד 'זהו ביי, עשיתי את שלי'. אבל בכל פעם שאני באה לעשות את זה קופץ לי לראש בית ההבראה.


אני רוצה לפתוח בית הבראה, מקום שאתה בא אליו לנוח. זה נולד אצלי אחרי הניתוח, כשחיפשתי מקום להחלים. ואז הבנתי מה קרה בעולם: אנשים יוצאים לחופש ועובדים בו נורא קשה. הם עושים מלא דברים, אוגרים מלא חוויות וחבילות, אבל הם לא נחים. כשהיומיום שלך קשה, אתה צריך מקום שהוא ריטריט. תבוא לשם ותצבור כוחות כדי לצאת משם ולרצות שוב לטרוף אחרי שנחת, לקחת פאוזה אמיתית. וכל פעם שאני מתחילה לחשוב על זה ישר באות הפנטזיות שלי ואני נכנסת לסצנה של המקום, איך שהוא נראה ואיך האנשים באים אליו ומה הם רואים. הבנתי שאני רוצה לבנות מקום שמתאים לי, שאני אבוא אליו לנקות את הראש ולנשום". 

איך מתחילים שנה חדשה? 

"מתמסרים לשנה שחלפה. מבינים שכל שינוי יש בו גם ברכה, עם כל הקושי. אני לפני הכל רוצה לראות חזרה של עולם המסעדנות, אני כמהה לזה. אני מאמינה שהוא יהיה אחר, קטן יותר, אבל יוליד דברים חדשים. יש פה תכונה גדולה מאחורי הקלעים, יש זרמים שקורים אנדרגראונד. זה מגניב אותי".