איזו טרגדיה. על הסט של תוכנית הבישול הכי פופולרית בישראל העובדים צועדים על קיבה ריקה. בעוד השופטים נהנים ממבחר מנות שרק מלצפות בהן מתחילים לרייר, כל היתר, כמאה אנשי הפקה ותוכן, אוכלים במבה, ופלים עבשים, תפוצ'יפס וחטיף זרחני בטעם מונוסודיום גלוטמט. בזמן משימות הבישול ממלאים ריחות עשירים את האוויר, חצילים שרופים, בשר שנצלה בערימת חמאה, שוקולד נמס, רוזמרין בשמן זית. כל האוכל המשובח הזה, ואסור לגעת וגם לא להתקרב. אז מה עושים אתו? על כך בהמשך.
"אנחנו עובדים בתוכנית עם האוכל הכי טוב ואוכלים הכי גרוע", אומרת אחת העובדות, ושואבת עוד חופן במבה בניסיון להרגיע את מיצי הקיבה התוססים. "הכללים מאוד ברורים", אומרת דורית גבירצמן, עורכת התוכנית, "השופטים טועמים את המנות, הם בלבד, זה לא הופך לדיון ציבורי. גם המתמודדים לא טועמים את האוכל של המתמודדים האחרים, כי זאת תחרות חיובית, ואנחנו לא רוצים שהם יגידו 'טעמתי את האוכל שלו, וזה לא משהו'. העניין הוא בין המתמודד לבין השפים בלבד. האם זה עושה מאנצ'יז? חד משמעית כן. יש רגעים שמישהו מהשופטים אומר לי 'דורית אני משאיר לך חתיכה, את חייבת לטעום', ואני מסבירה שאסור. כולם פה נורא ממושמעים ומבינים את העניין ושזה מגיע מכבוד למתמודדים".
הסט של "מאסטר שף" הוא קיצוני ומורכב שבעתיים מכל סט טלוויזיה אחר. לצד כל מרכיבי האולפן הרגילים, כמו מצלמות רחף, תאורה וכו', כאן יש צורך בצנרת מיוחדת, כיריים ושאר אלמנטים מסובכים. יש גם אנשי מקצוע ייעודיים כמו חובש לטפל בכוויות וחתכים, צוות מטבח ועוד כעשרה עובדי הפקה, שיכולים בתוך עשר דקות להפוך את האולפן למטבח של מסעדה.
המקום הכי ראוי לפתוח בו את הביקור הוא הכספת של התוכנית, המזווה: חלל חלומי עבור כל בשלן. "כל יום צילום מגיעים לפה ירקות חדשים, מהשדה ישר לאולפן", מסביר מפיק התוכנית אלי אוחנה. "יש צוות שלם שדואג שהכל פה יהיה טרי, יש פה בשרים, דגים, עופות, גבינות מיוחדות, ירקות ופירות נדירים". המזווה לא גדול יותר ממכולת שכונתית, אבל מרכז בחלל אחד דברים שצריכים לכתת רגליים בכמה וכמה שווקים כדי להשיג: פטריות נדירות, עשרה סוגים של נבטים, כל סוגי הקטניות, מצרכים אסייתיים, ומה לא. "כאן יש שמונה סוגים של לימונים", אוחנה ממשיך, "הבשר חתוך בצורה ידידותית, כך שיהיה להם קל לחתוך את הנתח שהם רוצים, למעט הצלעות שאותן הם צריכים לפרק". על השפע הזה אחראי ראש צוות מטבח עדי בן דן, שהוא גם המנכ"ל של המסעדות התל אביביות כתית והמזללה. כאן על הסט בן דן הוא הטינקרבל של המתמודדים: כשמישהו צועק "זנב לוקוס טרי", בן דן משיג.
משימת בישול אורכת במציאות זמן ארוך יותר מאשר מוצג בתוכנית. אוחנה מתחייב שהשעון נעצר ללא יותר משבע דקות במשך משימה, אבל בפועל הזמנים מעט יותר גמישים. זה לא שאם מתמודד לא הספיק להכין מנה הוא מקבל הארכה, אבל מה לעשות, הלוגיסטיקה המסובכת גורמת לכך שלא פעם ולא פעמיים, הכיריים מתקלקלים וצריך להחליף. באחת המשימות זה קרה לא פחות משלוש פעמים. "חובש לסט!", נשמע לפתע, כשאחת המתמודדות נכנסה עם עצמה לקרב סכינים. השעון שוב נעצר, הפעם לדקה בלבד. פציעות הן עניין כמעט שגרתי בסט הזה, מסתבר. התבוננות במשימה כזאת מעידה מעל לכל על רמת האמינות של התוכנית. ברגע ההזנקה, הצלמים עוברים מחצובות לצילום כתף, והאולפן הופך למשהו חי, דינמי ומאוד אמיתי. זה כבר לא אולפן טלוויזיה, אלא מטבח המוני. אין שקט, כולם רצים, צועקים, ואפילו השופטת מיכל אנסקי מעיזה לרדת מהעקבים ולהתרגש באמת מהריחות שעולים מהבישולים.
כל יום צילום אורך כ-21 שעות, ולפעמים אף יותר. אחרי סיום המשימה צריך להקדיש זמן לצילומי ביוטי של המנות, ואז מתחיל התהליך הארוך והמורכב של הטעימות, שנמשך בדרך כלל נצח וקצת, ובו כל אחד מהשופטים מחווה דעה ארוכה שלא תמיד עולה בקנה אחד עם זו של השופטים האחרים, והם כמובן לא נשארים חייבים. רק אחרי כל זה מגיע שלב השיפוט וטקס ההדחה. בין לבין כל המתמודדים נקראים לטסטמוניה, טסטה כמו שאומרים כאן: העדויות של המתמודדים שנהפכות לחוט המקשר בין כל הדברים. "אנשים רואים תוכנית של שעה, שאנחנו עובדים עליה 20 שעות", אומרת אחת המתמודדות שלא נחשוף את שמה או את שמות האחרים, כדי להימנע מספוילרים. "אוספים אותנו בחמש בבוקר, ואנחנו מגיעים הביתה בארבע לפנות בוקר למחרת".
מתמודדת אחרת, שכבר מסתמנת כאחת הפייבוריטיות של העונה, מדגישה את הצד החיובי: "זה שווה את זה. זאת חוויה לכל החיים, אתה מגלה דברים על עצמך, ובכלל. בחיי היומיום אנחנו לא מתרגשים מכל דבר ולא חווים חוויות בעוצמה כזאת". בחדר המנוחה של המתמודדים יש גם מתח רב, בכי ותסכולים. "נוצר בינינו קשר מאוד מיוחד", אומרת אחת מהן, "אני מועמדת להדחה, ואם אני אשאר יכאב לי על מי שתלך במקומי".
"הסולידריות הזאת אמיתית", מוסיפה הפייבוריטית. "החוויות שאנחנו עוברים פה ביחד זה כמו מסלול ביחידה מובחרת. זו תוצאה של רמת גיבוש ואינטנסיביות גבוהה, ובגלל שאנחנו כל הזמן צריכים לדבר בטסטה על המיץ של עצמנו זה נורא מעצים את החוויה".
בניגוד לקשר האמיץ בין המתמודדים לבין עצמם, האינטראקציה בין המתמודדים לבין השופטים מוגבלת מאוד. "אנחנו לא כל כך חברים שלהם. הקשר הזה מוגבל, כדי שלא יהיו חששות שהם מעדיפים מישהו. אבל השופטים כנראה מפתחים קצת חיבה אלינו, דרך האוכל שלנו".
"או איבה", אומרת המועמדת להדחה.
רושפלד בתחתונים
המתמודדים לא שומעים את מה שהשופטים מרכלים עליהם בזמן המשימות. "לדעתי הם עברו הכשרה בפוקר פייס", אומרת אחת המתמודדות. "ברוב המקרים הם טועמים ועוברות דקות ארוכות עד שהם אומרים מה הם חושבים, ובשתיקה הזאת אין לך מושג מה עובר להם בראש".
זאת רק אחת הסיבות מדוע השופטים הם הגיבורים האמיתיים של התוכנית הזאת, בניגוד לרוב תוכניות הריאליטי האחרות. אין דבר משעשע יותר מלצפות בהם לאורך יום הצילומים, במיוחד בהפסקות. חלוקת התפקידים ברורה למדי: חיים כהן הוא הנשמה או אם תרצו האמא של התוכנית, אייל שני הוא הרגש, יונתן רושפלד הוא השופט הכי קשוח אבל בין הטייקים הוא מש"ק המצברוח, שמריץ חיקויים של שני ומצחיק את כל הסובבים. אנסקי היא הנסיכה, שנאבקת כדי להוכיח שהיא ראויה. "לא פשוט לה להיות אישה בין שלושה גברים", מסביר כהן, "אנחנו שפים, יש לנו מסעדות, לא פשוט לה איך שמסתכלים עליה, בגלל שהיא יפה. וזה קשקוש כי יש לה המון ידע בתחום, אבל יש עליה לחץ: היא צעירונת (32) ואנחנו קשישים (רושפלד בן 43, כהן בן 52 ושני בן 53 - ל.ש)".
בכל רגע אפשרי השופטים מתפזרים, זה למנוחה, זה לסיגריה, זה לשירותים. מפיקה מתולתלת, הקשוחה ביותר בנמצא, מתרוצצת ביניהם ונדמה כי כל תפקידה הוא לדאוג שהם יעמדו בזמנים. זה, ולאסוף את הפלאפונים שלהם לתוך קופסה מיוחדת, לפני הצילומים. "אם אנחנו לא לוקחים להם אותם זה בלגן", אומר אוחנה, "הם מתחילים לצלם, לעלות לאינסטגרם, ואנחנו צריכים אותם מרוכזים".
בזמן ההפסקה רושפלד חוטף מקלחת זריזה, ואחריה מתרוצץ להנאתו בין חדרי השופטים, כשהוא לבוש אך ורק בתחתונים. האמת היא שהרביעייה הצוהלת מגלה סבלנות ואדיבות רבה כלפי ההפקה התובענית, ואת העצבים הם דווקא פורקים אחד על השני. "וואי וואי וואי, איזה מריבות יש בינינו", אומר כהן בחיוך, "וזה אמיתי. נדיר שיש מצב שאנחנו מסכימים פה אחד. כמעט תמיד יש מריבות, עצבים, היעלבויות, יונתן במיוחד, אבל זה מקסים בעיניי".
בפרק ששודר השבוע צפינו בוויכוח בין אנסקי לרושפלד, שגרם לעיכוב של עשרים דקות בזמן הצילומים. רושפלד מסביר: "זה חלק מהאינטגרטי של כל אחד מאיתנו, לכל אחד ברור מה הוא אוהב ואנחנו נלחמים על זה. ב'כוכב נולד' יש סאונד וכולם שומעים, פה הצופים בבית לא יכולים לטעום את האוכל, להריח אותו, הם מקבלים רק ממד אחד ואנחנו חייבים להיות מאוד רגישים ולתאר כמה שיותר מה קורה פה. כשיש דעה שונה על האוכל, זה בסיס ההוויה שלנו, אז אנחנו מוכנים להילחם על זה". מאחורי הקלעים מתעורר ויכוח נוסף בין אנשי ההפקה, אחרי שגילו שכמה מתמודדים שומרי כשרות אכלו שניצל לצהריים ועכשיו הם מה שנקרא 'בשריים'. אחת העורכות מתרתחת ודורשת שמעתה ועד לסוף העונה יאכלו רק פרווה, כי מי שאכל בשר עכשיו, לא יוכל להכין מנות חלביות במשימה הבאה, מה שמצמצם את האפשרויות שלהם משמעותית.
השלב הקשה ביותר במהלך היום הוא שלב הטעימות. "הטעימות זה משהו שאי אפשר לדמיין", אומר שני. "את מסתכלת על המתמודדים וכל האוויר סמיך ברגשות, אחרי זה את אוכלת אוכל. אין משהו שאין במזווה הזה, בן אדם לא יודע איך לאכול דבר כזה, גם בשר וגם סוכרים וגם חלב וגם נבטים וגם קטניות והכל. כשאת אוכלת אוכל, את אוכלת את הבן אדם שעשה אותו, אז פה את אוכלת 12 בני אדם ביום. זה משנה את הגנטיקה של הגוף שלך, בהתחלה את מרגישה סתם כתוצר של הרבה אוכל כי הבטן מתחילה להתנפח. אחרי זה את קמה למחרת, את לא יודעת מי את, כאילו השתכנו בך שדים, וצריכים לעשות משהו מאוד מהותי חזק וסוחף כדי להשתחרר מזה. זה משנה את הזמן, זה משנה את הכל, את כל המחשבות, את כל הרצונות, זה בלתי נסבל. זה ואקום, זה מין תחושה שעל כל קסם את משלמת, מחיר שמשלמים למלאכים שנותנים לך ברכות".
אנסקי דקיקה באופן שקשה לתאר, ועוד יותר קשה להבין איך שומרים על גזרה כזאת כשאוכלים כל כך הרבה. "משמינים בצילומים, אבל אני רצה הרבה", היא אומרת.
"הדחה זה נורא"
אחרי שלב הטעימות, שאורך כשעתיים, השופטים מתכנסים בחדר המנוחה שלהם, שנראה כמו חדר שינה קבוצתי באכסניית נוער, ובזמן שכל האחרים עולים למזנון האולפנים, הם דווקא זוכים ליהנות ממזון משובח שרושפלד מכין. עוד בעונה הקודמת הוא מינה את עצמו לתפקיד השף הקבוצתי, והיום הוא רקח קדרת בשר כלשהי, שמריחה נהדר. אבל כמו כל המנות האחרות, גם זו שמורה רק לשופטים. תוך כדי לעיסה, הם צריכים להחליט בצער רב את מי מעיפים.
"בתוכנית הזאת יש הרבה כנות", אומרת אנסקי, "יש משהו מאוד לא דורסני, או מרפקני, בתנועה של המתמודדים לעבר הגמר, וזה בא לידי ביטוי בעזרה במתכונים, ביציאה מהעמדה שלך גם אם אין לך הרבה זמן כדי לעזור למישהו אחר. לפעמים אני לוקחת את זה על עצמי במהלך השיפוט שלי, של המון ביקורת בונה, לא לקחת כמובן מאליו את העמדה של השיפוט כי עומד מולי בן אדם שאני מכבדת את ההחלטה שלו לרצות ולעשות שינוי בחיים וללמוד. למרות שאנחנו בפריים טיים, רגע השיפוט הוא הדבר הכי אינטימי שיש בעולם ואף פעם לא אבוא ממניעים של בידור או רצון לייצר דרמה. הקשר עם המתמודדים מאוד אמיתי. יש אהבה ממבט ראשון שאצלי בדרך כלל מחזיקה. זה לא קורה הרבה וזה מקסים. אבל לרוב הקרח נמס לאט, כמו בצבא, הדיסטנס נשבר ונוצר כבוד הדדי. ולכן בשלב הפרידה זה ממש נורא. אני קוראת לזה פרידה ולא הדחה כי זה באמת באמת קשה. מבלים פה שעות ארוכות ביחד, ואוכלים את האוכל של האנשים האלה מהידיים שלהם. יש לזה משמעות עמוקה, זה יוצר חיבור. זה לא רק שאני טועמת מנות ואומרת טעים או לא טעים לי, זה מישהו שיוצר מנה שאני מכניסה לגוף שלי, ושהופכת להיות מי שאני".
"ההדחה זה נורא, זה קורע לגזרים" אומר שני, "את צריכה להיות מאוד צינית כדי לחשוב שזה משחק או טלוויזיה. נכון שהמדיום הוא טלוויזיה ולא הייתי פוגש אף אחד מהם כנראה אם לא הייתה פה טלוויזיה, אבל מהרגע שהגענו לפה יש לך עסק עם נפשות של בני אדם. אין אוכל טוב באמת שאפשר לעשות רק ממתכון. כשאת עושה אוכל את מבשלת את עצמך. מי שעושה אוכל הוא חשוף, והוא יוצר רצון לבוא ולעטוף אותו. אני מזהה אינסטנקטיבית מתמודדים שנמצאים במצוקה, ההתניה שלי היא מיד לגשת לעזרה, אבל אני צריך לחנך את עצמי איך להיות זה שמבקר אותם. יש פה מאבק מאוד גדול בין היכולת לבקר לבין הצורך העצום לתמוך בהם בסיטואציה הכל כך קשה הזאת".
אחרי ההחלטה, מתחיל טקס ההדחה. השופטים כבר מוכנים על הסט, המתמודדים ממתינים, חלק בוכים, חלק מחבקים. "זה חרא", אומר מתמודד, "זה מתח נוראי". "לא משנה מי יודח, יהיה לי עצוב", אומרת מתמודדת אחרת. "גם מי שלא מועמד נמצא במתח, כי הוא לא יודע מי מהחברים שלו יילך".
המתמודדים נקראים אל הסט, ושני מוצא לנכון להעיר לאחת המתמודדות שהליפסטיק ששמו לה לא מחמיא. ברגע ההכרזה על המודח, אלמנט ההפתעה מהדהד עד אחרון העובדים, וחלקם מאוד לא מרוצים מבחירת השופטים. אנסקי, שני, כהן ורושפלד נושאים דברי פרידה שיוצאים מהלב, אין טלפרומפטר בתוכנית הזאת.
כהן מתקשה להסתיר דמעה. "יש פה אמת יותר מהכל", הוא מסביר מאוחר יותר, "טובה, רעה, יפה, עצובה אבל יש פה אמת ואמת מנצחת כל דבר. דבר שני, זה אוכל. כל בן אדם לוקח אותו מהרחם. מהרגע שאתה זוכר, את אמא שלך, את אבא, את המשפחתיות, זה תמיד דרך אוכל. טוב, רע, עצוב, אזכרות, לוויות ושמחות – זה תמיד דרך אוכל. אוכל מדבר לכולם. אנחנו רבים בינינו על ההחלטה את מי להדיח, היום הייתה מריבה מטורפת בין יונתן למיכל – אנחנו משתגעים, צועקים. זה היופי, זה בדמנו, זה לא 'יאללה בוא נעביר את זה'".
בהאנגר בנווה אילן, שבו מצלמים את התוכנית, אין תפיסת זמן. תאורת האולפן מייצרת אור חזק שנותן אשליה של צהרי היום, למרות שכבר מזמן חושך בחוץ. זה פרט טכני שמשפיע במידה רבה על מצב הצבירה של המשתתפים. "כשאנחנו סגורים כל כך הרבה זמן במקום אחד, בלי לראות אור יום, יש משהו ששובר את כל המחסומים בגוף", אומר כהן. "אתה כאילו בג'ט לג ואתה מרחף בוואקום ואין לך כוח להתנגד לכלום. אז אתה נורא מהר מתרגש. ואוכל ורגש נורא קשורים, אכלתי פה מנות של כעס, היו מנות של פיוס, היו מנות של פרידה". על ארוחת הערב אחראי בן דן, שבזמן צילומי הטעימות התגנב למזווה ושלף פטריות מיוחדות. "נכין איזה פסטה לחבר'ה", הוא אמר, "נפנק אותם".
בסוף המשימה, המתמודדים נשלחים למנוחה קצרה (אותה הם מנצלים לזלילת שלגון מתועש, שוקינג) ובינתיים צוות ההפקה משתלט על האולפן לעשות קצת סדר וניקיון. יש שוטפי כלים, ואדם מיוחד שאחראי על צחצוח הכיריים. בשלב הזה, אחרי משימת הבישול האחרונה, מגיע רכב מסחרי לאסוף את כל תכולת המזווה ולהעבירה לתרומות לנזקקים. רושפלד מכנס את כל השופטים לחדר המנוחה למאורע נדיר וסודי – לגימת יי"ש להרמת המורל הקבוצתי. "זה משהו שלא קרה פה מאז הדחתו של השופט רפי אדר (בעקבות התבטאות פוגענית כלפי אחת מעובדות התוכנית – ל"ש)", הוא מסביר. שני, מתרגש מכך שהצליח לשים את ידו על האייפון שלו, ממהר לצלם את אנסקי ולבדוק כמה לייקים קיבל באינסטגרם על התמונה הקודמת שהעלה.
אחרי הכוסית, ברגע של נחת, יש עוד משהו שהשופטים מבקשים להבהיר לכל הנשמות הרעות: לסיפורים האישיים של המתמודדים אין שום השפעה על קידומם בתוכנית. "נכון שיש פה המון סיפורים מרגשים, אבל למי אין סיפור בחיים?", אומר כהן, "בשורה התחתונה צריכה להיות תוצאה טובה, זה צריך להיות טעים. אם באודישנים אנחנו רואים כל מיני אנשים עם סיפורים, בנבחרת זה קולינריה נטו. אין פה התערבות של ההפקה, אין שום מניפולציה".
רושפלד מסכים: "מה שהכי אמין זה שאין פה מיליון דולר בסוף. הבסיס של התוכנית אומר אם תבשל טוב תנצח, לא הסיפור האישי שלך". גבירצמן העורכת לא תמיד מרוצה מהחלטות השופטים, אך לטענתה היא לא יכולה לשנות כלום: "אני עושה טלוויזיה ויודעת מי הפייבוריטים שלי, אבל איכשהו בסוף הכל מסתכם לאמת המקצועית של השופטים. אם אני אתחיל להגיד להם מה לעשות, זה לא יהיה נכון. כי האוכל הוא הקובע, ורק הוא. בסוף זו תחרות בישול".