העגלה הריקה

כאזרח עני, אני חי על מבצעים. יש מבצע מורטדלה זיתים ב-12.99? אני טוחן מורטדלות כאחוז אמוק. עד המבצע לא ידעתי מה זה מורטדלה. מאז המבצע אני לא יכול לדמיין את חיי בלעדיה.

אבל כשהמצב קשה במיוחד, והמצב תמיד קשה במיוחד, אני נסוג לקו המבצעים השני וקונה לחם אחיד. ללחם אחיד יצא שם רע כי הוא נמצא בפיקוח ממשלתי, אבל אני אוהב לחם אחיד. ואני אוהב פיקוח ממשלתי. פיקוח ממשלתי זה טוב. אנחנו צריכים יותר פיקוח ממשלתי. הממשלה ממש לא מספיק פקוחה.

אז יום אחד חשבתי לעצמי: אולי אפשר לחיות אך ורק על מוצרים בפיקוח ממשלתי? אמ;לק: לא, אי אפשר.

שביל החלב

רק תשעה מוצרים נותרו היום ברשימת המוצרים שמחירם נמצא בפיקוח ממשלתי: לחם (אחיד, לבן או חלה), מלח (שולחן או גס), חלב (1% או 3%), גבינה צהובה קשה (עמק או גלבוע), גבינה לבנה 5%, שמנת (חמוצה או מתוקה), לבן (גיל או אשל), חמאה וביצים.

ארוחת הבוקר הראשונה דווקא יוצאת סבבה. אני קונה תריסר ביצים גדולות ב-11, לחם אחיד ב-6.70, חמאה ב-3.9, מלח ב-1.7 וגביע גיל ב-1.4. סך הכול שקית סופר מלאה ב-24.70. אירופה. ביציאה, הקופאית דופקת לי מבט נוגה של "תהיה חזק". לראשונה ביחסינו, היא לא שואלת אם אני מעוניין במבצעים.

שמח וטוב לבב אני מתיישב לאכול: ביצה קשה במלח, שתי פרוסות לחם עם חמאה וגביע גיל לקינוח. אני מרגיש כמו קיבוצניק בשנות החמישים. בא לי לספר לציפורה שהבן של אביבה ויואל יצא מהארון כטרוצקיסט.

הבעיה מתחילה בארוחת הצהריים. הבעיה: עוד לחם, ביצים וחלב. בעיקר עוד חלב. עוד ועוד חלב. סל המוצרים המפוקחים לאדם טבעוני: לחם ומלח.

אני לא טבעוני, ואני עדיין טובע בחלב. אני חוזר לסופר וקונה אשל במקום גיל כדי לא להתבאס על עצמי, אבל גם אשל זה חלב. אני מרגיש כמו ירון זליכה ב"מגש הכסף": מה זה פה? חלב. חלב. חלב. חלב. חלב. חלב. אתם יודעים מה, לא בא לי חלב. הנה אשל. ממה עשוי אשל? חלב. תבחרו – חלב או חלב. מי בנה את הדיאטה הזאת, מאמן הכושר של אריק שרון?

מבולבל ומורעל לקטוז אני מצלצל למתן חודורוב, הכתב הכלכלי של חדשות 10, ושואל אותו: מתן, למה דווקא חלב?

"מצד אחד", הוא מסביר עם שני צדדים, "חלב הוא אחד השווקים הריכוזיים ביותר בישראל. יש שתיים וחצי מחלבות: תנובה, שטראוס וטרה. מצד שני, חל איסור דה פקטו על יבוא של חלב וגבינות רכות מתוצרת חוץ, בגלל מכסי המגן הגבוהים (עד 238 אחוז מס על יבוא גבינה). לכן האינטרס כאן הוא של החקלאים. הם רוצים פיקוח על שוק החלב כדי שלא ייווצר לחץ ציבורי כתוצאה מעליית מחירים בשוק הריכוזי – לחץ שיוביל לייבוא מתחרה, שיפגע להם בפרנסה. בגלל זה רוב המוצרים המפוקחים הם משוק החלב.

"אלא שהממשלה לא רוצה לפקח על מוצרים. גם כי היא מאמינה באמונה עיוורת ביכולת של השוק החופשי להוריד מחירים, אפילו כשהשוק ממש לא חופשי, וגם כי זה לא פופולרי לפקח על מחירים. פוליטיקאים מוציאים מוצרים מפיקוח כי לא נעים לאף אחד להיות הקומיסר שצריך מדי פעם לעדכן את מחירי הלחם והחלב. מי רוצה את התמונה שלו ליד הכותרת 'התייקרות במחירי הלחם האחיד'? הפוליטיקאים מעדיפים להיפטר מהאחריות שלהם".

מטבחי הגיהנום

כדי להבין איך רשימת המוצרים המפוקחים נולדה – או, יותר נכון, מתה כמעט לגמרי – צריך לחזור אחורה לפברואר 85'. בפברואר 85' אני נולד. זה ממש לא קשור לשלטון הליכוד, למנחם בגין או לרעיונות החדישים של מפלגה הליברלית הישראלית. זה אני. איך שאני נולד – בום: היפר-אינפלציה מטורפת.

ביולי 85' שמעון פרס מכריז על תכנית החירום לייצוג המשק הישראלי. המדינה מקפיאה את מחירי המזון המשתוללים, ומתחילה לפקח על רוב התוצרת המקומית. אני בערך בן חצי שנה, אבל כבר מתחיל להתייצב. בהתחלה על ארבע, אחר כך על שתיים. אז מה עושה המדינה? מתחילה להוציא לי מוצרים מהפיקוח כדי שאני ארדוף אחריהם. קוראים לזה "תחרות". ככה לוקחים לי, למשל, את תחליף החלב לתינוקות, את השוקולד, את הגלידה ואת הדני. מוצרים חדשים אינם נכנסים לפיקוח, אבל עוד ועוד מוצרים יוצאים מפיקוח ומצטרפים לחבריהם בפיקוח הנפש שנקרא השוק הישראלי החופשי.

אולי המוצר המפורסם ביותר שיוצא מפיקוח הוא הקוטג'. ב-2006 שר האוצר אברהם הירשזון ושר החקלאות שלום שמחון מוציאים אותו מפיקוח, יחד עם עוד תשעה מוצרי חלב כגון מילקי, גבינה צהובה פרוסה, גבינה לבנה, שמנת מתוקה ומרגרינה. מבקר המדינה קבע שהוצאת המוצרים מפיקוח נעשתה ללא דיון פנימי או ציבורי, ללא כל עבודת מטה, בניגוד גמור להמלצות הגופים המקצועיים – ואפילו בניגוד להחלטת הממשלה עצמה. אז למה הם עשו את זה? לכאורה כדי לעודד את התחרותיות במשק, למעשה כדי שהאוצר יתמוך בחוק הסדרת משק החלב.

והתחרות? לא ממש התעודדה. הקוטג' מתייקר ב-48% ב-6 שנים – מ-4.82 שקל עד לאותה תמונת ווינדוס פיינט איקונית עם הכיתוב "8 שקל???" – בזמן שמדד מחירי המזון הריאלי עלו ב-11% באותה תקופה ואילו מחירי החלב הגולמי בכלל ירדו. מסתבר שהיחידים שהתעודדו מהתחרות החדשה היו תנובה, שטראוס-עלית וקוקה קולה, שבבעלותה מחלבות טרה. במקום להרוויח 10% על מוצר בפיקוח, כעת הן מרוויחות 30% ויותר על אותם מוצרים. כמה בדיוק? אנחנו לא יודעים. הממשלה לא טורחת לעקוב אחר רווחיות המונופולים, למרות שהחוק מאפשר לה לעקוב.

ואז ב-2013 – מהפך: לראשונה מאז 1985, שני מוצרים שיצאו מפיקוח חוזרים לפיקוח. שר האוצר יאיר לפיד מכנס מסיבת עיתונאים ומחזיר את הגבינה הלבנה 5% ואת השמנת המתוקה 38%.

אני חושב שיאיר לפיד היה שר אוצר חלבי לגמרי, אבל מעטים הפוליטיקאים שאני חייב להם את קיבתי כמו שאני חייב ליאיר לפיד. ביומיים הראשונים לדיאטה המפוקחת שלי אני חושב שהגבינה הלבנה זה שיחוק רציני של לפיד. הלא גבינה לבנה זה דבר די מדהים. גבינה לבנה היא דרך המלך שבין חלב לגיל. שינוי מרענן לכל הדעות.

רק ביום השלישי אני מבין שהשמנת המתוקה היא כבר פריצת דרך של ממש. קודם כל: השמנת המתוקה – מתוקה! ואילו כל השאר מלוח כסוכן ביטוח. וחוץ מזה: חוץ מלחם מטוגן, אני לא ממש יכול להכין שום דבר שהוא לא חביתה. וגם לחם מטוגן זה סוג של חביתה, רק על לחם מטוגן. אבל השמנת המתוקה מאפשרת לי לבשל, סוג של.

אז אני שולח את רשימת המוצרים בפיקוח לעידית פדידה, השפית של מסעדת זוביזו בתל אביב, והיא שולפת לי תכף ומיד מתכון מנצח לביצה רכה על לחם פודינג מלוח:

3 ביצים
חלה קרועה לחתיכות קטנות
300 מ"ל שמנת מתוקה
100 ג' שמנת חמוצה
1/2 כפית מלח דק
1 כף סוכר
מלח גס
2 כפות חמאה

אז סוכר אין לי, אבל כל השאר עובד נהדר. אני מערבב את השמנת יאיר לפיד, השמנת החמוצה, הביצים והמלח בקערה, מוסיף קרעי חלה בפיקוח ושופך את כל הפיכסה הזאת לתבנית משומנת בחמאה מפוקחת. אני מכוון את הטוסטר אובן (טוסטר אובן מסבתא ז"ל – גם כן מוצר בפיקוח) ל-180 מעלות, ואחרי 20 דקות יוצא משם משהו שממש לא מזכיר את כל הלחם, חלב וביצים שנכנסו פנימה. אלכימיה!

מי שלא משתכנע מכל האלכימיה הזאת הוא הגוף שלי. אחרי שלושה ימים של אכילת כל קומבינציה אפשרית של לחם, ביצים וחלב – הגוף שלי מצמיח פצעון. פצעון! על האף! שר האוצר משה כחלון, הפצעון על האף שלי על הידיים שלך. אני רוצה לשים מלפפון על הפצעון שלי, אבל גם מלפפון אין. הו, מלפפון. אני חולם על מלפפון. בחיים שלי לא חלמתי על מלפפון. פשוט מלפפון. חי. ירוק.

"סל המוצרים המפוקחים שרירותי לגמרי", אומרת חברת הכנסת שלי יחימוביץ'. "אף אחד לא ישב ובנה סל מוצרים שיבטיח את כבוד האדם ואת הביטחון התזונתי שלו. זה שיאיר לפיד החליט לעשות מסיבת עיתונאים על החזרה לפיקוח של שמנת מתוקה זה טירוף מערכות כללי. מה מסיבת עיתונאים? על מה מסיבת עיתונאים? על זה שהממשלה עשתה את המוטל עליה לשם שינוי? המדינה צריכה לשבת יחד עם תזונאים ולהרכיב סל מוצרים בסיסי ובריא, שיכלול 20 עד 50 מוצרים ויותאם לאופן שבו ישראלים רגילים אוכלים. יש איזו תפיסה מטופשת ופטרנליסטית לפיה עניים אוכלים לבן, לחם שחור ומלח. זו תפיסה שגויה מהיסוד. לבן אדם יש זכות בסיסית לקנות חיתולים חד פעמיים ונייר טואלט במחיר נורמלי, זכות לקנות מלפפון ואבוקדו, זכות לקנות אורז ופסטה, אפילו זכות לקנות עוף, רחמנא ליצלן".

אני מתגלגל כביצה קשה בין מדפי הסופר והוזה על סל מוצרים בסיסי שיכלול מלפפון ואבוקדו, אורז ופסטה, עוף ורחמנא ליצלן, טחינה וחומוס, טונה ושמן זית, קפה שחור ותה ירוק. תה ירוק כמו מלפפון. חייבים תה ירוק. אני מאמין שאדם לא יכול להיות אנושי עד הסוף בלי גישה חופשית ככל האפשר לתה ירוק. 25 שקלים ל-25 שקיקי תה ירוק זה לא נקרא גישה חופשית. זה ביזוי כבוד התה הירוק.

מי הזיז את הגבינה שלי

שלא במפתיע, המוצרים שאני מפנטז עליהם הם פחות או יותר המוצרים שהציבור חושב שנמצאים בפיקוח – למרות שהם לא. מסקר שערכה המועצה לצרכנות ב-2012 עולה ש-90% מהמינימרקטים ושליש מהסופרמרקטים לא מסמנים את המוצרים המפוקחים כנדרש בחוק, באמצעות שלט נפרד וברור על המדף. אולי בגלל זה רוב הישראלים מניחים שמוצרי יסוד כמו אורז, פסטה ושמן זית עדיין מפוקחים – למרות שהם כבר מזמן יצאו מפיקוח.

בסניף ה-AM:PM שליד הבית שלי המוצרים המפוקחים דווקא מסומנים כחוק, אלא שלא כל המוצרים המפוקחים נמכרים בכל מקום. לפי אתר משרד הכלכלה מגיע לי חריץ 1 ק"ג גבינה צהובה חצי שמנה עמק ב-42.93, או חריץ 1 ק"ג גבינה צהובה שמנה גלבוע ב-40.80. אבל ה-AM:PM לא מוכר חריצי גבינה, כי פה זה לא עמק הלואר.

"בעבר היה פיקוח על חבילת 200 גרם גבינה צהובה, אבל הוא הוסר והמחיר האמיר", מזכיר חודורוב. "המוצר היחיד שנשאר בפיקוח מקטגוריית הגבינות הקשות הוא חריץ הגבינה, אבל חריץ גבינה נמכר רק במעדניות. בסופרים עירוניים ובמכולות אין מעדניות, והתוצאה היא שאין היום שום פיקוח על הגבינות הצהובות – שוק שעד לפני שנה תנובה חלשה בו על נתח של למעלה מ-90%.

"כדי להילחם במחירים המטורפים של הגבינות הצהובות, בשנה האחרונה הממשלה קבעה מכסה לייבוא. גד ונטו התחילו לייבא גבינה צהובה, ואנחנו באמת רואים שהמחיר צונח. שזה מדהים כשחושבים על זה: אתה משנע גבינה מיבשת אחרת ואורז אותה מחדש פה בישראל – והמחיר לצרכן עדיין נמוך יותר משמעותית מהגבינה של תנובה. מה שמוכיח שוב איך, במצב של מונופול כמעט מוחלט, אפשר להעלות את המחיר כמעט בלי סוף".

ביום הרביעי לדיאטה: רגרסיה. עוד ביצה אחת והלב שלי מתפקע. עוד כפית אחת של גבינה לבנה ואני מפתח גיבנת. אני מסתפק בלחם, מלח וגביעים של גיל. עכשיו אני קיבוצניק בגיל הזהב. הגיל מחזיק אותי בחיים. גיל צריך לקבל פרס נובל למוצרי חלב. וכמה שאני אוהב גיל ככה אני שונא אשל. גיל זה גיל. זה שמחה, זה ריקוד, זה אהבה. גיל ישמח לבב אנוש. ואשל? מה זה אשל? קוטג' מקולקל. זה מה שזה.

אני בוהה בגביע גיל שלי וחושב: למה שגביע של חלב מוחמץ לא יעלה שקל ארבעים? כמה גביע של חלב מוחמץ אמור לעלות אם לא שקל ארבעים? זה עולה שקל ארבעים בגרמניה, באנגליה, בארצות הברית. הרי אם הממשלה הייתה מפקחת על השוק במקום לפקח על המוצרים – שקל ארבעים היה אחלה מחיר לגביע של חלב מוחמץ. הרי גם כשהמדינה מפקחת על המחירים של המוצרים המפוקחים היא מפקחת עליהם ככה שהמונופולים עדיין מרוויחים יפה מכל גביע חלב מוחמץ שנמכר.

ואז אני מבין: במדינות אחרות כל המשק תחת פיקוח. גם אם הממשלה לא מכתיבה את המחיר לצרכן, היא דואגת לכך שלא יווצרו הקרטלים והמונופולים שיעשקו את הצרכן. ככה שדירה היא מוצר בפיקוח ממשלתי. ומכונית היא מוצר בפיקוח ממשלתי. ובנק הוא מוצר בפיקוח ממשלתי. ובישראל? אשל וגיל.

"פיקוח הוא פתרון לא רצוי", אומר חודורוב, "כי היצרן תמיד ידע להערים על הגורם המפקח. אם קובעים שמותר להרוויח 10%, היצרן יעשה תרגילים חשבונאיים כדי להגדיל את אחוז הרווח שלו. בכל פעם שתטיל פיקוח – יגנבו אותך. המצב העדיף הוא יצירת תחרות. אני סיקרתי מקרוב את השוק הגרמני. שם, במקום שתיים וחצי מחלבות, אתה רואה במקרר 12 מחלבות ויותר. כל סופרמרקט מחזיק 5 מותגים של מילקי: אחד זול מאוד, אחד טעים מאוד, אחד גדול מאוד, אחד מתוק מאוד ואחד בלי סוכר. והמחירים בהתאם. אין כמו תחרות, אבל כל עוד אין תחרות – אין מנוס אלא לפקח בצורה הדוקה על המוצרים הבסיסיים".

יחימוביץ' לא מסכימה. "זה לא או-או. פיקוח זו לא מילה גסה. מדובר במכשיר חשוב, שצריך להשתמש בו במקביל לניסיון לעודד תחרות במשק. להוריד מכסי מגן על מוצרים מיובאים, כמו מה שעושים עכשיו עם הגבינה הצהובה, גם זה לא מבטיח מחיר זול. הרי כבר היינו בסיפור הזה. בהתחלה המחירים צונחים, ואז הם שוב נוסקים לשמיים. לפתוח לתחרת זה טוב ויפה אבל אי אפשר לוותר על פיקוח – מפיקוח על מחיר הקוטג' ועד פיקוח על מחיר הגז. הממשלה לא יכולה להמשיך ולהתנער מהאחריות שלה לאזרחים".

מה שכן, אני מתנער מהאחריות שלי לקוראים. די, אחרי חמישה ימים אני נשבר. הפרצוף שלי נראה כמו הלבן של ביצה (והראש שלי גם ככה די ביצתי). אני מרגיש חולני ועייף. אני כותב לעורכת שלי שאני מתפטר והולך לדפוק חומוס קלבוני. חליל קלבוני שואל אותי: "מה בשבילך גבר?"

"תביא משולש", אני אומר.

"ביצה?"