בתל אביב דברים משתנים מהר, יש שיגידו מהר מדי. העיר גדלה ומתרחבת, בנייני יוקרה קמים על חורבתן של חורבות, צעירים מרוששים מדרימים או עוברים מזרחה. גם בשכונת פלורנטין מרגישים את השינויים - מגדלים מפלצתיים מזדקרים אל על, רשתות מזון גדולות צצות ותיירי פנים מציפים את הרחובות מעוטרי הגרפיטי. בתוך כל התהפוכות האלו, יש גם דברים קבועים בפלורנטין: אנשים שלא מרימים קקי של הכלב שלהם, משאיות שפורקות סחורה וחוסמות את הכבישים הצרים והכריכים של "הדודות". אם לא שמעתם על הדודות (המקום מוכר גם כ"מכולת אברהם") כנראה שעשיתם את הסיור הלא נכון בשכונה. מדובר במוסד, אבל לא לתיירים, אלא לתושבים.
כשחולפים על פני המכולת השכונתית ברחוב ויטל 7, שום דבר לא נראה חשוד: חלל קטנטן מלא במקררים עם שתייה קרה, מצרכי בסיס לבית, סיגריות, חטיפים, דוכן לסחיטת מיצים, ארגז עם לחמניות טריות. אבל העסק האמיתי מתחיל לתקתק מאחורי הקופה. שתי עמדות טיגון וטוסטר גדול - זה כל הקסם. עכשיו הכל בידיים של ה"דודות". אפשר לבקש כריך חביתה וירקות, אפשר בתוספת גבינה צהובה או נקניק ואפשר טוסט צהובה או נקניק, עם ממרח מיונז, חומוס מקופסה, חריף או פסטו שמכינים פה. התפריט גמיש ומשתנה לפי העדפות הלקוח, ומחיר הכריכים מתחיל ב-15 שקלים ועולה בהתאם לתוספות.
כשנכנסתי למכולת הקטנה הריח של החביתה שעמד באוויר פלרטט איתי. בחרתי "חביצובי": בגט עצום, פריך וטרי, שליכטה מיונז, קצת חריף, חסה, עגבנייה ומלפפון חמוץ, חביתה חמה חמה עם גבינה צהובה משתפכת. כמה פשוט, ככה טעים. אין פה להטוטים או משחקי טעמים. יש פה נוסחה מנצחת של כריכים, ממש כמו שהכינו לנו כשהיינו קטנים - והם עדיין הדבר הכי טעים שאפשר לאכול בבוקר כשרעבים. תקתקתי גם בייגל טוסט עם ממרח שום, עגבניות טריות ובצל סגול. נחמד אבל קצת יבש, לא באמת מתחרה בבגט החביתה.
קוראים לזה סנדוויץ' פועלים, לא מדובר בכותרת סטייל אייל שני למנה מתחכמת שמתכתבת עם מנות פשוטות של פעם. זו באמת מנה של פעם. ובשביל אנשים רבים פה בשכונה הצעירה והתוססת הזאת, של פעם ביום לפחות.
>>בפעם הקודמת תקענו בוראטה מטריפה במחלבת עברי
מכולת אברהם/הדודות, ויטל 7 תל אביב. לא כשר. 03-6826678