יש מי שאומר כי בעוד כמה שנים ישאלו אנשים בישראל היכן הם היו במוצאי שבת, ה-3 בספטמבר 2011, יכול להיות. חלק גדול מהאנשים שנשאו על גבם את מוצאי השבת ההוא, אינם זוכרים היכן היו במוצאי שבת של ה-4 בנובמבר, 1995. דפני ליף הייתה אז בת 9. סתיו שפיר בת 10. אני, וכל מי שלא היה אז בן עשר, זוכר היטב.
הייתי בכיכר מלכי ישראל. כן, זו הנקראת כיום כיכר רבין על שם האיש שנרצח בה באותה שבת ואיתו גם תהליך השלום ואולי גם נעורינו, תמימותינו ומי יודע מה עוד. אותו תהליך שלום שב-20 בחודש הנוכחי, אותו ספטמבר המפורסם, יתעורר אולי שוב, או יגווע לנצח.
הייתי בכיכר וכמו רבים אחרים לא שמעתי את היריות ההן והלכתי, שמח וטוב לב, מעודד ממה ששמעתי, לשתות קצת בירה. רוב מי שהיה שם והלך לשתות בירה, הלך בוודאי לבר השופטים או השד יודע לאן.
אני הלכתי לקבוע שלי אז. ל"דודי בית אוכל" ברחוב עמק יזרעאל, זה שנקרא כיום רחוב הרב ידידיה פרנקל. שעה קלה אחר כך החלו הביפרים לרטוט ואנחנו צחקנו. לא האמנו. היינו בטוחים שזו מתיחה. אכלנו פטה כבדי עוף בשומן אווז, לגמנו ברעש מרק אפונה ולא האמנו.
באותו 20 לחודש המדובר, ישבתי לי במסעדת פועה אשר בשוק הפשפשים היפואי ונזכרתי באותו ארבעה בנובמבר. נזכרתי לי בשלום המת, ובדודי שיק החי, חי וקיים. בית האוכל של דודי כבר הלך מזמן לעולמו, כמו יצחק רבין, כמו השלום.
אבל דודי שיק עדיין כאן ואנחנו לא נוותר לו. ואולי יום אחד, מי יודע, יפתח שוב את בית האוכל שלו ויגיש לנו שוב ודש הוש ורקוט קרומפלי, גולאש וגומבצים, בירה קרה ומלפפונים חמוצים.
מחמם קיבה ולב
דודי בית אוכל הייתה הרי המסעדה שהכי אהבתי כאן אי פעם. ולא בגלל שרון מיברג בחר בה כל שנה כמעט לאחת מעשר המסעדות הטובות בישראל. ולא בגלל שדודי הוא חבר שלי. ולא בגלל שבגללו בכלל הלכתי אז ללמוד לבשל.
מיברג הרי במיין, אני כבר לא מבשל מזמן, גם דודי כבר לא, וגם החברות בינינו הרי תמיד הייתה מוזרה, גם אם נפלאה. אני מתגעגע כי אני אוהב לאכול. ואוהב לאכול בחוץ. לאכול בחברת אנשים מצחיקים. ועצובים. ועצבניים. ושתויים. ואם אפשר, אז שהאוכל יהיה טעים בבקשה.
אצל דודי כל זה קרה. כל יום במשך חמש שנים ארוכות ונפלאות עד שהחובות של מי שלמרות שתמיד היה מלא אצלו, לא ידע לנהל את עצמו, הכריעו.
אבל אותן חמש שנים נהדרות חקקו את דודי והאוכל שלו לנצח בליבותיהם וקיבותיהם של מי שידעו מה טוב. לא מזרח תיכון חדש, וגם לא ישן. אוכל הונגרי כבד ושמן, מחמם קיבה ולב.
גולאש עם בצקניות, רקוט קרומפלי - תבשיל של ביצים קשות, קבנוס ותפוחי אדמה בשמנת, ודש הוש - "בשר פרא" בהונגרית, מעין כופתאות לחם עם בשר בקר ברוטב חמוץ, צלי חזיר, סלט תפוחי אדמה, איטריות כרוב - כרוב שמאדים אותו עד שהוא ממש חום, מוגש עם אטריות רחבות, וכופתאות גבינה כמו בתמונה, וגומבוצים ומרק דובדבנים ועוד לא מעט מנות שאני מתגעגע אליהן כל יום.
האוכל של דודי היה, ועודנו, אוכל אמיתי, בדיוק כמו שדודי הוא בן אדם וטבח אמיתי ולכן, כדרכם של אנשים אמיתיים, גם מלא סתירות. איש חם ואוהב אבל גם חם מזג ועצוב לפעמים. אבא וחבר נהדר אבל גם טבח קצר-פתיל וגס-לשון לפעמים. מי שנדמה לו שמעולם לא הכירו בו כאן כערכו אבל באותה נשימה מי שיודע היטב מה הוא שווה.
טבחי מנגנון משומן, אתם יודעים היטב למי הכוונה, מוצאים במהרה את דרכם לליבו ולכיסו של כריש ממון או תאגיד מזון כזה או אחר. לא דודי. אחרי שסגר את בית האוכל שלו, לא מצא שוב את דרכו. בישל פה, בישל שם, לפעמים כאחרון הטבחים ועכשיו פרש כאמור ואני מאד מקווה שלא סופית. ההפסד יהיה כולו שלנו. אתם יודעים מה, מה אכפת לי משלנו. שלי.
אז אם אתם אוהבים אוכל אמיתי, שמן ולא בריא, שמח וגם עצוב, אל תתנו לערבי האוכל ההונגרי החודשיים שמבשל דודי שיק בפועה היפואית, לחמוק מהרדאר הפרטי שלכם.
ואז, מי יודע, אם לא שלום ומזרח תיכון חדש, אולי לפחות יהיו לנו להתראות ומרכז אירופה ישנה. להתראות עם דודי והאוכל ההונגרי שלו. לפחות פעם בחודש.
ערב אוכל הונגרי של דודי שיק בפועה: הערב הבא יתקיים ב-1.11 (שלישי הזה), בשעות הערב. רחוב רבי יוחנן 8, שוק הפשפשים יפו, 03-6823821. כדאי להזמין מקומות מראש
