הרבה באזז ליווה את פתיחתה של מסעדת באנה ברחוב נחמני, תל אביב, והבאזז רחש: אוכל מצוין מבוסס צמחים (שזה טבעוני, רק בלי האג'נדה האקטיביסטית) באווירה סקסית ועיצוב עדכני. את המסעדה פתחו צעירים תל אביבים שאוהבים אוכל טוב ובריא ובעלי ניסיון בסצינת הקולינריה והבילויים המקומית: בקדמת המטבח תמצאו את דן ארואץ וחנוך שכטר ובעמדות הניהול והאירוח את בן רוטשילד, בן צ'צ'יק ודנה ירזין. הבאזז עשה את שלו והתייצבתי במקום בערב ההרצה הראשון הפתוח לקהל הרחב (אחרי כמה ימים שבהם היה המקום בהרצה סגורה).
הדבר הראשון ששמים אליו לב בבאנה הוא המיקום המושלם של המסעדה, בלב תל אביב, ברחוב נחמני הציורי, בבניין מטופח עם גינה ירוקה. הדבר השני שמושך את העין הוא העיצוב המוקפד של המסעדה - ריהוט קליל ומודרני, גרילנדות מנצנצות ברחבי הגינה מעל לשולחנות הסועדים, ירקות מגרים מוצגים על דק ההגשה, קירות צבועים בוורוד בייבי מתקתק וירקרק שמשתלבים באופן אלגנטי ומשעשע עם פריטי האבן והמתכת של הריהוט. בקיצור, לחבר'ה האלה יש טעם טוב. עכשיו השאלה היא אם גם לאוכל עצמו.
התיישבנו מהר, קיבלנו את תפריט ההרצה והתפעלנו מהתיאורים מעוררי התיאבון. היה קשה להחליט מה לבחור כי על הנייר הכל נשמע פצצה. אבל בחיים אי אפשר הכל. מלצרית אדיבה המליצה לנו לקחת בקבוק מים עם מגוון פירות טריים (14 שקל). גם זה נראה יפה, כוסות דקות כיפיות ובקבוק אסתטי, אבל וואללה - המים לא טעימים. הקנקן ומה שבתוכו, כמו שאומרים. מים בטמפרטורת החדר בעלי טעם של מים עומדים עם מעט מאוד ניחוחות פירותיים. כבר עדיפה איזו סודה טובה וצוננת.
עלה ירוק
המנה הראשונה שנחתה על השולחן נקראת בתפריט "ירוקים פריכים" (42 שקל) – שעועית ירוקה, אספרגוס, אפונת שלג, מלפפון, ברוקולי ואבוקדו בוויניגרט לימון. וזה אכן מה שקיבלנו, ערימה נאה של ירקות ירוקים, כמעט חיים. ניכר היה כי מדובר בחומרי גלם טובים וטריים שהוכנו בצורה נכונה. הרוטב הלימוני היה נחמד וליווה בצורה נאותה את הירקות. ניכר חוסר איזון מסוים בכמות הירקות, שזו הדרך שלי לומר: "איפה האספרגוס?". בכל מקרה, זו מנה ממש חמודה ומרעננת, אם כי חסר בה איזה אלמנט, איזה אקס פקטור לא צפוי שיהפוך את המנה למיוחדת.
לא רק בחנוכה
פטריות או לא להיות
במנה הזו, אחסוך לכם את המתח, עדיף לא להיות. על הנייר זה נשמע אש: "פטריות צלויות עם עשבים קצוצים ופרוסות שקדים מעל מחית ערמונים" (48 שקל), בצלחת: צונאמי. הפטריות היו מסוג שמפיניון ושימאג'י. נו בסדר, אקזוטי זה לא. אבל הצרה האמיתית הייתה כשניסינו לחתוך פטריית שמפיניון ונוזל חום עכור נזל ממנה על הצלחת. אז ניסו לעשות צלוי, ויצא להם יותר מבושל. טעם הפטריות המבושלות היה סביר אך אנמי. העשבים לא היו קשורים ומחית הערמונים הייתה מתוקה מדי. השקדים היו אחלה. לא רצינו לאכול את המנה והמלצרית הקשובה מיד שמה לב לבוז שאנחנו רוחשות לה (למנה, לא למלצרית). היא התעניינה בבעיה והציעה להחליף, העדפנו שלא, כי הרי חיכתה לנו עוד מנה וכבר התחלנו לשבוע. המלצרית התעקשה שהם יכינו מחדש את המנה לטעמנו, אבל העדפנו להמשיך הלאה אל הלא נודע.
הולכת על ענן
קינוח אוכלים פעמיים
לקינוח הזמנו "בצק שקדים עם אגסים מקורמלים באגבה וחמאת קקאו" (38 שקל). בדמיון ציפינו לקבל תחתית פריכה של פאי עם אגסים, בפועל קיבלנו חתיכה ענקית של בצק במרקם ביניים מבלבל, לא פריך ולא לח. והטעם? נפקד. האגסים המקורמלים היו נחמדים ואגוזי המקדמיה הצרובים היו טעימים, אבל ככה לא בונים קינוח. גם הפעם המלצרית שמה לב שהפרצופים שלנו חמוצים בשלב שבו הם אמורים להיות מתוקים, והתעניינה למה לא היה הקינוח לטעמנו. בלי שביקשנו הביאו לנו קינוח אחר, צ'יה פודינג בננה ופפאיה (32 שקל), שהיה אחלה, למרות שהפודינג היה קצת נוזלי מדי, אבל הבננה המקורמלת הייתה טעימה מאוד והפפאיה הייתה... שם.
בשורה התחתונה
נתחיל בטוב: המקום מהמם, הצוות קשוב, אדיב ובאמת רוצים ללמוד ולהשתפר. שלל אנשי צוות כרכרו סביבנו, לטוב ולרע. מחירי ההרצה נוחים, ולא חייבו אותנו על מנת הפטריות והקינוחים. צריך לזכור שמדובר בערב ההרצה הראשון של המקום שפתוח לקהל הרחב, כך שעכשיו הם צריכים להתמודד עם ביקורת אמיתית של אנשים שמשלמים על המנות ולא רק של משפחה וחברים. אז כן, חלק מהמנות לא עמדו בציפיות והצוות היה לחוץ ולוחץ מדי, והיו שלוש הפסקות חשמל ועמדת המלצרים קרובה מדי לשולחנות והם מדברים ביניהם בקול רם מדי ומפריעים לאורחים לאכול - אבל, ויש אבל גדול, ניכר שבמטבח יש יד טובה ויצירתית והרבה רצון לעשות אוכל טוב ושמח. מסקרן לראות למה תהפוך המסעדה החמודה הזו כשהיא תגדל.