אני חייבת להפסיק להאמין להייפ. כבר שבועות ארוכים שאני שומעת טפטופים על מסעדה ביפו, בתוך חלל מדהים שהיה פעם חנות לנירוסטה. אחרי ביקורת מפילה שקראתי עליה ביום שישי, הרמנו טלפון והזמנו שולחן לשישה.
אין מה להגיד, החלל באמת מדהים – מערת אבן יפואית עם תקרות מקושתות בגובה של 4-5 מטרים, אבנים חשופות וארון יינות שנראה מרשים. ארבעה סועדים מתוך השישה שהיינו היו אנשים מבוגרים שהתקשו לקרוא את התפריט בעלטת המקום. גם הצעירים היו צריכים להדביק את אפם לתפריט כדי להצליח לקרוא משהו (ולא רק אנחנו, בשולחנות שסביבנו השתמשו בתאורת הסלולר כדי לעשות את זה). גם המוזיקה הרועשת הקשתה על השיחה. ביקשנו שינמיכו, התעלמו.
מי אכל לנו את הלזניה?
המלצרית הסבירה שהשיטה של המקום היא "מה שיוצא, יוצא" ושכדאי שנחלוק את המנות. עוד סיפרה המלצרית שמנת הלזניה נגמרה. המסעדה נפתחת לקהל בשעה 19:00 בערב והשולחן שלנו הוזמן בשעה 19:30 – מי אכל לנו את כל הלזניה? כנראה הסועדים של אתמול.
החלטנו לחלוק שלוש מנות ראשונות: הראשונה הייתה אינסלאטה די טאלג'יו – סלט עלי חסת סלנובה עם פרוסות גבינת טאלג'יו צפון איטלקית שעליהן בלסמי מצומצם. החסה, טעימה ככל שתהיה (וחסת סלנובה היא בעיניי החסה הטעימה ביותר) הגיעה ללא רוטב כלל. במחיר של 42 שקלים היינו מצפים לקבל קצת יותר מחופן עלי חסה ושתי פרוסות גבינה. הראשונה השנייה, אספארגיו אוובו – אספרגוס עם איולי וביצה עלומה – הייתה טעימה. הביצה העלומה בושלה בדיוק כמו שצריך וגם האספרגוס טופל כהלכה. המנה השלישית הייתה פולנטה ופונגי – פולנטה מטוגנת עם פטריות מלך היער, לימון ופטרוזיליה. הפולנטה הייתה טעימה ופריכה, כמו כל דבר שטוגן לעומק כמו שצריך, והזכירה כדורי פלאפל פטריות ממסעדה בצד השני של העיר. בין לבין נשנשנו את הלחם שמגיע על חשבון הבית – חצאי פרוסות של לחם מחמצת פשוט עם מעט חמאה. כשביקשנו תוספת לחם, קיבלנו אותו ללא חמאה. ניחא.
בזמן שחיכינו (ארוכות) למנות העיקריות ביקשנו מנת לחם שלישית, אבל עליה המלצרית כבר דרשה תוספת של 12 שקלים. ויתרנו.
בסביבות השעה 20:45, כלומר שעה ורבע אחרי שהתיישבנו, המנות העיקריות החלו לטפטף – אחת אחת. ראשית הגיעו שתי מנות של טליאטלה ראגו – תבשיל משלושה סוגי בשר (בקר, חזיר ועגל) עם רוזמרין, חמאה ופרמזן. הפסטה, שניכר שהוכנה בעבודת יד במקום, לא בושלה נכון, ונדבקה לכדי גוש לא נעים. הראגו עצמו היה מצוין – נימוח, עם טעם בשרי טוב ועשיר. נתח הקצבים בזיגוג בלסמי היה לא דק ולא עבה מדי ובסך הכל טעים, אף שהיה מי שטען שהוא יבשושי מדי בשביל בשר במידת עשייה מדיום. סלט הארוגולה שהוגש כתוספת לנתח הקצבים הגיע ללא רוטב בכלל, בפעם השנייה בארוחה. הריגטוני מאיאלה עם ראגו כתף לבן צלויה, גבינת פקורינו וקרם גבינת עזים היה חריף במידה וטעים. גם שם הראגו היה מקצועי וטוב, והוכיח שמי שעומד מאחורי הסירים יודע את מלאכת הראגו על בוריה.
למרות שלא כל המנות הגיעו, היינו צריכים להזכיר למלצר, שניסה להנדס ולדחוף את המנות העיקריות במרווחים הפנויים בשולחן, לפנות את הצלחות הקטנות של המנות הראשונות. בקשה טריוויאלית, שהוא מילא בחוסר חשק מופגן.
זלזול, זלזול ושוב זלזול
אם זה עדיין לא ברור – התזמון הוא צד חלש מאוד של מסעדת סולה. בזמן שארבעה סועדים אכלו (ושניים מהם סיימו הרבה לפני השניים האחרים), שניים נוספים ישבו בצד וצפו בהם בעודם מחכים למנות. רק ב-21:00 הגיעה מנה עיקרית חמישית: רביולי די זוקה – רביולי עם דלעת, מרווה וחמאה מושחמת. המילוי היה מתוק מדי והחמאה, שהוספה בנדיבות, הותירה חותם של שומניות קשה. אבל הנקודה השערורייתית ביותר הייתה התמחור: חמישה כיסוני רביולי קטנים ב-52 שקלים. בכלל, מי שמצפה למנות נדיבות לא ימצא אותן כאן.
בשעה 21:15, שעה וחצי אחרי שהמלצרית לקחה מאתנו את ההזמנה, הפורקטה שהזמנתי עדיין לא הגיעה. פורקטה, למי שלא מכיר, היא מנה של נתח חזיר (במקרה שלנו – בטן תחתונה) המבושל בבישול ארוך – לא משהו שמכינים על המקום, כך שברור שהמנה הייתה כבר מוכנה בסיר במטבח, רק מחכה לעבור לצלחת. כל הסועדים בשולחן, כולל מי שקיבלה את הרביולי המאחר, סיימו כבר את מנותיהם. בשלב הזה פקעה סבלנותי וביקשתי לבטל את ההזמנה. המלצר הלך לברר וחזר עם ההבטחה שהמנה תצא בעוד כמה דקות. כשאמרתי לו שאני בכל זאת מוותרת, הוא עשה את הדבר הנורא ביותר שמלצר יכול לעשות: הוא גלגל עיניים לעברי והלך.
שילמנו 492 שקלים ל-3 מנות ראשונות, 5 עיקריות (מינוס הפורקטה) ועוד 50 שקל דמי חליצה ליין שהבאנו מהבית. שניים מאיתנו יצאו רעבים, השאר סתם מאוכזבים.
סולה, בית אשל 31, יפו, 03-5499626