האם בטא-קרוטן הוא המרכיב היחידי המועיל בגזר? סביר שלא. האם בעגבנייה טמונים עוד חומרים מזינים כמו הליקופן, ובדגים עוד יתרונות מלבד האומגה-3? המממ, אפשר להניח שכן.
בשנת 1937 זכו שני מדענים בפרס הנובל על הגילוי של ויטמין C כמרכיב הקיים בפרי ההדר ומונע צפדינה. אותו גילוי עודד הרבה מדענים לנסות לפרק את המרכיבים הפעילים שבמזוננו ולהבין אותם, אחד אחד, על אופיו ותרומתו לבריאותנו. למדנו הרבה, אבל זה לא הספיק.
היום המגמה מתחילה להשתנות, ומחקר התזונה מתקדם לכיוון תפיסה חדשה וסינרגית יותר, שלפיה הערך הבריאותי של המזון לא נמדד רק על פי החומרים המרכיבים אותו, אלא על פי האינטגרציה ביניהם.
אחד ממובילי הגישה הזו הוא פרופ' לאפידמיולוגיה בשם דוד ג'ייקובס, שערך סקירה מקיפה, ובה המליץ לקהילה המדעית לעבור למחקר של מזונות שלמים (ולא רכיבים), ולבחון את האפקט הסינרגיסטי שבין הרכיבים – כי סביר להניח ששיפור בריאות או מניעת מחלות יהיו תולדה של שילוב מרכיבים בתזונה, ולא של מרכיב בודד כזה או אחר.
כל המוסיף גורע
במקביל, אחרי הרבה שנים שבהן הפצירה בנו הקהילה הרפואית-מדעית לשפר את תזונתו עם ויטמינים ומינרלים ספציפיים, החלו להצטבר מחקרים המראים כי בהרבה מקרים התוספים אינם משפרים את בריאותנו, ולעתים הם עלולים אף להזיק.
כך, למשל, נמצא לאחרונה שחומצה פולית (ויטמין B), שכל כך בריאה לנו כשאנחנו צורכים אותה כשהיא בעלים ירוקים, עלולה – כשהיא נלקחת כתוסף – לגרום נזקים לכבד ולמטבוליזם שלנו. עוד דוגמה היא האפקט הפרדוקסלי של ויטמין E, שגם מיטיב וגם מזיק לבריאות הלב, או ויטמין C, שבמקרים מסוימים יכול לעודד צמיחת תאי סרטן.
אז מה עושים?
שמים דגש חזק על מזונות שלמים טבעיים, מתוך ההנחה שהשלם הוא יותר מסך כל חלקיו, ובמקום תוספים מחזקים את נוכחותם בחיינו של נבטים, נבטוטים, זרעונים, אגוזים, וכמובן פירות וירקות.
