ולעניינו, התכנית אמש החלה בסיבוב רולטה רוסית מי ינחש נכונה מהם 37 הרכיבים שאיל שני רקח בצ'ילי קון קרנה שלו. ומי הזוכה? שלי הרמן – לא פחות ולא יותר. אז ישבנו בבית וצקצקנו, איך דווקא שלי זכתה? מה לעשות שכולם רצו להתחכם ולא לומר, למשל, צ'ילי, מלח או שמן זית. מתחכמים מתחכמים, ושלי הרמן עם כל הקלולסיות, ואולי בזכותה, ניצחה בתחרות.
מכאן, כל אחד מהמתחרים הנותרים בחר עשרה מרכיבים למנה, ומה המרכיבים שכיכבו? שקדי עגל, מוח ושלל פלפלים חריפים. ויקי וג'קי הכינו מנות די דומות של מוח ברוטב מרוקאי חריף שמוכר להן בדיוק כמוני, מהבית. שי לקח שקדי עגל והתנסה בהם לראשונה, ואני חייבת לציין שראיתי את זה ונמלאתי בגאווה. למה? כי הדהים אותי לראות שהמטבח המזרחי הפך להיות מעורר גאווה לא פחות מהמטבח האירופי, ועוד בפריים טיים של ערוץ 2.
שובה של העיג'ה
לא פעם היו לי דיונים על זה עם חברים שבאו מבית מזרחי. כשהייתי ילדה בשנות השמונים, האוכל האותנטי לא היה נחשב. היה ידוע שהוא טעים אבל לא התפארו בו, הוא לא היה מוגש במסעדות, בטח לא במסעדות גורמה, ומנות נפלאות הודחו לחלוטין מהרפרטואר הקולינרי הנחשב. רק האוכל המזרחי הפשוט, אוכל הרחוב הפשוט והזול, היה מוכר. אנשים כן אכלו שווארמה, ג'חנון, קובה ופלאפל, אבל לא שמעתם על אנשים שישבו ואכלו במסעדות נחשבות מאכלים יוצאי עדות המזרח.
המעגל הזה הושרש לא רק בבוהמה אלא בתרבות של כולנו. גם אלו שבאו מבתים מזרחיים הצניעו את האוכל הזה. הנה קוריוז מילדותי שבמבט לאחור אני צוחקת ממנו, אבל כולו אמת: ביסודי היה לנו טקס בין הבנות, להחליף מדי פעם סנדוויצ'ים בהפסקת עשר. כולן היו מביאות שוקולד למריחה, ריבה או חביתה, חוץ ממני. אמא שלי הייתה שמה לי עיג'ה (חביתיות ירק) או סביח וכל מיני. בימים כאלו רציתי למות. או שהייתי זורקת את הסנדוויץ' לפח או שהייתי מוצאת תירוץ למה לא להחליף עם הבנות. תמיד הייתי רבה איתה, למה היא לא יכולה פחות להשקיע לי בסנדוויץ' ופשוט למרוח שוקולד. מזל שהיה לי ביטחון עצמי והתגברתי על הרגעים הללו.
היום חביתיות עיג'ה נמכרות בארומה, הסביח של עובד הפך למוסד, והחלוויאת (שקדי עגל) שאני כל כך אוהבת היה לכוכב הערב במאסטר שף. והשיא: מרק החרירה המסורתי מוגש בכל פינה בעיר על ידי מלצריות שלא יודעות כיצד להגות את שמו נכון.
את מה שקרה למוזיקה המזרחית עד סוף שנות השמונים, מהפריצה של זהר ארגוב והזמר הים תיכוני אחריו, גם האוכל עובר בשנים האחרונות. פעם מוזיקה מזרחית לא הושמעה, והיום אין איש שלא מפזז לצליליה בחתונות. המחסומים נפרצו. לא משנה אם אתם אוהבים את המוזיקה הזו או לא – היום אין הפרדה בין הקהל למקבלי ההחלטות. אותו הדבר באוכל: מי קבע שאוכל אירופי הוא אוכל עילי ואוכל מזרחי הוא פשוט? מי קבע שלהכין ביף בורגיניון זו תרבות גבוהה ולהכין מפרום זו תרבות נמוכה? זכרו שאת "הכללים" הבלתי כתובים הללו קבעו בני אדם עם זרם מחשבתי שהתאים לתקופה מסוימת. היום מיטב השפים בעולם מבשלים פיוז'ן, והאוכל הכי מעודכן הוא זה שמערבב בין תרבויות. הגבולות של כור ההיתוך נפרצו, והיום ג'קי מבשלת ברקוקש מפתיתים בתכנית הכי נצפית בטלוויזיה.
לצד תום ופאולין המהממים, שמבשלים מנות אירופיות מדהימות, יש מתמודדות כמו אתי וויקי, שמכינות מנות שגדלו עליהן בלי להתנצל, וזה היופי. האוכל המזרחי הפך להיות לגיטימי, ולצד סופגנייה של רולדין או בוטיק סנטרל ישנו גם הספינג'. חלק מכם יזדהו איתי מדם לבם, וחלק יכולים להסתכל על זה ממקום אנתרופולוגי. מה שבטוח זה שלכולנו יש מה להרוויח ממיזוג הגלויות הזה. השיח הזה, מסתבר, עדיין רלוונטי, והקיום שלו על המסך תורם ללגיטימציה של כולנו. לכו תדעו, אולי יום אחד נקום בבוקר ותהיה לנו מגישת חדשות מזרחית.