ליניב שחר יש קילומטראז' ארוך של שעות במטבח. הוא החל לבשל כבר בגיל חמש אבל את הפוש האמיתי שגרם לו להיכנס לנבחרת "מאסטר שף" בגיל 47, הוא קיבל מאחיו שרשם אותו לתוכנית. אחרי שהשופטים סיימו לאכול את הקובנה החגיגית שהגיש במנת האודישן, היה ברור שסומן כמתמודד עם עתיד מזהיר בתוכנית, ועדיין, בצניעות וענווה סיפר שאפילו עם עצמו לא חלם להגיע כל כך רחוק ולקבל את הכרטיס הנחשק לגמר הגדול (מוצ"ש).
"הייתי ממש בהלם שהם אהבו את המנה. הם לא הפסיקו לאכול ממנה ומההלם התחלתי לצחוק", נזכר שחר בתחילת דרכו בתוכנית, בראיון עם mako. "זאת פעם ראשונה שאני עושה משהו שהוא נטו עבורי. הבישול זאת התשוקה והאהבה שלי. כולנו רוצים להצטיין ולהצליח, וזאת מעין חותמת, גושפנקה שאני באמת מבשל טעים. לקבל הכרה מחמישה שפים מהגדולים בארץ שמתענגים מהאוכל שלי, זאת הגשמת החלום הכי גרנדיוזי שיש".
המשפט הבא אולי לא אופייני לו, אבל אייל שני הצליח לנסח את ההגדרה של יניב שחר בצורה פשוטה ומדויקת: "אתה בן אדם שמכין אוכל שמחובר לזהות הפנימית שלו ולזיכרון מהבית". ומאז, הטיפ של השף הרבגוני "תחזור למקורות שלך, למי שאתה", מלווה את יניב בכל החלטה. "אני מבשל מהבטן, מהרגש ומהזיכרונות", העיד על עצמו.
קור הרוח והביטחון של יניב ליוו אותו לאורך כל המסע הקולינרי, אך משימה אחת אמוציונלית במיוחד קילפה ממנו את השכבות והוכיחה שכשעושים משהו מהלב – זה חודר לכולם. מדובר במשימת אתגרי חומרי הגלם הנדירים, בו נבחר עבורו לבשל מנת דג בן גוריון, שזכתה למנה המצטיינת במקצה.
"אמא שלי זיכרונה לברכה אהבה מאוד דגים והקדשתי את המשימה הזאת בשבילה. זה היה מאוד מרגש עבורי. כאב לי שהיא לא זכתה לראות אותי במעמד הזה, אבל אין לי ספק שהיא רואה אותי מלמעלה וגאה בי. במהלך החיים עברתי המון דברים שעיצבו את מי שאני היום. החוויה הכי מטלטלת הייתה המוות של אמא שלי. זה לימד אותי שצריך לחיות את החיים כי יש להם תוקף. היום אתה פה ויכול להיות שמחר לא תהיה פה. צריך ליהנות מהחיים, להגשים את החלומות ולשאוף הכי רחוק שיכולים".
מה היית רוצה שהיא תראה היום?
"שתראה את הבית שלי, את הילדים שלי. את ההווי שיש בבית סביב האוכל והמטבח. הייתי רוצה להגיד לה תראי אמא אני מגדל את הילדים שלי בדיוק כמו שאת גידלת אותנו. אני מתגעגע לשיחות נפש שלי איתה. זה לא רגיל שיש שיחות כאלה עם הורים, אמא שלי הייתה החברה הכי טובה ואשת הסוד שלי. הייתי מדבר איתה על בעיות, חברים, חברות ואפילו על סקס. על הכל כולל הכל, למרות שלא תמיד שמעתי בקולה. הם ייעצו לי אבל נתנו לי את החופש לבחור".
הכנסת האורחים והשעות הארוכות במטבח הן חלק מה-DNA של משפחת שחר. ריח השום הירוק הטרי חקוק לו בזיכרון הילדות בירושלים, והכל תמיד סבב סביב אוכל. "אנשים עלו לרגל בשביל התבשילים של אמא. אני זוכר את השעות שהיינו יושבים לגלגל יפרח וקובה. בשבתות היו סירים ענקיים של חמין, כמו שיש בצבא. אלה לא סירים סטנדרטיים למשפחה ממוצעת. אנחנו שלושה אחים אבל הבית תמיד היה מלא בחברים שלנו".
במשדר 'לתת' בו המתמודדים בישלו ארוחות חג מפוארות ממארזי מזון, יניב סיפר על התקופה המאתגרת כלכלית בילדותו, שגרמה לו להבין ששום דבר אינו מובן מאליו. "היו עליות ומורדות בבית והיו תקופות שלא היה. כשרציתי כסף לבזבוזים לא היה לאבא שלי מה לתת. זכור לי המבט שלו בעיניים. היום כאבא אני יודע לזהות את המבט הזה. אני לא מאחל לאף אחד את המבט הזה, זה מעמד מאוד קשה להגיד לבן שלך 'אין לי'. עובדה שזה היה כל כך ברור וחד שאני זוכר את זה עד היום".
איך זה השפיע עלייך כאבא?
"אני דואג שלילדים שלי לא יחסר כלום אבל באותה נשימה אני מלמד אותם שכסף לא גדל על העצים. יש הרבה שאין להם את המותרות האלה וחשוב לי שהם ידעו את זה. הם צריכים ללמוד לקחת אחריות ולהבין שאם הם לא רוצים שיחסר להם כלום ולהרשות לעצמם מותרות – הם צריכים להשקיע בלימודים ובעתיד שלהם".
לצד האהבה למטבח שהחלה בגיל צעיר מאוד, היו גם השלכות על המראה החיצוני שאליו פיתח מודעות בשלב בוגר יותר בחייו. "הייתי ילד מאוד שמן והיו תקופות קשות שהייתי מסתגר בבית. היו ילדים רעים שלא מעט פעמים התקילו בהצקות ובמילים לא יפות, אבל הייתי ילד חזק באופי וידעתי להעסיק את עצמי. בתיכון עברתי מהפך ודברים השתנו בהתאם. היה לי צורך לעשות משהו עם עצמי בשביל ההרגשה הפנימית, שאני אהיה יותר שלם עם עצמי. הורדתי במשקל, התלבשתי יפה, דאגתי להיות מטופח ולשמור על תזונה נכונה וכושר. זה מאוד הגדיל לי את הביטחון העצמי".
היום יש דברים מסוימים שאתה לא אוכל כדי לשמור על הגזרה?
"בתקופה האחרונה עם מאסטר שף היה לי מאוד קשה, עליתי הרבה במשקל. עכשיו אני לאט לאט חוזר לעצמי. כשאנחנו מתבגרים חילוף החומרים הוא לא מה שהיה פעם. אני שם לב לאכול פחות מתוקים ודברים שמנים. אני לא עושה דיאטות באטרף אבל שומר על גזרה בריאה יותר. במהלך הצילומים זה היה שעות לא שעות. אי אפשר לשמור על שגרה נורמטיבית בזמן הזה".
התקופה המחשלת בילדות הפכה אותו לבן אדם חזק יותר, ורגיש מאוד לסביבה שלו. את השיחות העמוקות והפתוחות שהיו לו עם הוריו הוא השריש בחינוך שלו, ובזמן שרוב הילדים מתקשרים מול מסכים, הוא עובד קשה כדי להיות אבא מעורב וליברלי.
"חשוב לי להעביר לילדים שלי שלא משנה מה יקרה הם יכולים לבוא לספר לי, אני אקשיב ואתמוך בהם. האינסטינקט הראשוני של רוב ההורים הוא קודם כל לשפוט. זאת עבודה לא קלה ולא בא באופן טבעי, אבל בתור הורה אני שואל את עצמי מה אני באמת רוצה להשיג בסוף השיחה. קודם כל אני מקשיב לילד, לא מגיב ולא מבקר. אחר כך סופר עד עשר ואומר מה שיש לי להגיד. אני מדבר ממקום של לתמוך ולייעץ, לא להיות השופט שלו. יש לו מספיק שופטים מסביב בחיים, לא צריך עוד אחד. זה מצריך המון עבודה ותשומת לב. הורים צריכים להבין שהבית אמור להיות המקום הכי מוגן ובטוח. אם הילד שלך לא מסוגל לשתף אותך בדברים הכי כואבים שלו, אז הוא פשוט לא יספר לך. יום אחד אתה תמצא את עצמך מסתכל על ילד שאתה לא מכיר בכלל, זאת ההחמצה הכי גדולה".
הפורקן הקולינרי
את הבוקר שלו הוא מתחיל בשעה חמש, ואת ההשראה למנות הוא מקבל בדרך חזרה הביתה מהעבודה על ציר פתח תקווה-ירושלים. "המטבח בשבילי זה תרפיה, אני בשלן אמוציונלי. כשאני שמח, עצוב, כועס או רוצה להתנתק מהעולם - אני נכנס למטבח ושם מוציא את הכל. אני מבשל את מה שחשבתי וחלמתי עליו. אשתי והילדים הם שפני הניסיון שלי. פעם צחקתי עם אשתי על זה שגידלנו מפלצות. איזה ילד בן שש מבקש ריזוטו לצהריים? זה לא ילדים של נקניקיות וצ'יפס, הם רוצים פולנטה. אנחנו הולכים למסעדות טובות ועדיין הם אומרים שבבית הם אכלו אוכל טעים יותר".
באיזה משימה הרגשת שהבאת את עצמך לידי ביטוי?
"בחצי הגמר כשהגשתי את הראמן התימני. זאת מנה שהיא בדיוק התמצית שלי, של מה שאני אוהב במטבח. זה הפיוז'ן של המטבחים שאני מאוד אוהב לעשות".
המטבח הכורדי והתימני שלטו בבית של יניב, אבל סגנון הבישול שלו חובק עולם והוא לא נאחז רק באוכל שגדל עליו בילדות. "לשמחתי במהלך השנים לימדתי את עצמי המון דברים ונגעתי בהמון מטבחים שונים. אני חושב שמה שמאפיין אותי זה הידע הרחב והמגוון העשיר, כל פעם הכנתי מנה ממטבח אחר. אני דואג להתפתח ותמיד להמציא דברים חדשים כי זה מעניין ומסקרן אותי. בתוכנית יש בשלנים נהדרים וחלקם אלופים במטבח שלהם אבל ברגע שהמשימה יצאה קצת מגבול הנוחות שלהם – הם הלכו לאיבוד".
יש צד של יניב שחר שהצופים בבית עדיין לא זכו לראות?
"שמתי את כל כולי שם. באמת לא היו לי משחקים ומסכות, הייתי אני מההתחלה ועד הסוף. הייתי יותר מאופק, כי אני די ביישן ולא פתוח עד הסוף. אני שטותניק ואנשים זרים פחות מכירים את הצד הזה בי. באחת המשימות לא הפסקתי לחייך כי נהנתי, והיו תגובות של אנשים שפירשו את זה כגאוותן או זחוח, אבל אני לא מתרגש מזה. חוץ מזה הייתי פעם תקליטן חובב. בשנה שאמא נפטרה היה מאוד קשה והמוזיקה נתנה לי כוח, זה חלק בלתי נפרד ממני".
מה אתה אורז איתך הביתה מהתחרות?
"לקחתי כמה דברים שבאמת שינו לי את הראיה כמו איך לצלחת ולהגיש מנות. מה חשוב במנה, מי השחקן הראשי ומי שחקני המשנה. מה מלווה את המנה, חיבורים של טעמים ולחשוב מהר. אתה מתחיל לחשוב אוטומטי בצורה מאוד מהירה כי בתוכנית אין הרבה זמן. הבישול המהיר לא היה זר לי. יש לי בבית ארבעה ילדים שצריך להאכיל אותם כמה שיותר מהר ותוך חצי שעה אני מעמיד אחלה ארוחה".
אם תפתח מסעדה מה תרצה להגיש?
"יכול להיות שזה יהיה מטבח תימני עילי. אני אקח את המטבח שגדלתי עליו ואגיש אותו בכמה רמות מעל הרמה שאנחנו רגילים אליה במסורת הביתית. לקחת את הבסיס ולהפוך אותו לעילי, איכותי ועדכני. המון אנשים אוהבים את המטבח התימני והמחשבה שלי היא איך לקחת את הבסיס הזה שהוא מעולה ועל ידי טוויסטים אחרים להפוך את זה לוואו. ישראל היא מעצמה קולינרית לא קטנה ויש בארץ מסעדות תימניות אבל מפחדים מאוד לגעת בו ולשנות אותו. הוא עדיין נשאר בבסיס שלו וחבל, אפשר לתת לו במה יותר גדולה ומפוארת בשנת 2022".
איפה נראה אותך בעוד חמש שנים?
"אולי במסעדה משלי, אולי אהיה אושיית אינסטוש, אולי יהיו לי סדנאות בבית בעין כרם. אי אפשר לדעת. מה שבטוח, אני אהיה במטבח, השאלה באיזה מטבח. יש לי המון רעיונות ואני הולך לירות לכל הכיוונים כי אני רואה את התגובות של האנשים, זה עושה טוב על הלב ונותן לי כוח להמשיך. זה המנוע שדוחף אותי קדימה. הדבר שהכי מספק אותי בעולם זה להגיש לאנשים אוכל ולראות אותם נהנים ומתענגים מזה. זה שווה את הכל".