איפשהו לקראת סוף העונה של מאסטר שף נדחפנו לאחד מימי הצילום, בעיקר כדי לתפוס שיחה עם המתמודדים, אבל גם כדי להתחכך קצת באנשים שביום אחד הפכו לכוכבים הכי גדולים בטלוויזיה שלנו, ובראשם אייל שני. אייל שני? כוכב? כן, התשובה היא כן, ומסתבר שזה מפתיע אפילו אותו.
"מה אני אגיד לך", הוא אומר, "יש לי הסתגרות נגד זה. בדרך כלל אני פועל בגזרות מאוד מדודות, וכשאתה פועל בגזרה מדודה אתה מקבל משהו מאוד מזוקק. אהבה צלולה. ההתרחשות עכשיו היא חסרת גבולות, ואני לא כל כך יודע איך להתמודד עם זה. אני לא יודע מהו הדבר שמרגישים כלפיי. לא ברור אם זאת אהבה, הערצה, סגידה לכל מה שעל המסך. אני גם יודע שיש בזה משהו לא אישי כלפיי".
בכל זאת, איך אתה מסביר את זה שהעם כל כך אוהב אותך?
"אני חושב שאוהבים אותי כי אני כמו תבלין בתכנית. רק בגלל שאני לא לבד שם – זה עובד".
האמת, התגלית כליהוק הרבה יותר מוצלח ממה שכולם חשבו. החשש שלי היה שאתה תעבור לאנשים מעל הראש.
"טוב, זה בגלל שנים של יחסי ציבור גרועים. שנים הציגו אותי כמשוגע, כשרלטן".
"בבית מבשלים אחרת"
מאחורי הקלעים של מאסטר שף, באופן מפתיע רק למחצה, יש כיבוד של אחורי קלעים. מה זה כיבוד של אחורי קלעים? בייגלה, ופלים, דובונים. כאלה. בסוף הגיעה גם במבה. ותנו לי לומר לכם, לראות את אייל שני מנשנש בייגלה בין שוט לשוט זה מחזה מכמיר לב. "אנשים", רציתי לצעוק, "זה אייל שני פה! אין לכם משהו יותר טעים לתת לו?".
מה אתה מבשל בבית?
"בגדול אני לא מבשל בבית, אני לא מספיק, כי אני עובד 20 שעות ביממה. אבל בבית מבשלים אחרת. בישול שקט. בניגוד לבישול במסעדה, אם אתה מכין משהו בבית והוא יוצא לך טוב – אתה לא הופך למלך. זה סוג אחר לגמרי של בישול, שלקח לי שנים ללמוד אותו".
ובכל זאת, אילו מצרכים תמיד תמיד יש לך בבית?
"שמן זית, עגבניות".
כמובן... איפה אתה קונה את העגבניות שלך?
"אני לא קונה, אני מגדל. בערבה ובקדש ברנע. אני חושב שאם נסכם את הזמן שאני משקיע בעגבניות – בערך 15 אחוז מהחיים שלי מושקעים בזה".
כן, מפתה לחשוב שבמשפט הזה שני נופל לתוך הקלישאה של עצמו, אבל אחרי שטיפה מכירים את אותו, ונראה לי שכל צופי התכנית כבר טיפה מכירים אותו – מבינים שאין פה לא שיגעון ובטח לא שרלטנות, אלא פשוט מסירות טוטאלית לדבר שהוא אוהב. והדבר שהוא אוהב יותר מהכל זה עגבניות.
מה עם המתמודדים? אתה מרגיש שלמדת מהם משהו?
"היו מקומות שהם נתנו לי השראה, כן".
"טכניקה זה לא הדבר המעניין. להשרות כבד בחלב זה כמו להגיד 'אהבה' – אי אפשר להוציא מזה כלום. הטכניקה באה אחרונה. כשאתה מכין משהו מהעומק שלך, כשאתה תופס אותו בשלמותו, ומבין אותו לעומקו, הטכניקה כבר מגיעה".
ובכל זאת, לא התחשק לך לפעמים להידחף לעמדות הבישול ולהראות למתמודדים איך עושים את זה כמו שצריך?
"כל הזמן. וגם עשיתי את זה, וצעקו עליי פה, אמרו שאני עושה להם את העבודה. על הטכניקות שלהם חשבתי הרבה פעמים שאני הייתי עושה את זה יותר מדויק. אבל טעויות זה חשוב, מטעות אתה יכול להביא אדם להארה, שתהיה נורא חשובה להמשך שלו כטבח".
"המשימה של המתמודדים קשה יותר משל טבחים"
אחת המטרות של התכנית הייתה לחשוף, מבין כל הבשלנים הביתיים, את אלה שיש להם פוטנציאל להיות יותר מזה. את אלה שהם לא סתם בשלנים, אלא בשלני על. לאף אחד לא לגמרי ברור איפה עובר הגבול בין שתי הקבוצות האלה, מתי בשלן מפסיק להיות בשלן ומתחיל להיות שף אמיתי. שאלתי את שני לדעתו, וקיבלתי תשובה שהתחילה כמעט בכעס והסתיימה בעוד תובנה אייל-שניית מבריקה: "מה זה שף?! שף זה אחד שמנהל מטבח. זה מה שזה. השאלה היא מה הופך אדם מבשל לאדם שמאיר את העולם באוכל שלו. והתשובה היא שכדי שזה יקרה – הבישול שהוא מוציא צריך להיות זהה למבנה הפנימי שלו".
אם אתה היית מתמודד, אתה חושב שהיית מגיע לשלישייה?
"אני שואל את עצמי את זה הרבה. התכנית בנויה על זה שאסור להיכשל באף משימה – ובזה היא בעצם לא מאפשרת לך לצמוח מתוך הכישלון. מהבחינה הזאת המשימה של המתמודדים קשה יותר משל טבחים".
איך אתה מסביר את ההצלחה הפנומנלית של התכנית?
"זו תכנית עם המון רגש. זה ריאליטי מאוד רך, מאוד רחוק מתכניות ריאליטי אחרות. כשאתה נמצא בסיטואציה רגשית, כנה, ללא הגנות – אתה לא יכול להיות רע. חייב לצאת מזה משהו יפה. יש בתכנית הזו המון תום, שזה לכאורה נוגד את מהות קיומה של הטלוויזיה. וזה הסוד של התכנית. קרה פה דבר בין אנשים, שהוציא את התכנית משליטת המתכונת הטלוויזיונית".
שאלה אחרונה: כיף לך?
"אם כיף לי? דרמטי לי. והרבה פעמים טרגי. הפרידה מבני אדם היא נורא קשה. ככל שהצטמצמה הנבחרת – זה נהיה כאילו מורידים לך רגל. בשלב כזה מתקדם, גם ברור שמי שהולך הולך בגלל חוקי התחרות, לא בגלל היכולות שלו. זה קשה".