בגבולה הדרומי של ארצות הברית נמצאת המדינה הקסומה מקסיקו, שמושכת אליה באופן קבוע לא מעט תיירים, גם מישראל, שמגיעים לרבוץ בחופי הים על החול הלבן לצד המים התכולים. אבל חוץ מחופשות נהדרות, יש לא מעט דברים טובים שהגיעו אלינו ממקסיקו – ואולי אפילו לא ידעתם שזוהי ארץ מקורם. הנה 6 מהם.
מריאצ׳י
כשרוב האנשים חושבים על מוזיקה מקסיקנית מסורתית, הם כנראה חושבים על מריאצ׳י. מדובר בסגנון שמגיע ממערב המדינה והושפע מאוד מההתפתחות ההיסטורית והתרבותית של האזור. אנסמבל מריאצ׳י כולל בדרך כלל כינורות, חצוצרות, גיטרה קלאסית, ויולה, גיטרה בס אקוסטית ולפעמים נבל. המוזיקה הפכה לפופולרית בזכות השתתפות בתוכניות רדיו, הופעה בסרטים מקסיקניים מוקדמים וביצוע קמפיינים נשיאותיים, אבל אי אפשר להכחיש שחלק מזה כלול גם בפרפורמנס: הנגנים מופיעים בתלבושת אחידה בצבע כסף, עם מכנס רכיבה וכובע רחב שוליים. מוזיקה טובה ופרפורמנס אייקוני - מה צריך יותר מזה כדי להתפרסם בכל העולם?
סומבררו
ואם כבר מדברים על לבוש מקסיקני מסורתי, חייבים להתייחס לסומבררו. הכובע בעל הכיפה הגבוהה והשוליים הרחבים נועד להגן על איכרים מפני השמש, אבל עם השנים הפך לסמל של התרבות המקסיקנית וכיום חובשים אותו בחגיגות מקסיקניות מסורתיות, ובייחוד בקהילות שמחוץ למקסיקו. סומבררו, אגב, היא המילה הספרדית לכובע (מכל סוג), ומקורה כנראה במילה "סומברה" שמשמעותה צל. דוברי ספרדית קוראים לסומבררו המקסיקני "סומבררו מקסיקנו", כדי להבדיל אותו מסתם כובע.
נאצ׳וס
אי אפשר לכתוב על מקסיקו בלי להזכיר את החטיף הטעים ביותר שיש – נאצ'וס. הנאצ'וס הומצאו ברגע של השראה, כשלקוחות קבועות במסעדה של איגנצ'יו אניה ביקשו ממנו להכין להן חטיף מיוחד. כך הוא יצר את המנה הבסיסית והמדהימה של צ'יפס טורטיה מטוגן, המוגש עם גבינה מעל ופלפל חלפיניו. זה היה בצפון מקסיקו של שנת 1940. דרך הגבול עם טקסס מצאו הנאצ'וס את דרכם לארצות הברית, ושם זכו לתהילה הראויה. אבל בשביל ליהנות מנאצ'וס ראויים לא צריך לטוס לצד השני של העולם: דוריטוס DIPPAS הוא החטיף טורטייה הכי נמכר בישראל, וזה לגמרי כי הוא מביא לפה טעם אותנטי של חו״ל.
טקילה
המשקה האלכוהולי החזק שמככב בכל כך הרבה שירים גם הוא המצאה מקסיקנית. טקילה מיוצרת מהליבה של שיח אגבה, ורק לידע כללי, טקילה רשמית חייבת להיות מיוצרת במקסיקו, באזור העיר טקילה. על המשקה להיות מיוצר מלפחות 51% אגבה כחולה, וטקילות איכותיות מאוד עשויות גם מ-100% אגבה. אחוז האלכוהול הממוצע שמתקבל הוא כ-40%. אפשר לשתות אותה בקוקטייל, אבל קלאסי להוריד אותה בשוט - שנייה אחרי שמלקקים קצת מלח, ורגע לפני שמוצצים פרוסת לימון.
שוקולד
תאמינו או לא, אבל בני אדם מתענגים על שוקולד כבר עידנים - והכול התחיל במקסיקו. טוב, מקסיקו של ימינו: ההגדרה הנכונה יותר לשטח הזה תהיה מסו-אמריקה, שם נמצאו צמחי הקקאו הראשונים. האולמקים, מהעמים הקדומים ביותר באמריקה הלטינית, היו הראשונים שייצרו שוקולד מפולי הקקאו. הם נהגו לשתות אותו בטקסים ואף השתמשו בו כתרופה. מאות שנים לאחר מכן, בני המאיה מיתגו אותו כ״משקה האלים״, ותרמו להאדרת שמו. לא ברור איך השוקולד הגיע לספרד - לפי ההשערות, האחראי לכך הוא מגלה ארצות ואיש צבא בשם הרנאן קורטס, שהביא את השוקולד למולדתו ב-1528. בספרד השוקולד קיבל תוספת של סוכר ודבש להמתקת טעמו, הפך למשקה פופולרי בקרב העשירים, ומשם יצא בסופו של דבר אל שאר אירופה - ושאר העולם.
אוקטביו פס
מקסיקו אמנם תרמה לעולם הרבה דברים בהיבט הקולינרי, אבל יש לה גם תרבות ענפה ומרשימה. כשחושבים על כתיבה מקסיקנית, השם הראשון שעולה הוא אוקטביו פס - משורר, מסאי ודיפלומט, שזכה בפרס נובל לספרות בשנת 1990. פס נחשף לספרות בשלב מוקדם מאוד בחייו, ופרסם מחזור שירים ראשון כבר בגיל 19. שירתו המאוחרת עסקה באהבה ובארוטיקה, בטבעו של הזמן ובבודהיזם; אבל לצדה הוא כתב גם מסות ומאמרים, ביניהם המסה ״מבוך הבדידות״ - יצירת מפתח להבנת התרבות המקסיקנית. פס מתאר שם את התודעה המקסיקנית כנחבאת מאחורי מסיכות של בדידות, ואת המקסיקנים כאנשים שמתביישים במוצאם, אינם יודעים מי הם ומפחדים מהמבט הזר. המסה הזו עוררה הרבה הדים והשפיעה על כותבים אחרים - בתהליך גיבוש מחדש של הגאווה המקסיקנית, וכמו שאפשר לראות, יש להם לא מעט סיבות להיות גאים.