כשאנדרה קישינבסקי מגיע בשמונה בבוקר לחדר האוכל בקיבוץ גן שמואל, כמדי בוקר בשלושים השנים האחרונות, הוא מתלבט בין אבוקדו לעגבנייה, בין דג מלוח לפרוסת לחם. על דבר אחד אין לו שום התלבטות: איפה יושבים. "פה זה השולחן של הדייגים, ושם מאחורה השולחן של עובדי המפעל", מסביר קישינבסקי ומצביע על קצה חדר האוכל, שם יושבים הרפתנים, מרוחקים מהשאר - כי הם לא תמיד רוחצים רגליים, "אז אנחנו לא רוצים לאכול לידם".
זר מבחוץ לא יבין זאת, ויכול בטעות להתיישב במקום הלא נכון. אבל עבור המקומיים זה עניין של חינוך מגיל אפס. "אם אחד לא מגיע, ישר שולחים טיפול נמרץ לבדוק מה קורה איתו", מתבדח קיבוצניק אחר, גידי סיוון.
עמי רון, מנהל ענף המזון בגן שמואל, מאכיל בכל יום את אותם אלף איש. מצד אחד הוא צריך לגוון, ומצד שני אוי ואבוי אם יגוון יותר מדי. "כל יום יש עוף, כל יום יש כרעיים, כל יום יש שניצלים וקציצות דיאטה. וכל יום יש עוף מכובס", הוא אומר.
כשעמי הגיע לנהל את המטבח של הקיבוץ הוא הרגיש כאילו חזר אחורה בזמן. "השפריצרים אותו דבר, הברזים אותו דבר, השולחן אותו דבר. קיבוץ - מתקנים, מתקנים, מתקנים, אבל המקום הזה נשאר כמו שהוא היה לפני 40 שנה".
"אי אפשר להגיע ל-10 שקלים בארוחת בוקר"
חדרי האוכל היו פעם כל מה שהיה גם הקיבוץ: מקום שיתופי, שיוויוני, מקום שבו כולם יודעים הכל על כולם. שם התקבלו ההחלטות החשובות, שם הרגישו ביחד. אבל אז הגיעה ההפרטה וטילטלה גם את יסודות חדר האוכל. למרות שבחלק מהקיבוצים החברים צריכים לשלם אפילו על החמוץ שהם לקחו ועל חצי כף אורז, המחירים עדיין זולים ויש מי שלא מתלוננים. "אי אפשר להגיע ל-10 שקלים בארוחת בוקר, מה שלא תעשה", אומר שמעון זיו אור מקיבוץ גן שמואל. "ביום שאתה מוכן להקריב את עתידך הכלכלי, תרשה לעצמך להגיע ל-15 שקלים בארוחת הצהריים", הוא מתבדח. "זה מהלך שלא פוגע כהוא זה בערכי הקיבוץ השיתופי", אומר חבר אחר, "ורק שיפר פה גם את השירות וגם את האוכל. וזה גם מונע את הבזבוז שהיה פעם".
אך בזמן שכולם עוסקים בשאלה מה היה פעם, תום שלח עוסק בהווה. שלח הוא מבקר חדרי האוכל של עיתון הקיבוצים. כשהוא מגיע לקיבוץ ברקאי, מעמיסים על צלחתו מכל טוב. מעבר לכבוד, ביקורת טובה יכולה להביא לחדר האוכל עוד סועדים - מהקיבוץ ומחוצה לו. וכמה סמלי - הציון ניתן בעופות מכובסים, המקבילה הסוציאליסטית לכוכבי מישלן.