כשאייל התקשר אליי חמש פעמים בתוך רבע שעה, הבנתי שמשהו דרמטי קורה ושאני חייב להחזיר טלפון דחוף, לא משנה כמה אנשים יש מסביבי. אייל נשמע אקסטזי לגמרי. "איפה אתה?" שאל בקול נמרץ. "אני בתל אביב, עדיין, באמצע ישיבות וכאלה", עניתי בקול ענות חלושה. "עזוב הכול ובוא עכשיו לצומת יבור", פקד. "שם, ממש בתוך השדות, יש תערוכת ירקות של חברת הזרע. חבל להפסיד".
קישואים, אנשובי וזיתי טאסוס
פלפלים צרובים וגבינת עזים
חצילים קלויים בסירופ רימונים
חיסלתי את ענייניי במהירות ונסעתי צפונה, רק לא לפספס את התערוכה הזאת. בדרך כלל אני לא איש של תערוכות, אבל משהו בנימת קולו של אייל ובהתלהבותו שכנע אותי שהפעם כדאי שאחרוג ממנהגי ואגיע. כשהתקרבתי לצומת ראיתי באמצע השדות מעין אוהל, שסביבו חנו המון מכוניות. נסעתי בשבילי העפר, דרך שדות התירס הקצורים, ונתתי למכונית שלי להרגיש כמו סוס מערבונים שחור, בלי חשבון.
נכנסתי לאוהל בדחילו ורחימו. מסביב התהלכו חקלאים שנראו כמו הדבר האמיתי, עם בוץ מתחת לציפורניים וכל מה שצריך. באוהל עמדו ארגזים על-גבי ארגזים של חצילים ושל עגבניות, קישואים ואבטיחים מכל מיני זנים. ירקות יפהפיים. אבל זה לא ריגש אותי. שום דבר לא הכין אותי לפלא שגדל מסביב לאוהל. כשהרמתי את עיניי הבחנתי שאנחנו בעצם שתולים בין ערוגות עצומות. שורות-שורות של עגבניות, מאין-ספור סוגים, חצילים מכל הזנים האפשריים, קישואים בשלל צורות.
מומחי הזרע השכילו, באופן שנשגב מהבנתי כמעט, להביא סוגים שונים של צמחי ירקות לשיא תפארתם ביום התערוכה ממש. גם אבטיחים מתוקים וגם בצל שמנמן, גם עגבניות שרי תמר מתוקות וגם קישואים גמדיים, גם חצילים וגם קולרבי עסיסי, גם חסה ערבית וגם פלפל כתום. הצמחים כולם נראו בריאים בצורה יוצאת דופן. שיחי ענק, שנותנים קילוגרמים על-גבי קילוגרמים של ירקות.
הסתובבתי בין הערוגות ועיניי יצאו מחוריהן מרוב קנאה. הניגוד בין השיחים האלה, הכורעים תחת פריים, לבין שיחי הירקות שגדלו לי השנה בבוסתנון האורגני שלי, זעקו לשמיים. כל שיח יפהפה בשדות של חברת הזרע גרם לי תסכול עוד יותר עמוק. בסופו של הסיור כבר עמדו הדמעות בעיניים. הרגשתי כישלון חקלאי גמור. הקיץ הזה האדמה שלי כמעט שלא הניבה דבר, גם כאשר בוססתי בערימה ענקית של זבל עזים, מילאתי בו עוד ועוד שקים, וסחבתי אותם במו גבי עד לטרסות. עשרות שקים דחפתי לבוסתן, ולא נודע כי בא אל קרבו. על אף זאת העגבניות יצאו מצ'וקמקות, ושיחי חצילים הניבו בקושי, ונראו כמו חצילי בונסאי נדירים יותר מאשר חצילים לקלייה בטבון.
חולשה כללית אחזה בי בבוסתן, והכניסה אותי לדיכאון. אבל אז באו שיחי הירקות האימתניים האלה ושתלו אותי סופית באדמה, בלי יכולת להרים ראש. בושה שכזו. לא עזרו ניחומיו של האגרונום של הזרע, שהם מרססים נגד מחלות ולי אסור, כי אני אורגני; שהם מדשנים בזבל כימי ואני לא יכול, שהם מגדלים באופן מודרני עם ניסיון של שנים ארוכות.
לא עזרה כל האידיאולוגיה האורגנית שלי, נשארתי מבואס. ככל שהוא ניסה להרגיע אותי, ככה הפרצוף שלי התכווץ והלך, החמיץ והלך, עד שהפכתי לטרול ממורמר עם פרצוף מקנא ועצוב. הערוגות האלה היו מראה אכזרית מאוד, כזו שאומרת "היש מכוערת ממני?"
בכל מקרה, יצאתי עמוס בפלפלים ובפרחי קישואים, וכבר בדרך החלטתי שחסל סדר אלתורים וניסיונות. אביא אליי לבוסתן אגרונום, שילמד אותי מה צריך לעשות. גם אני רוצה שיחי עגבניות בגודל של פילדנדרום. אבל את זה נשמור לשבוע הבא (כדי שתהיו במתח אדיר ולא תוכלו לישון בלילות). ובינתיים אלמד אתכם להכין קצת ירקות קיץ טעימים מאוד.
