רונן מהיישוב הסמוך לביתי הוא בונה תנורים. התנור האקולוגי שמחמם את ביתי בנאמנות בחודשי החורף, תנור שהוא היה שותף לבנייתו, הוא מדהים. בשבוע שעבר הגעתי למסיבת השקה, שהוא ערך לקו חדש של טבונים שאותם בנה. סביב הטבון המדגים שררה המולה. לידו עמד שולחן עם כדורי בצק תפוחים. לא התאפקתי, ונכנסתי מיד לאקשן של אפיית פיתות ופוקצ'ות. עוד ועוד אנשים הצטרפו. אלה שהתעניינו ברכישת התנור רצו לנסות את זה החדש עם הבצקים שהם רגילים להכין מהבית, והתחילו לאפות בשמחה.
כשנהיה צפוף מדי זזתי הצדה, ישבתי על בול עץ ושתיתי בירה, והסתכלתי בהנאה על הילולות הבצקים. פתאום ניגשה אליי דודתו של רונן, ובחיוך מקסים שאלה אם אני יודע להכין לחם כורדי.
התוודיתי שאין לי מושג קלוש. מימיי לא טעמתי אפילו פירור של בצק כורדי. היא סיפרה לי שבלילה הבא היא תקום בשלוש לפנות בוקר כדי להכין את הלחם הזה, ואמרה שאם אבוא היא תשמח ללמד אותי. למחרת התעוררתי כמו פנתר כורדי עם קריאת טריו התרנגולים שלי. לא בזבזתי רגע, וכבר הייתי בדרך לנטועה, לביתה של יוכבד, האופה הכורדית. מובן שהערתי את בעלה, שפתח לי את הדלת בעיניים טרוטות, ושלח אותי לקומה שמתחת לבית.
כשפתחתי את הדלת, אפפו אותי מיד חום וריח אדירים של לחמים חמים. יוכבד ישבה על הרצפה בשיכול רגליים, כשמצדה האחד מגש בצק עטוף בבד מהוה ומצדה האחר סאג' עם בלון גז. לפניה עמד שולחן עץ נמוך, שעליו רידדה את הבצקים במקל-מטאטא. במרחק קטן ממנה עמדו שתי ערימות גבוהות של קערות לחם דקיקות וענקיות, בקוטר שמונים סנטימטרים.
היא רידדה את כדור הבצק הקטן ליריעה בעובי של בצק פילו, והניחה אותה בזהירות על הסאג'. אחרי כשתי דקות הפכה אותה, והמשיכה באפייה עד שהבצק התקשה לצורת הסאג' והתייבש כהלכה.
איפה למדת להכין את הלחם הזה, שאלתי בהערצה. "על מה אתה מדבר? אצלנו בעדה היו מתחילים ללמד את הבנות בגיל שנתיים! סבתא שלי רדפה אחריי עם מקל, כי היה לי קשה עם העשן ולא אהבתי לאפות", אמרה יוכבד, וסיפרה לי שהיא עלתה עם משפחתה בגיל שנה וחצי מאירביל, עיר עתיקה בעיראק, לא רחוק ממפגש הגבולות הטורקי, האיראני והעיראקי, שיהודים ישבו בה עוד מימי בית שני.
בהתחלה הגיעה המשפחה שלה למעברה בעמק בית שאן, ואחר כך עברו לגליל, אחרי ששליח סיפר לבני הקהילה שהגליל העליון נראה כמו כורדיסטן: הרים גבוהים, עצי תאנה, גפנים ושקדיות. "התחתנתי בת 16.5 ועברנו לנטועה", היא מספרת. איך התחתנת כל-כך צעירה, שאלתי אותה, וקיבלתי גם כאן סיפור ממנה: "הביאו שני עדים כורדים שאמרו בכורדית, 'אני לא יודע מתי נולדה ומתי יצאה לאוויר העולם'. המטומטמים ברבנות חשבו שהעדים אומרים שאני בת 18".
תוך כדי לישת הבצקים, יוכבד סיפרה לי עוד ועוד על האוכל הכורדי - על הקובות מאורז טחון, על החוביזה ועל עלי הלוף. בשלב מסוים נכנס בעלה, והם החליפו ביניהם כמה משפטים בשפה שלא הכרתי. חשבתי שזו כורדית, אבל משהו בצליל בכל זאת היה מוכר. התברר שהם מדברים ביניהם ארמית. כמו שהוריי דיברו יידיש, כדי שהילדים לא יבינו. הילדים לא למדו את השפה, כמובן, וגם לא את אופן אפיית הלחם הכורדי. מתברר שרק שלוש נשים מבוגרות בגליל יודעות להכין את הלחם הזה. לחם בסכנת הכחדה, כמה עצוב.
כשהבעתי בפניה את צערי על שמסורות עתיקות של בישולים נעלמות והולכות, היא עשתה מין פרצוף, ואמרה שהיא לא יודעת אם חבל. "אלה היו חיים קשים. הם כל היום היו מתעסקים בשתילה, בליקוט, בעידור האדמה, ברעיית כבשים. כל הזמן הסתובבו מסביב לבטן שלהם. היום יותר קל". כשנשארו רק שלושה כדורי בצק, יוכבד הציעה שאנסה להכין בעצמי. התיישבתי על הרצפה כמוה, וניסיתי לפתוח את הבצק כמו שראיתי אותה עושה. מה אומר ומה אדבר: הבצק נקרע לי, נדבק לשולחן ולמטאטא. כל ניסיוני בבצק לא עזר לי בדבר.
יוכבד נתנה לי את המתכון המדויק לבצק, ואני אעביר אותו הלאה אליכם. לא רק יגוארים נכחדים צריך לשמר, גם לחמים. מכיוון שסביר להניח שאין לכם סאג' במרתף הבית, אתם בהחלט יכולים להניח ווק גדול על להבת הגז במטבח ולאפות את הלחמים האלה בעמידה, מה גם שהלחם הזה נשמר למרבה הפלא כשישה חודשים! כשרוצים לאכול ממנו, מכניסים לתוך בד רטוב, והוא מתרכך מחדש. אפשר להשתמש בו כמו בלאפה, או לפזר שברים יבשים שלו לתוך מרק עדשים או לתוך סלטים. רק בשביל הלחם הזה מגיעה לכורדים אוטונומיה, תאמינו לי.
