אין תמונה
התרופה הטעימה לדיכאון

כמה מכם כבר יודעים שאני לא ממש משתגע על סופרמרקטים גדולים. אני הולך לאיבוד בין שורותיהם, ומאבד את שלוות הרוח למראה אין-ספור המוצרים שערמו על המדפים בסדר מופתי לפי איזושהי פלנוגרמה תאגידית. תנו לי שוק - עם כל הרעש, הצפיפות, הלכלוך והארגזים - ואני קם לחיים. אבל השבוע, אחרי ביקור בשוק של כפר יסיף, שבו קניתי אספרגוס בר ועכוב (ערכובית הגליל, צמח פופולרי במטבח הערבי), מצאתי את עצמי נכנס למרכז המזון בכפר ירכא.

סלט סטילטון עם סלרי ותפוחי עץ
סלט אגסים, סטילטון ופיסטוקים

מצאתי את עצמי מסתובב לא נינוח ב"אימא של המרכולים", בחיפוש אחר כוסות תה אנרכיסטיות שאני אוהב, תכשיר לניקוי אבנית מהקומקום החשמלי, וכל מיני נוזלים איומים לשטיפת רצפות ולניקוי פאנלים שהעוזרת שלי מסרבת לחיות בלעדיהם.

תוך כדי חיפושים קדחתניים אחרי מיקומם של השמונצעס האלה, מצאתי את עצמי עומד מול דלפק הגבינות, ולרגע לא האמנתי שאני נמצא בכפר דרוזי. היו שם גושי גבינת פרמג'נו אמיתיים, גבינות עזים צרפתיות, קממברים, ועוד כל מיני גבינות רציניות שפעם היינו צריכים לקנות בדיוטי פרי. אבל מה שצד את עיני היה חריץ גדול של סטילטון אנגלית, גבינה שאני אוהב במיוחד. הסטילטון שייכת למשפחת הגבינות הכחולות, אבל יש בה איזושהי עדינות וטקסטורה שאין ברוקפורים האחרים. עורקיה הכחולים לא חריפים מדי, והקרמיות שלה רצינית לחלוטין. בלי להתבלבל רכשתי לי רבע צילינדר כזה.

טיול בגליל: יין אדום וגבינות (צילום: jupiter images)
עוד חתיכה כדי להרגיע את הריק בבטן|צילום: jupiter images


עוד כשהייתי במכונית בדרך מירכא, שמתי לב שמרוב רעש בסופרמרקט פספסתי כמה שיחות בטלפון הסלולרי - ליתר דיוק, שלוש שיחות מחו"ל. אזור חיוג 044. לא זכרתי איזו ארץ מייצגות הספרות האלה, אבל אחרי חמש דקות במכונית הטלפון כבר טרטר שוב כדי להזכיר לי. זאת הייתה שרון על הקו. חברתי הטובה ביותר בתיכון, זאת שאהבתי ושאהבה אותי, הייתה בצד השני. מדברת מלונדון, שבה היא חיה כבר עשרים שנה ועושה קריירה מפוארת בעולם העסקים.

היא נשמעה קטסטרופה. אני בדיכאון גמור, סיפרה, נמאס לי מהכול, אני לא יכולה יותר. היא פתחה במונולוג קורע לב, ואני - שמכיר אותה כל-כך טוב - הבנתי שהפעם היא באמת על הקרשים. הזמנתי אותה לבוא למחרת לארץ. אוי, זה הוויקנד שלכם. תהיי אצלי יומיים, תשבי בשמש, תראי קצת ירקות פורחים, זה יעשה לך טוב על הלב. אל תישארי לבד בערפל הזה. ובפעם הראשונה זה שנים הצלחתי לשכנע אותה לבוא באמת.

אבל השמחה שלי לא האריכה שעות רבות. למחרת בשש בבוקר היא התקשרה והודיעה לי שאין לה כוח לעלות על הטיסה ושהיא נשארת עם החתולים. דיברנו חצי שעה בטלפון, הפעלתי את כל כוחות השכנוע שלי, אבל הדיכאון שלה היה כבד מדי. כזה שאינו מטופל על-ידי אנשי מקצוע. דיכאון שלא מדברים עליו, כי באנגליה לא כל-כך נהוג לדבר על רגשות, וגם אין כל- כך עם מי לחלוק.

אין תמונה
אפשר גם להטביע את היגון באדמה

אחרי כמה שעות היא התקשרה שוב, ואמרה שיש טיסה נוספת בעוד שעתיים ושאלה אם היא עדיין מוזמנת. שמחתי עד השמיים, והשבעתי אותה לא להבריז לי שנית. מה להביא, היא שאלה, ובלי לחשוב ברח לי, תביאי סטילטון רציני מנילס יארד - חנות הגבינות האהובה עליי ביותר בלונדון.

כשהיא נחתה אצלי עם גוש סטילטון ענקי, הבנתי שהמצב הרגשי שלה הרבה יותר חמור ממה שהבנתי דרך האפרכסת. היא באמת הייתה על הפנים, בדרך לאבד את המשרה המושלמת שלה, בדרך לאבד את כל שמחת החיים שעוד נותרה בה. היא סיפרה לי שבסופי השבוע הבודדים בדירתה היא חושבת רק על דבר אחד - איך התפספסו לה החיים, ושבכל סוף שבוע היא מוצאת את עצמה הולכת על פסי הרכבת שיוצאים מתחנת ווטרלו ומתלבטת אם לקפוץ מתחת לרכבת דוהרת. אני כבר בת 47, היא אמרה, נגמרו לי החיים. לא רוצה יותר. לא מסוגלת להתחיל שוב. נמאס לי מלונדון, אבל אני לא יכולה לחזור לארץ כי פה החברים לשעבר שלי - שיש להם משפחות, ילדים, קריירות ונכסים - הם מראה כואבת מדי בשבילי.

בילינו שעות ארוכות בדיבורים. ניסיתי לעודד אותה, לשכנע אותה ללכת לטיפול מקצועי. להראות לה שהחיים לא ממש נגמרים בגיל שלנו. הבאתי אותי כדוגמה. הראיתי לה את הבוסתן שלי, את הצמחים, והסברתי לה שאת יגוני הטבעתי באדמה וברגבים, שאת הדיכאון ניצחתי בעזרת מקוש וקלשונים.

אבל זה היה כמו לדבר לקיר. להתפטר היא לא מסוגלת. לחזור ארצה גם לא, לצערי. דרך ללא מוצא. היא מסתובבת בעולם, טסה מפגישת עסקים אחת בבואנוס איירס לפגישה נוספת בניו יורק, חוזרת לדירתה בלונדון, מדברת עם החתולים, וחוזרת שוב למשרד שהפך להיות לה לצינוק עינויים.

ותוך שאנחנו מדברים, נשנשנו את הסטילטון שהיא הביאה - שהיה הרבה יותר טוב, דרך אגב, מהסטילטון שקניתי במרכז המזון בירכא. אכלנו אותה עם טוסטים של חלה מתוקה שנשארה לי בארגז הלחם מסוף השבוע הקודם. עוד חתיכה קטנה, ועוד אחת, ובלבד שלא להישאר עם בטן מקרקרת ועם הריק הרגשי הזה שאיים להשתלט עליי ולהדביק אותי כמו סטרפטוקוקוס אלים. שתינו בקבוק פורט שהיא הביאה, ואחרי שהוא נגמר עשינו מעשה שלא ייעשה ועברנו לבקבוק שרי יבש. הדיכאון יותר נסבל עם סטילטון ועם קצת שרי, לא?

לשמחתנו, אפשר כיום להשיג סטילטון בארץ באופן סדיר לחלוטין, בדלפקי הגבינות המיובאות בחנויות המתמחות. כדאי לכם לאכול אותה סתם כך, עם לחם אגוזים, או לעשות ממנה סלטים מקסימים.