כרישה (צילום: istockphoto)
כרישה. הבצל שארז הכי אוהב|צילום: istockphoto

לא משנה כמה פעמים זרעתי, לא הצלחתי לגדל כרישות יפות. תמיד יצאו לי מוטציות חסרות לחלוחית. כרישה היא הבצל של החורף בה"א הידיעה, סוג הבצל שאני אוהב הכי הרבה מכולם. יותר משאלוט, יותר מהבצל הסגול ויותר מהבצל הלבן. כשהיא צעירה היא עושה שמחה גדולה לכל מי שהיא נכנסת איתו למחבת, אבל בערוגה אנחנו לא מסתדרים כל-כך טוב.

זה מוזר, כי על-פניו אין דבר קל יותר מאשר לגדל אותה. העונה זרעתי כמויות אימתניות, והזרעים פשוט לא מצליחים לעבור את השלב הראשון של הנבט. איכשהו באמצע הדרך הכרישות שלי מתנוונות וכומשות, ועולות בסערה השמיימה. מתברר שלוקח באמת המון זמן להנביט אותן, ושעדיף לקנות שתילים ולחסוך חודשים ארוכים של המתנה.

אבל לפני כמה ימים מצאתי את מגדל הכרישה האולטימטיבי. ממש אוצר חקלאי. ניר, בן של חברים ושכנים מהיישוב שלי, מתת, עבר לא מזמן לקיבוץ חוקוק, והקים שם עם יואל את "שדה שפע", שדה של ירקות אורגניים. ניר סיפר לי אמנם על הגידולים האורגניים שלו, אבל איכשהו אף פעם לא התפתיתי. אמרתי לעצמי, עוד חקלאי אורגני? גם אני מגדל ירקות אורגניים. כמה כבר אפשר להתרגש מעוד אחד? אבל אתמול, אחרי שחזרתי מערוגת הכרישות העובריות שלי במצב רוח מזופת, עלה בי הרעיון להתקשר אליו ולשאול אותו איך הוא מצליח עם הכרישה.

כבר בתחילת השיחה שאלתי "יש לך כרישות? גדלות לך טוב?". "בטח", ענה בשמחה, "שתי ערוגות של כרישות שמנמנות, ממש סוכר. אתה מוזמן לטעום!".

כשהגעתי התברר לי שהשדה יושב ממש על גבול שמורת הטבע של נחל עמוד. ישבנו באוהל שהקימו ניר ויואל בפאתי השדה שלהם, נצמדנו לתנור העצים ושתינו קפה. מהמקום שבו ישבנו יכולנו לראות ערוגות-ערוגות של שומרים, מנגולד, כרובית, וכמובן כרישות אדירות.

ניר ויואל סיפרו לי שהם חברים בקהילה שיתופית, המונה קצת יותר משלושים משפחות שהצטרפו להרחבה החדשה של קיבוץ חוקוק. יחד תכננו לעצמם את השכונה, לפי עקרונות אקולוגיים - בלי כבישים בתוך השכונה, תאורה סולרית נמוכה, וצמחייה שמתאימה לאזור ולא שותה הרבה מים יקרים. הם הקימו בכוחות עצמם מערכת חינוך שיתופית - פעוטון, גן ילדים, כיתה א' וכיתה דו-גילית, שבה הזאטוטים לומדים בנייה בבוץ, חקלאות ומלאכות רבות נוספות.

כרישה - תקריב (צילום: MorePixels, Istock)
דעו לכם, לא קל להגיע לכרישה כזו|צילום: MorePixels, Istock

גם יואל עבר לחוקוק לא מזמן, אחרי ארבע שנים שבהן עבד במשק האורגני של איריס בן-צבי בכפר יהושע, שהיא שם דבר בתחום. ממנה למד את השיטה שבה לא מרססים בכלל, ושותלים בשדה מספר גדול של זני ירקות. את השיטה הלא-אורגנית, שבה הוא רואה ניצול אדמה ועובדים, הוא מתעב ממש. בעיניו, המאמץ המטורף להגיע לשווקים עם הירקות החדשים שבועיים לפני תחילת העונה, כדי לקבל מחירי שיא, הוא אבסורד.

לדעתו, גם החקלאות האורגנית הממוסדת הפכה לתעשייתית. מגדלים על שטחים גדולים סוג אחד של ירק. וכאן עליי לציין, שאני מסכים איתו. כשנכנסתי בפעם הראשונה לחממת עגבניות אורגנית עצומת ממדים, עם צמחים שגדלים מטרים לגובה, הרגשתי מיד שכל קשר בין הרומנטיקה של עבודת האדמה ובין העגבניות האלה הוא מקרי בהחלט. להרגשתי, זו תעשייה לכל דבר.

כשאנחנו יושבים בתוך האוהל המאולתר על המחצלות מלאות הבוץ של ניר ויואל, אני מרגיש טוב מאוד על מה הם מדברים. "הכוונה שלנו הייתה להציע אלטרנטיבה יותר אנושית, עם גידולים מעורבים ומגוונים. עכשיו יש לנו בשדה שלושים גידולים עונתיים. בלי ריסוסים. שום ריסוסים. גם לא אלה שמורשים בחקלאות אורגנית. אנחנו לא משתמשים אפילו בהדברה ביולוגית. אנחנו מציעים אלטרנטיבה שיווקית שקופה לחלוטין, שבה האנשים באים לקנות בשדה ורואים איך הדברים גדלים".

הרעיון שלהם הוא לשמר את האדמה ולכבד אותה. הם רוצים להגדיל את המגוון הביולוגי, ומאמינים שככל שהמגוון גדל פוריות האדמה גדלה. הירקות שגדלים בצורה הכי פראית וטבעית הם בעלי איכות אחרת, וכשהצמח גדל בעונה שלו הוא חזק ויכול להתמודד עם המזיקים. יואל מספר איך הזקנים של הקיבוץ באים לשדה ומתרגשים מכך ששוב יש בקיבוץ חוקוק חקלאות אמיתית. הזקנים אוהבים לראות צעירים ישראלים עובדים ולא תאילנדים. הם מאוד מבסוטים מהירקות כמו בימים עברו, ושמחים לגלות שמחיריהם אינם גבוהים יותר ולפעמים אף נמוכים יותר מאלה של הצרכנייה.

בשלב הזה יואל איבד סבלנות לחלוטין, והאיץ בניר לצאת ולקטוף כרובית וכרישות לסלים השבועיים שמשפחות היישוב יבואו לאסוף למחרת. יש להם 35 משפחות שצורכות סל שבועי (75 שקלים לסל). הנאיביות והתמימות של המיזם שלהם שבו את לבי. קשה להתפרנס ככה.

יצאנו מהאוהל ונכנסו לשדה. אדמה כבדה ורטובה. מריחה נפלא אחרי הגשם. ערוגות-ערוגות של קולרבים וצנונים לבנים, אורוגולות וסלקים. בשקט התגנבתי לערוגת הכרישות, שניר התחיל לעקור ממנה את העסיסיות ביותר. הסתכלתי על הכרישות שלו בקנאה גדולה, ושאלתי אותו איך הם מצליחים לגדל כאלה דוגמניות חטובות. הוא צחק ואמר שזה הכי קל שיש. עוד לפני שהגעתי למכונית שלי כבר נגסתי בעלים הירוקים של הכרשות שקטפנו, והרגשתי איך חלל הפה שלי מתמלא טעם חזק של בצלים ירוקים דשנים ביותר. כל הדרך פנטזתי מה אעשה איתן. חלק מהתוצאות תראו כאן.

סלט חורף עם כרישות ירוקות

רובנו לא משתמשים בחלק העליון הירוק של הכרישות. מתוך הרגל אנו חותכים מיד את החלק הירוק ומשליכים. חבל שכך! העלים הירוקים הם תבלין טוב וחומר גלם משובח למרקים ולרטבים.

חומרים:
1 כוס עלי כרישה ירוקים פנימיים
1/2 כוס עלי שמיר טריים מופרדים מהגבעולים
10 צנוניות טריות שמנמנות
4 קולרבים צעירים
1/2 כוס זיתי תסוס מגולענים וקצוצים
5-4 כפות שמן זית עדין
1-½1 לימונים בשלים
מלח ים גס
פלפל לבן גרוס לפי הטעם

אופן הכנה:
1. קוצצים דק-דק את עלי הכרישה הפנימיים הרכים. פורסים את הצנוניות לפרוסות דקיקות. קולפים את הקולרבים וחותכים לקוביות קטנטנות.
2. מטפטפים מיץ לימון על קוביות הקולרבי, ומערבבים עם עלי הכרשה הקצוצים ופרוסות הצנוניות. מתבלים במלח ובפלפל לפי הטעם.
3. מוסיפים שמן זית ואת עלי השמיר וזיתי התסוס. מערבבים קלות ומגישים מיד.

>> לגרסת ההדפסה של המתכון: סלט חורף עם כרישות צעירות

צנונית (צילום: עודד קרני)
צנוניות. מעולות עם הכרישה בסלט|צילום: עודד קרני

כרישות צעירות אפויות בתנור

חומרים:
10-8 כרישות עסיסיות וצעירות
100 גרמים חמאה חתוכה לקוביות
1/2 ליטר ציר עוף חם
2 ענפי תימין יפים
150 גרמים גבינת פקורינו מגוררת
1 כוס אגוזי מלך קלויים
מלח ים גס ופלפל לבן גרוס טרי לפי הטעם

אופן ההכנה:
1. חוצים את הכרישות לכל אורכן בעזרת סכין חדה, וחותכים לחתיכות באורך 10 סנטימטרים לערך. מניחים בתבנית חרס, ומציפים בציר עוף חם.
2. מפזרים מלמעלה עלי תימין טריים ומתבלים במלח ובפלפל.
3. מוסיפים את קוביות החמאה ואופים פתוח במשך 45-30 דקות בתנור שחומם מראש ל-200 מעלות (תלוי בתנור).
4. מפזרים מעליהן את גבינת הפקורינו ואת אגוזי המלך הקלויים, ואופים במשך עוד כ-10 דקות. מגישים מיד.

>> לגרסת ההדפסה של המתכון: כרישות צעירות אפויות בתנור