הוא ליטף את אחוריה של העגלה החומה והשמנמנה שליחכה עשב בשקט, הרים אליי מבט, חייך, ואמר לי שמכאן יצאו השניצלים הכי טובים שאפשר. שניצלים מהתחת? שאלתי בדאגה. כן, כן, בוא אראה לך בקצבייה איך זה נראה. זה היה קצת מורבידי אפילו בשבילי, הזיהוי הזה בין האחוריים של העגלה המתוקה שעמדה שם בשיא השלווה לבין הקצבייה עם נתחי הבשר התלויים על אנקולי נירוסטה, מטפטפים דם. לא ממש רציתי לראות את המחזה שכמו נלקח מסרט של פיטר גרינאוויי. רציתי לקנות בשר תמים, בלי עומס רגשי.
הקצב התחיל לפרק את הרבע האחורי של עגלה אחרת, שמזלה לא שפר עליה כמו זו שבשדה. בתנועות מיומנות של רב-אמן הפריד את הנתחים השונים, והסביר לי אחד לאחד מה שמו ומה תפקידו במחבת. בסוף הגענו לנתח שנראה רזה ויפה במיוחד. הוא ליטף אותו בעדינות וסיפר לי שזהו השייטל, הידוע גם ככנף העוקץ או Rump, והפליג בשבחיו. לקחתי את כל השייטל, מתוך כבוד לעגלה שנשחטה ומתוך כבוד לאיכות הבשר, ונסעתי הביתה כדי לקבל את פני אחייניי הצעירים שבאו אליי לחופשה. הפלישה של השלושה מפחידה אותי בכל פעם מחדש, אבל מניסיוני למדתי שאין כמו בשר כדי להרגיע את הבלגן. ברגע הראשון שהילדים הגיעו הם התעניינו במיוחד בדבר אחד - האם יורשה להם לצפות ב"הישרדות".
אתם מסתכלים על התוכנית הזאת, שאלתי בדאגה, אין לכם משהו יותר טוב לעשות עם הזמן שלכם? אתם לא קוראים קופיקו? קוראים, קוראים, הם ענו במקהלה, אבל הישרדות זה מצוין. אחרי תחנונים וניג'וסים דביקים במיוחד נעתרתי לבקשתם, ואפילו ישבתי יחד איתם לצפות בפרק של המציאות המדומה הזאת באיי הפנינה. פנינים לא היו שם. טמטמת חושים השתלטה עליי, ופליאה גדולה על הצלחתה של התועבה הזאת. בכל אותו הזמן שצפיתי בבחורים המסוקסים ובבחורות השדופות שליהגו על המסך, חשבתי לעצמי שעדיף היה אם קברניטי התוכנית היו דוחפים את כולם יחד לרפסודה מתנפחת וגורמים להם לעשות אורגיה אחת גדולה, שתנתב את האנרגיה שלהם לכיוונים מעט יותר אינטליגנטיים.
אפילו אחייניי הקטנים התחילו לפהק ולהתלונן שזה לא מעניין. התוכנית הזו לא הצליחה לרתק אפילו אותם, ילדים בני 9. ניסיתי לשרוד את הטמטמת שמנסה לעשות מכולנו בני בקר בדרך לשחיטתם בידי המפרסמים הגדולים ובשמה של תרבות הצריכה, ואז, בשעה 11 בלילה, החלטתי שאני הולך לעשות שניצלים כדי לעודד את כולנו.
שניצלים זה לא משהו שאני עושה ביומיום ופירורי לחם לא היו לי, אבל לחם יבש בארגז הלחם היה גם היה. בהחלטה זריזה התחלתי לגרר את הלחם היבש על-גבי הפומפייה הדקה, וייבשתי את הפירורים שנשרו ממנה על מחבת ברזל שהנחתי על הקמין הבוער. פרסתי את השייטל שקניתי בבוקר לפרוסות דקות, ושיטחתי אותן בעזרת גב הסכין לדק-דק. לא השתמשתי בפטיש שניצלים, שהורס את מרקם הבשר וקורע את הסיבים. בישלתי תפוחי אדמה כמה דקות, וטיגנתי צ'יפס עבים שעטפתי בקמח חומוס. הייתי צריך לצאת אל הקור הגדול שבחוץ עם פנס קטן כדי להביא ביצים מהלול - דבר שהתרנגולות שלי לא אהבו כלל וכלל. הן קרקרו בכעס כשהכנסתי יד חמדנית מתחת לנוצותיהן, ושלפתי משם שלוש ביצים חמימות שרק היום הוטלו.
עשיתי את השניצלים כמו שעושים שניצלים מאז ומעולם, רק שהפעם השתמשתי בשמן זית סורי בתול, וטיגנתי במחבת ברזל עבה ולא במחבת השניצלים הדקה של אמי ששדדתי מאחיותיי בזריזות של טבח. כמה דקות לפני חצות הארוחה הייתה מוכנה. הילדים, שכבר כמעט נרדמו, הוערו בצעקות עליזות, על אף התנגדותה של אמם. הם הידסו לשולחן עם עין אחת עצומה ובחוסר שקט מופגן. רק הצ'יפס הוציאו אותם מהקטטוניה שההישרדות המדומה הזאת הפילה עליהם כמו אבן כבדה.
הם התנפלו על השניצלים מבשר העגל שצופו בפירורי לחם שאור מקמח מלא וטוגנו בשמן זית חריף וחזק, ועל הצ'יפס שצופו בקמח חומוס. כל הדברים המוזרים האלה, שהדאיגו את אמם היקרה, עברו אצלם בלי שום בעיה. הילדים טרפו בתאווה, לא ביקשו קטשופ, וגמרו קילו של שייטל עגלה בלי להניד עפעף. שרדתי את המבחן הגדול ובאה לי עדנה. מי אמר שילדים אוהבים רק שניצל מבשר עוף? מי אמר שלא צריך לטגן להם בשמן זית? מי החליט שמצפים שניצל רק בפירורים המלאכותיים האלה שקונים בסופרמרקט ושצבועים באיזה צבע כתום מוזר?
