הודו למתקדמים

הבחור במכולת שמול צוקי וארקאלה התנצל ואמר שאין לו עודף משטר של 500 רופי (50 שקל), אבל נתן לי את בקבוק המים המינרליים ואמר, תחזיר בפעם הבאה. שכרנו לנו בית עץ קטן בדיוק מול המכולת, מתחת לעצי הקוקוס. סחבתי אותנו לכאן מהרזורט הבורגני האולטימטיבי, במרחק חצי קילומטר דשדוש בחול הים. יש לי שריטה: אני אוהב להרגיש את הודו בלי כל המגננות של סממני מעמד ופינוקים. בלי אגמי מים, עלי כותרת של ורדים וקטורת ענוגה. אני לא צריך מלונות בוטיק ולא נעליים. אני קונה זוג כפכפי גומי ביום הראשון, ולא חולץ אותם עד הטיסה חזרה.
אבל בשביל מיקי, בית העץ הרומנטי הזה הוא התכלבות לשמה. בשעות הראשונות אחרי הגעתנו הוא הסתובב כארי בסוגר, כשהבעה חמוצה ונעלבת שפוכה על פניו. בלי סדינים? בלי מים חמים? בלי מזגן? לאט-לאט היופי הזה של עצי הקוקוס והשקיעה מהמרפסת, וגם העובדה שאנחנו לבד-לבד ולא ברצועת החוף ההומה תיירים ומסעדות, נכנסו לו לתודעה, הרגיעו את הרגשת הקיפוח, והוא הפסיק לרטון ולקרוא את "שכול וכישלון" של ברנר.

החום היה כבד, הבגדים שלי הריחו כמו עמבה בימיה הפחות טובים, אבל זה לא הפריע לבחור מהמכולת להיות ידידותי ביותר. "היום בערב יש פסטיבל במקדש שלידינו, לכו לשם", הציע. השתכנעתי מיד. כשחזרתי לבית העץ שלנו וטיפסתי בסולם הרעוע, גיליתי שיש הפסקת חשמל בחדר, וגם המים משום מה סירבו לנבוע מהצינורות המקרטעים. הודעתי למיקי שאנחנו הולכים לפסטיבל במקדש. "איזה פסטיבל בראש שלך?" הוא ענה לי בחוסר חשק מופגן, "בוא נלך לאכול במסעדה".

לקח שעה להזיז אותו, ובסוף צעדנו בחשיכה כשהטלפונים שלנו - שלא תפקדו כטלפונים כבר כמה ימים משום שלא הייתה קליטה - שימשו לנו כפנסים. גחליליות האור הסלולרי הספיקו כדי שלא ניפול לתעלת מים או ניתקל באיזושהי מהמורה. הלכנו לכיוון הקולות, שגברו והלכו ככל שהתקרבנו למקדש. ואז התגלה לעינינו מחזה פלאי. בתוך הג'ונגל השחור עמדו שערי מקדש עטויים נורות צבעוניות. מכל עבר נהרו אלפי אנשים, לצד המוני דוכנים שמכרו חטיפים מלוחים, בוטנים וחומוסים קלויים, קני סוכר שאנשים מצצו בתאווה בלתי מוסתרת, ומוזיקה אדירה.

למקדש נהרו עוד ועוד אנשים, ששרו ורקדו בשמחה אקסטטית. אחריהם הגיעו פילים מקושטים בזהב ובפרחים, נגני קרן מסוג שאני לא מכיר, וגם עגלות רתומות לתאואים, ועליהן אנשים בתחפושות של טווסים. התהלוכה הגיעה לחצר המקדש, שבה עמד מגדל מקושט המתנוסס לגובה של עשרה מטרים, שלצדו האחד הוצמדה בובת ראש חמור ומצדו השני האחוריים של אותה חיה. מוזר.

לפתע התרומם המגדל על קורות עץ ענקיות והתחיל לנוע, בכוח זרועותיהם של מאות אנשים שסחבו את המבנה העצום הזה באנרגיה לא מוסברת. שאלתי מישהו שנראה לי מבין בעניינים מה הסיפור, והוא הסביר שאת ארבעת הקצוות של קורות העץ העצומות מחזיקים גברים צעירים של ארבעה כפרים ששוכנים מסביב למקדש. גברברי כל כפר ניסו להרים את הצד שלהם כמה שיותר גבוה, כדי להטות את המגדל לכיוון הצד השני. וכך הסתובב לו מרבה הרגליים האנושי הזה סביב המקדש, ובכל פעם נטה המגדל לכיוון זה או אחר. הבחורים נראו סחוטים בצורה שלא תיאמן. הם זעקו לעזרה, נאנקו תחת משאם הלא אנושי, אבל המשיכו עוד ועוד, עד שכפר אחד נפל שדוד ולא יכול היה להמשיך יותר.

כל אותו זמן עמדו הפילים המקושטים והתבוננו בתדהמה ביצורים הקטנטנים האלה שמולם, תוך כדי שלעסו בחדווה עלים של קוקוסים וקני סוכר. ראיתי בעיניים שלהם שהם מגחכים על המחזה. ואז פרצו לשמיים זיקוקין דינור צבעוניים, שהאפילו על אור הכוכבים. הייתי מאושר.

מטעמים מגולגלים בתוך נייר עיתון

בשלב הזה כבר היינו מורעבים לחלוטין. יצאנו מהמקדש והבחנו בזוג בחורים עירומים למחצה, שתופפו בכפות עץ אימתניות על מה שנראה כמו פלטת ברזל עגולה שעמדה על מדורת עצים. התקרבתי, ולהפתעתי ראיתי שמדובר באיזשהו מאכל. ההודים התגודדו סביבם כדי לקבל מנה עטופה בנייר עיתון מצהיב. גם אנחנו נעמדנו בתור הכאוטי. ניסיתי לזהות מה מבשלים שם, אבל הגחלים הקרינו אור חלש מדי על עשרות הקערות שהטבח נטל מהן חופן מזו וחופן מההיא, והעמיס על הפלאנצ'ה הלוהטת. ראיתי שהוא מכניס ביצים ואורז, ומשהו שנראה כמו בשר טחון ותבלינים, ועוד תבלינים ובצלים קצוצים.

כשהגיע תורנו, קניתי גם אני נייר עיתון כזה. לא זיהיתי מה אכלתי, אבל היה טעים ביותר וחריף-חריף. הפה שלי עלה באש, ואז באה עוד נגלה של זיקוקים.בשלב הזה הבנו שאנחנו חייבים לחזור לשקט של בית העץ על הצוק, כדי לשמוע קצת את הגלים ולחזור לאיזשהו איזון פנימי. הלכנו עם הגחליליות הסלולריות, נפלנו עשר פעמים עד שהגענו למכולת, שם קניתי מהמוכר המקסים פחית פאנטה כתומה ומתוקה באופן מחריד, ובמקביל גם קרה ונפלאה. טיפסתי בקושי על המדרגות החלודות, השקפתי על השחור שמולי, והבנתי שאני בר-מזל.

סלט מלפפון וקוקוס

ושוב, כבכל שנה, מגיעים לדוכני הפירות היבשים שקי יוטה חומים מלאים בקוקוסים טריים שבאים אלינו מהמזרח. בקיוסקים ובפיצוציות מקלפים אותם ומוכרים לנו חתיכות קוקוס טרי בקערות מים. זה הרגע לעשות ממנו סלט נהדר.

הכנה:
1. כותשים את הבוטנים הקלויים ומערבבים עם שבבי הקוקוס והמלפפונים המגוררים.
2. מתבלים בפלפל הירוק החריף, במיץ הלימון, בסוכר ובמלח.
3. מערבבים שוב ומוסיפים את עלי הכוסברה. מגישים מיד.

סלט פפאיה בוסר

בדיוק בעונה זו השנה מגיעות אלינו הפפאיות הירוקות האלה, שהתאילנדים עושים מהן את הסלט האולטימטיבי שלהם. מתברר שגם בדרום הודו מכינים סלט מהפרי הזה, ושהסלט ההודי אינו נופל באיכותו מאחיו התאילנדי האגדי. אחרי כתישת שיניים רצינית הצלחתי להוציא מהטבח בדוכן, שבו אכלתי את הסלט הזה, את המתכון שלו. פפאיות ירוקות אפשר להשיג עכשיו בארץ בכל סופר כמעט, ובכל חנות ירקות איכותית.

חומרים:
2 כוסות פרוסות דקיקות של פפאיה ירוקה מקופלת
2 כפות עלי נענע טריים
1-2 כפות שמן קוקוס (ניתן להשיג בחנויות אסייתיות)
1-2 פלפל ירוק חריף קצוץ דק
1 כפית זרעוני חרדל קלויים (בהירים)
2.5 סנטימטרים של שורש ג'ינג'ר מקולף וחתוך לקוביות קטנות
1 כפית אבקת כורכום
מיץ מלימון וחצי בשלים
2 כפות סוכר קנים (להשיג בחנויות טבע)
מלח

הכנה:
1. כותשים את גרעיני החרדל הקלויים עם הג'ינג'ר והפלפל הירוק החריף במכתש ובעלי.
2. מוסיפים את הכורכום, מיץ הלימון, הסוכר, המלח ושמן הקוקוס.
3. מערבבים עם פרוסות הפפאיה הירוקה ועם עלי הנענע הטריים. משהים לחמש דקות כדי שהפפאיה תספוג את הטעמים, ומגישים.