עוגיות שוקולד צ'יפס

גמדת הבית הראשית הגיע השבוע עם הודעה חשובה: היא וחברתה מתעתדות להכין עוגיות, לארוז אותן, להוסיף פתק עם חיוך ולמכור אותן בדוכן שיקימו בדשא של המעון, בשעת איסוף הקטנטנים. אני בעד יזמות צעירה, בעד עצמאות ובעד חינוך לכלכלה נבונה מגיל צעיר, על כן שמחתי ותמכתי. הוחלט על הכנה ביום חמישי, אחרי ביה"ס, ומכירה בצהרי שישי. כשהמתכון בידן, נכנסו השתיים בצעד בטוח אל המכולת ואספו את כל המצרכים הדרושים. משם המשכנו הביתה. גמדת הבית הכריזה: "לפני הכל – מזון-פלאס!" והתחילה לארגן קעריות. החומרים נמדדו, עורבבו ("עכשיו אני מוסיפה ואת מערבבת. רגע... עכשיו את מוסיפה ואני מערבבת"), ומגשי עוגיות ריחניים החלו להגיח מן התנור. עד שהעוגיות התקררו, הוכנו פתקי "בתאבון", "שבת שלום" וגם "חג שמח" (חנוכה נראה להן מספיק קרוב כדי לאחל חג שמח ואני לא התווכחתי). העוגיות נארזו יפה והוכנסו לסלסלה. בצהרי יום שישי, הן התייצבו בדשא והציעו את מרכולתן. תוך דקות ספורות נמכרו כל העוגיות. כל אחת החזיקה בידה 11 שקלים ואפילו גמדת המשנה שמכרה שקית עוגיות אחת אחזה בגאווה בשני שקלים. הבנות חזרו הביתה גאות ומאושרות וגם אנחנו, ההורים, היינו גאים לא פחות. זה לא כל כך משנה שבפועל הן הפסידו עשרה שקלים. מה שהיה לי חבל במיוחד הוא שהספקתי לאכול עוגייה אחת בלבד...