חובבי האוכל, המזפזפים בעייפות בין תוכניות האוכל החוזרות על עצמן בטלוויזיה, כבר מזמן לא זכו לסרט שבו מככב האוכל כגיבור לכל דבר. הסרט "ג'ולי וג'וליה" (Julie & Julia), שעלה לאחרונה על מסכינו, הוא פיצוי מצוין לקיפוח המתמשך הזה. הסרט, בבימויה של נורה אפרון לפי תסריט שכתבה, ובכיכובן של מריל סטריפ ואיימי אדמס, הוא סרט אוכל שמח במלוא מובן המילה - עם שלל תבשילים מענגים, נוטפי חמאה, עתירי בשר ולא מתנצלים על דבר - אוכל צרפתי שכבר כמעט שלא מכירים בימינו עתירי הנבטים. אחרי הכול, גיבורת הסרט היא האישה שאמרה פעם: "הזמן היחיד שמתאים לאכול אוכל דיאטטי, הוא בזמן שמחכים לסטייק שייטגן".
הסרט פורס את סיפורן של ג'וליה צ'יילד, אושיית בישול מרכזית בארצות הברית, ושל ג'ולי פאוול, בלוגרית אוכל שהחליטה להגשים משימה - לבשל את כל המתכונים (524!) מספרה הראשון של צ'יילד - Mastering The Art of French Cooking - בתוך שנה. הפרש של 54 שנים מפריד בין שתי הגיבורות, אך הקווים דומים: שתיהן כותבות, מוצאות את עצמן באמצעות הבישול, ואוהבות לאכול. את החיבור בין שתי הדמויות האלה יצרו התסריטאית והבימאית נורה אפרון, יחד עם ג'ולי פאוול, הבלוגרית, על בסיס ספריה של צ'יילד ושל פאוול עצמה.
בסרט מככבות שתי גיבורות שסיפוריהן נפרסים במקביל. אך יש בו עוד גיבור בולט ביותר: האוכל שהן מבשלות ואוכלות. את הגיבורה המרכזית, לפחות בעיניי, מגלמת מריל סטריפ, שכל מי שראה את צ'יילד בטלוויזיה יודה שהיא עושה עבודה מצוינת. את הגיבורה המשנית, הבלוגרית ג'ולי פאוול, מגלמת איימי אדמס. את הגיבור השלישי, האוכל, יצר השף וסטייליסט המזון קולין פלין, שלא ממש זוכה לחשיפה דומה לזו של שתי הגיבורות המרכזיות.
תפקידו של פלין היה לא רק לבשל את האוכל ולהפוך אותו למגרה (וגם לשמור עליו ככזה לאורך ימי הצילומים הארוכים), אלא גם לקלקל אותו לפעמים. כמו שקרה כשהבלוגרית העייפה שכחה בתנור את הביף בורגיניון המפורסם של צ'יילד, שעליו טרחה שעות. בסצנה אחרת הוא הרס את האוכל, כמו שהתבקש בסצנה שבה ג'ולי מנסה להכין קריש בשר, אך הוא מתפרק לה בידיים.
בלי תשפוכת נפש
הסרט נותן משקל שווה כמעט לשתי הגיבורות, וחבל, משום שדי ברור שצ'יילד היא הדמות החשובה כאן, ולא רק משום שג'ולי פאוול מפלסת את דרכה לתהילה על סמך מתכוניה של צ'יילד. צ'יילד היא פשוט טיפוס הרבה יותר מעניין. היא החלה לבשל כשהגיעה עם בעלה הדיפלומט לפריז בשנת 1948, לאחר שסבבה את העולם בשירותה הצבאי במלחמת העולם השנייה. "הייתי בת 32 כשהתחלתי לבשל. עד אז - אכלתי", אמרה פעם.
התלהבותה מהאוכל בצרפת הביאה אותה ללמוד בישול בבית הספר הידוע קורדון בלו, ומשם לכתיבת ספרי בישול עמוסי מתכונים מושקעים וקפדניים במיוחד, שתמיד מצליחים. כל ספר שלה הוא אנציקלופדיה של ממש - עשרות מתכונים, עם צילומים המפרטים את שלבי ההכנה, גיוונים, עצות ומה לא. והכול חף מכל גלישה לחיים האישים, מסיפורים קורעי לב, מאנקדוטות משפחתיות למכביר, או מווידויים מעייפים עד זרא, כנהוג בספרי בישול ובמדורי אוכל עכשוויים רבים. את אלה שמרה צ'יילד לראיונות, וגם אז קימצה בתשפוכות נפש.
כל ספר שלה פשוט מעורר השתאות: כמות המתכונים, ההסברים, ההשקעה, הפרפקציוניזם - ובל נשכח שמרביתם נכתבו בתקופה שבה נעשה שימוש במכונת כתיבה. נכון שהמתכונים שלה ארוכים למדי, אבל זה משום שהתעקשה להוסיף את ההסברים המפורטים ביותר האפשריים, לטובת מי שאינו אמון על בישול.
כשחזרה צ'יילד לארצות הברית החלה לבשל בתוכניות טלוויזיה, והפכה לבת בית בכל בית אמריקאי של אותם ימים. עצוב למדי לחשוב שהיום אף אחד לא היה נותן לצ'יילד - גברת בשנות הארבעים שלה, גמלונית וגבוהה במיוחד, לא יפהפייה ועם דיקציה לא הכי ברורה - להתקרב לטלוויזיה. למזלם של האמריקאים, התקופה הייתה אחרת.
השפעתה על הבישול הביתי הייתה משמעותית ביותר, גם אם הסרט, כמו כל סרט הוליוודי שמכבד את עצמו, קצת מגזים בכך, שהרי האוכל האמריקאי לא היה בדיוק רק שימורים וג'לי. יש כאן מחיקה כמעט מוחלטת של כל האוכל האמריקאי הטוב והבסיסי, כולל המטבחים הנפלאים של מהגרים מכל העולם, וגם זה של מסעדות היוקרה והשפים, שהאכילו את מיטב אצולת ניו יורק, בוסטון ועוד. נכון שבתקופה שאחרי מלחמת העולם השנייה האוכל האמריקאי היה רחוק מלהיות אנין, אך זה היה המצב במרבית העולם, כולל צרפת.
פריקית של חמאה
ההתלהבות של צ'יילד מבישול ומאוכל הייתה מידבקת ממש, וגישתה השפויה והארצית לבישול גרמה לרבים להיכנס למטבח בלי פחד. תוכניות הבישול שלה היו שוות לכל נפש. לפתע היה ברור לגמרי איך להכין מתכונים צרפתיים מסובכים או פשוטים. אם התפרקה לה לביבת תפוחי אדמה על הכיריים, מלמלה (על אף שהדברים נאמרו אל מול מצלמת טלוויזיה): "תמיד אפשר להרים ולהחזיר למחבת. תזכרו שאתם לבד במטבח!". חיבתה ללגימה קלה מן היין או כל משקה אלכוהולי שהייתה זקוקה לו לצורך המתכון, וגם בלי צורך, הייתה ידועה ואהובה. גם קולה המיוחד זכה לחיקויים רבים.
ג'ולי פאוול הוציאה ספר מצליח על סמך הבלוג שלה, והיא מטפחת כעת קריירה של כתיבה. ככל הידוע, אין לה יומרות קולינריות, ואת כל הקרדיט בנושא היא נותנת לצ'יילד.
אחת הסצנות המרשימות בסרט היא תיאור ארוחתם הראשונה של הזוג צ'יילד, במסעדת רואן (Rouen) בפריז. על-פי תיאורה בספר "חיי בצרפת", הארוחה נפתחה בצדפות אויסטר טריות, שאחריהן הוגש דג סול בנוסח מונייר (Meuniere) - מנה פשוטה של דג סול מטוגן בחמאה שהוזהבה, אך כשהיא עשויה היטב ומהמוצרים הטובים ביותר, היא נפלאה. בהמשך הארוחה אכלו בני הזוג סלט ירוק פשוט בוויניגרט וצלחת גבינות משובחות. "פול ואני התעופפנו דרך הדלת, לעבר השמש הזוהרת והאוויר הקריר", כתבה צ'יילד. "ארוחתנו הראשונה בצרפת הייתה פשוט מושלמת!".
ארוחה זו, על פשטותה ומורכבותה כאחת, מבהירה יותר מכול את יחסה של צ'יילד לאוכל: קודם כול מוצרים טובים וטריים, אחר כך הכנה מוקפדת ואוהבת, ולא פחות חשוב - אכילה בהנאה, במקומות אסתטיים ובאווירה טובה. צ'יילד הייתה פריקית של חמאה, של שמנת ושל כל מה שהיום מזהירים אותנו מפניו. ולמי שמתעניין וסופק כפיו - היא חיה בבריאות טובה עד גיל 92, וגם בעלה, שאכל כמוה, האריך ימים.
