אין תמונה
מנות שנראות כמו ציור מופשט
תוכנית בישול תחרותית, אווירה לחוצה, המתמודדים מתרוצצים. יש להם דקה לסיים ולהגיש את המנות לצוות השופטים. השופטים, יושבים מסביב לשולחן לוגמים מכוס היין הרביעית שלהם, ממתינים לטעום את המנה העשירית שלהם לאותו ערב. אחד המתמודדים, למרות השעון המתקתק מתעקש לסדר מחטי אורן מסביב לצלע הטלה שהכין, ולהעביר את הקונסטרוקציה המפוארת שיצר לצנצנת זכוכית. המנה מוגשת בצנצנת הסגורה, מיד עם הפתחה ניחוחות הענפים משתחררים לנחיריהם של הסועדים.
עוברים לשף שמסביר כי ההשראה למנה הייתה זיכרון של ניחוחות היער אחרי הגשם: האדמה התחוחה, הגזעים הרטובים, האוויר הרענן ועוד כל מיני כאלה. השופטים מתמוגגים, המנה קוצרת תשואות.
בטלוויזיה זה כנראה בסדר, כי את השף סטפן, שהכין את המנה בפרק הסיום של העונה הראשונה של קרב סכינים, דווקא כולם אוהבים.
למרות שברגיל, מנה המשחררת ניחוחות של יער אחרי הגשם, הייתה מעוררת אצל רוב האנשים אסוציאציה על שחרור ניחוחות מסוג קצת אחר וגורמת להתפרצות זעם כלפי זה שכולם (כמעט) אוהבים לשנוא - הפלצן הקולינרי.

 

עגבנייה (צילום: SXC)
העגבנייה ששווה מיליונים|צילום: SXC

"מחמטי עגבנייה" עלק

 למה בעצם אנחנו שונאים כל כך את הפלצן הקולינרי? יש שלושה דברים שמעצבנים אותנו במיוחד:
1. תיאורי המנות בתפריטים (אין טוקבקיסט מתחיל שלא הריץ על זה איזו דחקה, הטענות נשמעות בערך ככה: "תכתבו 'סלט עגבניות עם שמן זית' מה הקטע עם 'מחמטי עגבנייה צעירה שהופשטה מקליפתה, נמשחה בשמן ולוטפה בעדינות על ידי מלח של ים אטלנטי'?").

2. גודל המנות (ועל זה יגידו מעריציו השרופים של המטבח העילי: "מנה מיקרוסקופית זה מחמאה יחסית למה שהגישו לנו. יצאנו כל כך רעבים שבדרך הביתה עצרנו לדפוק שווארמה").
3. היחס בין המחיר למוצר ("600 שקל לשני אנשים? מה קרה? וזה עוד בלי השווארמה").

ובכל זאת

לפני שאתם מצטרפים לגל התלונות וסוגרים את העניין בהנהוני הסכמה ובשווארמה, הרשו לי להקדיש עוד רגע אחד לכל אחת מהטענות.

1. התיאורים: למה אנחנו מתעצבנים מתיאורי המנות ה"מנופחים"? כנראה בגלל הירידה לפרטים, והשימוש בתיאורים מופשטים, ליריים כמעט, רק בשביל לתאר דבר בסיסי כמו עגבנייה בשמן זית. אם ככה, שונאי התיאור המתפנפן (מילה שמתנגדי הפלצנות מאוד אוהבים להשתמש בה) רוצים שאת תיאורי האוכל שלהם יאפיינו ניקיון- דיוק, פשטות וישירות. חלבונים מן החי עם שומן מוקשה יהיו התיאור הכי נקי, ישיר, פשוט ומדויק של חביתה שטוגנה במרגרינה -אבל מי לעזאזל רוצה לאכול את זה?

2. הגודל: טענת ה"נשארנו רעבים" גם היא בגדר הגזמה. אני מעולם לא יצאתי רעבה ממסעדה, ולא משנה כמה "פלצנית" היא הייתה. לתופעת הרעב הכבד אחרי מסעדה אחראים אולי הרגלי האכילה שלנו, שאינם עולים בקנה אחד עם התפיסה של מסעדות הגורמה. לעניין זה אפשר לקשור גם את תופעת הבופה בבתי מלון והמנות המוגדלות של הג'אנקיות למיניהן – אנחנו אוהבים הרבה פשוט כי אנחנו אוהבים הרבה, ולא כי פחות מזה לא משביע אותנו. אנשים שהתרגלו לגודש על השולחן פשוט קצת מתקשים להתמודד עם המינימליזם שמהווה (או לפחות היווה) חלק מהאסתטיקה של הבישול העילי.
אולי גם להרגל של-לא לאכול כל היום כי בערב הולכים למסעדה- יש איזה קשר, הוא לפחות יכול להסביר משהו על הזעם ומצב הרוח הנרגן שמונעים מאנשים ליהנות וגורמים להם להתלונן מהרגע שנכנסו למסעדה.

ביצת עין (צילום: istockphoto)
חלבונים מן החי עם שומן מוקשה. מגרה?|צילום: istockphoto

3. המחיר: שערורייתי, אין מה לומר. יש אנשים שאין להם מה לאכול, ואתם מבזבזים משכורת שבועית ממוצעת על ארוחה אחת מסכנה. לא שאני באה לתמוך במחירים הפסיכיים לפעמים של מסעדות היוקרה, אבל בואו נסתכל רגע על העולם שאנחנו חיים בו: יש חולצות טריקו שיוצרו בפס ייצור (בדרך כלל בחנויות יזע בעולם השלישי), הן מחממות ומכסות, כלומר עושות את כל מה שבגד אמור לעשות, עולות נניח 15 שקלים ונמכרות בשוק. ויש גם חולצות משי שנתפרו ביד על ידי מעצב אופנה. גם אלה מכסות ומחממות – אבל בהן יש יותר מזה. מי שייצר אותן רואה בהן את הביטוי האישי שלו בעולם, הוא השקיע בהן זמן ומחשבה והן עולות מאות ואלפי שקלים ונמכרות בבוטיקים קטנים ויוקרתיים שצריך לתאם אליהם הגעה מראש.
למעשה, קשה לחשוב על פעילות או ענף שאין בהם את שני הקטבים הללו. כנראה שככה כלכלת השוק החופשי עובדת, ולהיטפל רק לאוכל זה סוג של היתממות.

חוויה מופשטת וחד פעמית 

באוכל כמו בביגוד, כמו בריהוט, כמו במוזיקה, יש כל מיני סוגים של עשייה. יש את אלה שמפיקים מוצרים שיענו על צורך בסיסי ופשוט, ויש כאלה שכבר לא ממש מעניין אותם הצורך, והם לא מבקשים רק למלא לנו את הבטן אלא לשכלל את העיסוק באוכל לכדי מיומנות עדינה, אישית, שתוצאתה חוויית אכילה סופר מעודנת, לפעמים כמעט מופשטת, וחד פעמית.
אוכל הוא צורך בסיסי, נכון, אבל הוא גם חוויה שמערבת את כל החושים, ונותנת מקום ליצירתיות ולביטוי רגשי. הבישול העילי הוא הנתיב שמאפשר את זה, נתיב שלא בהכרח מעניין את כולם לצעוד בו, אבל בטח ובטח שלא צריך לשלול אותו.