כשרק הכרנו, יניב ואני, הוא זרק לי בצחוק: "כשתלמדי להכין דג מרוקאי, אני אציע לך נישואים". המזל הגדול היה שמעולם לא הייתי לחוצת חתונה. וכך יצא שהמרוקאי חיכה וחיכה, אבל שום דג ושום חריימה לא נראו באופק. רק פתיתים, אורז ושניצל במקרה הטוב. אחרי חמש שנים ביחד הייתה זו אמא שלו שהתחילה לאבד את הסבלנות. שלא כמנהגה, היא החליטה להתערב וניסתה לעשות קומבינה על חשבון הבן הרווק. "מה את אומרת, שאני אכין בשבילך את הדג, את תגידי לו שזה מעשה ידייך, ואולי הוא סוף סוף יציע?". סירבתי בנימוס.
לקח לו עוד שנתיים להבין שעם הדג ובעיקר בלעדיו, אני סחורה לא רעה, ואז הוא הציע. יש להניח שעמוק בלב הוא גם הבין שאולי אפשר להוציא את האשכנזייה מבית אמא ואבא, אבל כנראה שאי אפשר להכניס אותה לתוך השמן העמוק של מרוקו.
באוקטובר השנה נחגוג שש שנות נישואים, 13 שנות היכרות, שני ילדים מתוקים, ואף לא ערב שישי אחד שבו הכנתי לו דג. על אף שהוא ויתר כבר מזמן על החלום הרטוב הזה, ולמד לקבל אותי כמו שאני – חיננית, אוהבת, מקסימה וגרועה במטבח – החלטתי שאני רוצה להוכיח לו אחרת. במקום לבקש מאמא שלו לנצל את הצעת הקומבינה של פעם, החלטתי לעשות מעשה ונרשמתי לסדנת בישול מרוקאי.
כמון וחוואייג' זה לא אותו דבר?
הגעתי למרכז "לגעת באוכל" בראשון לציון, לסדנת לילות פנטזיה, חיוורת ואשכנזייה, אך מוכנה היטב מהבית: את האוכל אני מכירה טוב טוב, החריפות לא מפחידה אותי כלל, אני מכירה את הסלנג ואת הניואנסים של מרוקו (היי, היי, היי, מה יש לנו כאן?), ויש לי אפילו שם משפחה מתאים: לילי שרצקי אלמליח. תכלס, חוץ מהקטע של אשכרה להכין את האוכל – אפשר לומר שאני הבת מרוקאית האבודה של ויויאן וחיים שיחיו.
פייר? התרגשתי וקצת פחדתי לקראת הסדנה. חששתי שהבורות שלי במטבח תבלוט והמורה תצחק עליי שאני לא יודעת להבדיל בין כמון לחוואייג', שאינני קוצצת בצל כמו שצריך או שאני מתבלת כמו אלוהים יודע מה. אבל אז היא הגיעה: סמדי בומבה, עם הפרח על ראשה וחיוך על פניה, ופתאום נרגעתי. הרגשתי כאילו אנחנו כבר מכירות. ולא רק כי עקבתי אחריה ב"מאסטר שף", אלא כי היא הרגישה לי כמו בבית. אז כבר נרגעתי.
יחד איתי היו עוד 12 משתתפות וגבר אחד, שקיבל את הסדנה מתנת יום הולדת מאשתו. סמדי סיפרה מעט על המסע שלה מאז גמר "מאסטר שף" ועד היום, וכבר במשפט הראשון היא סחררה את ראשי: "אין אדם שלא יודע לבשל. יש מי שלא רוצה לבשל". פייר? צודקת. הלאה. "אוכל צריך לעשות באהבה. ואז אין טעויות". זאת כנראה הסיבה שכריכי החומוס-פסטרמה-מלפפון חמוץ שלי כה נפלאים. לא תאמינו כמה אהבה אני נותנת בהם. והמוטו המרכזי: "אוכל מרוקאי הוא פשוט וקל. מדובר בעשר דקות של עבודה ושמונה שעות של בישול".
יצאנו לדרך. על הפרק היו תשע מנות, שהתחלקו בין כמה קבוצות. סמדי, מצדה, הסתובבה בין כולם, הסבירה ונתנה טיפים. בתפריט: טאג'ין עוף עם שומר, מעקודה (פשטידה מרוקאית), פסטייה (עלי סיגר עם מילוי בשרי), מנת בשר וערמונים, לחם פרינה, סלט חצילים, דג מרוקאי, סלט חמוצים מרוקאי (מפלפלים) ושבקייה (סוג של עוגיות לפורים).
הכי חשוב: סבלנות
"במטבח מרוקאי מרימים סירים" סמדי אומרת, וזה בדיוק מה שקורה. היא עוברת בין כולנו, ובאורח פלא – מצליחה להשתלט על כל פינות העבודה. לא הספקנו להגיד: "מעקו-מה?", ועל הכיריים כבר עומדים להם בגאון ארבעה סירים. הבצל מתחיל להיטגן, העוף מתבשל, הריחות באוויר. סמדי לא מפספסת אף סיר, וזוכרת את התזמונים של מה נכנס מתי ולאן. ואני? אני עוד מנסה להבדיל בין צרור הפטרוזיליה לזה של הכוסברה.
באופן עקרוני, הבישול המרוקאי אכן לא מסובך. זה לקצוץ, לחתוך, לתבל, להכניס לסיר ובעיקר לחכות. צריך סבלנות. וזה השיעור הראשון שאני לומדת. אם בבית אני מאבדת את הסבלנות כעבור חמש דקות של טיגון בצל, בסדנה הזאת אני מבינה שצריך לתת לו לפחות חצי שעה. כי הבצל (שימו לב למילה החדשה באוצר מילים שלי) צריך להתקרמל. ואחר כך, כל הרוטב הזה צריך להצטמצם. ואת הדג צריך לפלט, ועוד כמה מושגים שתמיד שמעתי, אבל לראשונה הבנתי את המשמעות. טוב, כבר אמרתי שאני אמה במטבח, זוכרים?
שש מנות מאחורינו. בזמן שהן מתבשלות על אש קטנה, סמדי מכנסת את כולנו. היא מדגימה לנו איך מכינים רוטב קלאסי לדג המרוקאי, מכינה את הבצק לשבקייה, ומלמדת אותנו את מיומנות הטיגון. כולם כותבים את הטיפים, מצלמים, נפעמים ובעיקר מתמסטלים מהריחות. אחרי כל העבודה הקשה (של סמדי בעיקר), אנחנו סוף סוף מתפנים לאכול את כל שעשינו היום, לא לפני שהגברת והפרח מסדרים לנו את הכל יפה יפה.
כל אחד לוקח צלחת (את הגדולה ביותר שהוא מצא), ומעמיס מכל הטוב הזה. אחרי שלוש שעות של רעש במטבח, פתאום דממה. חצי שעה של שקט. רק צלילים של מזלגות מקישים בצלחות. כולם מתענגים. נאנחים. הכל יצא מעולה. מרוקאי לעילא.
פסטייה בשלוש שעות
אחרי סבב תמונות של הקבוצה עם המאסטר שפית האישית שלנו, אני חוזרת הביתה עם הבטחה: אני הולכת לבשל לבעלי ארוחה מרוקאית. היו לי חלומות מכאן ועד מרקש, אבל בסוף יצאה לי רק פסטייה (שזו מנה ראשונה אצל המרוקאים, כן?). היא לקחה לי שלוש שעות, אבל הפעם הייתי סבלנית.
נתתי לבצל את הזמן שהוא צריך, נישקתי את הפטרוזיליה והכוסברה, טפחתי קלות על אגוז המוסקט, חיבקתי את מקלות הקינמון וצרבתי באהבה את השקדים. בעלי והבת אכלו וליקקו אצבעות. "אמא, איך הכנת את זה?", שאלה אותי אלה בת ה-3 וחצי ולבי התרחב. זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא שאלה אותי. כי פתיתים, אפילו היא מבינה שזאת לא חוכמה גדולה.
ויניב? הוא הביט בי במבט גאה ופרגן עד השמיים כאילו הרגע הרמתי מימונה למאה איש. הוא ראה כמה אהבה שמתי שם. וכנראה שיותר מהבדיחה על הדג, זה כל מה שהוא באמת רצה.
בשורה התחתונה: סדנה נפלאה. סמדי כובשת ומקסימה. הבעל מאושר. החמות נרגשת. הילדה מפוטמת. המחיר הוגן בהחלט, במיוחד לאור העובדה שבסוף אוכלים את הכל. והנה גם מתכון לשבקייה של סמדי בומבה.
שבקייה
המצרכים:
1 כוס שמן
1 כוס מים
1 כף חומץ
1/2 כפית מלח
קמח לפי הצורך
שמן עמוק לטיגון
דבש לטבילה (אפשר גם סירופ סוכר)
אופן ההכנה:
1. שמים בקערה את השמן, המים, החומץ והמלח, מערבבים ומתחילים להוסיף קמח עד לקבלת בצק נעים ביד (כמו פלסטלינה). מניחים בצד למנוחה של 20 דקות.
2. יוצרים מהבצק נקניקים באורך 35 ס"מ ועובי 5 ס"מ, ומניחים לנוח עוד 10 דקות.
3. חותכים את הנקניקים לחתיכות באורך 7 ס"מ, ומרדדים כל חתיכה דק דק.
4. חורצים בכל חתיכת בצק פסים מקבילים לאורך – אבל לא עד הסוף.
5. מחממים שמן עמוק ומתחילים בטיגון: מרימים את השבקייה ביד פס כן פס לא, וזורקים לשמן החם. אפשר בתוך השמן לעשות תנועות סיבוביות עם המזלג, ליצירת צורת פרח.
6. כשהשבקיות מזהיבות מוציאים אותן לנייר סופג.
7. טובלים את השבקיות אחת אחת בדבש, ומפזרים שומשום.
* מומלץ להניח את השבקייה המוכנה לפחות חצי שעה במקרר, כדי שהדבק "ייתפס".
שווה הצצה: סדנאות הבישול של לגעת באוכל