ענבים בפיתה
הרבה זיכרונות יש לי מסבתא לאה, ולא מעט כאלה הקשורים לאוכל. אני עדיין מרגישה את טעם האורז המתוק עם הקינמון והשזיפים המיובשים שהייתה מכינה לסבא שלי, שהיה איש אדמה רחב כתפיים ולמרבה הפלא צמחוני. אני זוכרת את האופן שבו לגמה את הקפה שלה: מעט סוכר על הלשון, ושלוק מהקפה. שוב סוכר, ועוד שלוק – לעולם לא סתם קפה מעורבב עם סוכר. אבל מקום מיוחד שמור אצלי לזכר הפיתה עם הענבים – שילוב ביזארי אך טעים בדרכו, שהציגה בפניי כשעוד הייתה צלולה לחלוטין. אינני זוכרת אם הייתה שם בחירה מושכלת של מרכיבים או סתם תוצר של רעב מזדמן ומיעוט מצרכים. על כל פנים, אני זוכרת שהופתעתי. פיתה, ובתוכה ענבים – זה כל מה שזה היה, וזה היה כיף. הבצק ספג את המיץ, המוצק ריסן את הנוזל, המתוק תיבל את התפל. על אף שאני לא רואה את עצמי משחזרת את ההצלחה בבית, כזיכרון ילדות הפיתה הזו תופסת אצלי עד היום מקום של כבוד. (דנה בר-אל שוורץ)
קרמבו בפיתה
טראומת הילדות הגדולה ביותר של ילד בבית ספר היסודי הוא הרגע בו אתה מגלה ששכחת את ארוחת העשר שלך בבית. אבל לא עבור ילד רחובותי. הימים הם ימי סוף שנות ה-80, פיתה עולה 10 אגורות, קרמבו אפשר למצוא ב-50 אגורות והרי לכם מעדן מאולתר ב-60 אגורות בלבד. המתכון פשוט מאוד: פותחים את הפיתה, מוציאים את הקרמבו מנייר הכסף, מכניסים אותו לתוך הפיתה ומועכים. חזק. אפשר לקרוא לזה סתם "קרמבו בפיתה" אבל אני מעדיף "מאפה בצק חם במילוי שוקולד, קרם וניל וקראנץ' עוגיות". (עומר מלכה)
טונה וגבינה לבנה
אני מוכרחה להודות שלדעתי אין לי אף סטייה קולינרית ואני לא אוכלת שום דבר שעלול לדחות אחרים. גם חיבתי העזה ללחם טרי עם גבינה לבנה וטונה תמיד נראתה לי טבעית, למרות שנרכשה (כמרבית הסטיות) בבסיס צה"לי. כמובן שהבעות גועל תדירות על פני הסובבים אותי מעידות אחרת, מה שלא מותיר לי ברירה אלא לצרף את עצמי (בחוסר רצון מופגן) לכתבת העיוותים הגסטרונומית הזאת. בניגוד לשאר תועבות, השילוב בין גבינה לטונה דווקא טבעי למדי – הגבינה הלבנה העדינה תופסת את מקומו של המיונז המשמין והמחליא (אין צורך לערבב ביניהם, רק למרוח את הגבינה ומעליה לפזר את הטונה), הטונה מעניקה מליחות לאנמיות של הגבינה ובתוספת עגבנייה או מלפפון חמוץ, מדובר בכריך טעים, בריא ואסתטי. אגב, את הגבינה הלבנה אפשר להחליף גם בחומוס. לא רק בכריך הזה, באופן כללי בחיים. (נטע חוטר)
אורז וגבינה לבנה
כמו הרבה דברים מוזרים אחרים בחיים, גם סטיות קולינריות נולדות לפעמים משילוב טבעי של עצלות ופתרונות אינסטנט, לבעיות שנראות על פניו טיפשיות להחריד. אחת כזו היא השילוב המוזר בין החיבה שאני רוחש לאורז חם ישר מהסיר לבין הצורך למנוע מעצמי כוויות לשון בדרגה מתקדמת. הפתרון? גביע גבינה לבנה כמובן. כף גבינה מעל האורז, ערבוב קל ולפתע כל הסיפור נראה פשוט להפליא, וטעים לא פחות. אפשר לחשוב שאתם יותר טובים עם כל הקטשופ הזה שאתם דוחפים לכל מקום. (אילן קפרוב)
קוטג', ריבה וזיתים
מאז שאני זוכרת את עצמי, ארוחת הבוקר שלי כללה פרוסת לחם קלוי וקוטג'. מעל הקוטג' יכולה לבוא ריבה (בגרסה המתוקה), או זיתים ירוקים (בגרסה המלוחה). בוקר אחד הכתה בי ההבנה שבעצם אין צורך לבחור בין שתי הגרסאות: ביס אחד מהלחם עם הקוטג' והריבה, עוד ביס מהזית, ויש לי סופר גרסה מתוקה-מלוחה לארוחת הבוקר האהובה. תחשבו על זה מה שאתם רוצים, מבחינתי לגמרי המצאתי מנה חדשה. (עידית נרקיס כ"ץ)
במבה יבשה
בערך ממתי שאני זוכרת את עצמי אני גם זוכרת שאכלתי במבה. תמונות מן הילדות מעידות על התמכרותי הצעירה למאכל הצהוב, ובכל אחת כזו לא תוכלו לפספס את שקית הניילון שבה אמי הייתה מציידת אותי, עם כמות מדודה בתוכה. כן, מעולם לא קיבלתי שקית מקורית ושלמה, תמיד רק חצי, וזאת בגלל שבהכל נאלצתי להתחלק עם אחי התאום.
מי שמכיר במבה יודע שאם מסתובבים איתה באוויר הפתוח, היא מיד מקבלת מרקם אחר - אתם תקראו לזה מסטיק, אני פשוט קוראת לזה במבה. כי זו במבה בשבילי – צמיגית, עם אקסטרה טעם ומרקם שגורם לי לאכול אותה ביותר זמן (תיאוריה שהמצאתי טוענת כי בצורה הזו אוכלים פחות ומתמלאים יותר מהר). שקיות הניילון מהילדות יצרו אצלי את הפטיש ההזוי לבמבה יבשה, שתמיד תהיה בעיניי הרבה יותר טעימה מהבמבה הרגילה - עד כדי כך שמונחת בביתי מכונת ייבוש משוכללת, שהיא בעצם צנצנת פשוטה ש"שכחתי לסגור". נכון, בקיץ זה מעט בעייתי ואני בתחרות עיקשת עם נמלים על הפירור האחרון, אבל היי - אל תשכחו שבקיץ הבמבה גם מתייבשת יותר מהר. (קרן שפירא)
חמאת בוטנים, זיתים וטונה
התחרות בטיולים של השומר הצעיר הייתה תמיד מי יכין לעצמו סנדוויץ' מגעיל יותר. אחד היה מורח שוקולד ומפזר מעל מלפפון חמוץ ותירס, אחר היה מכין טחינה גולמית ומעטר בחתיכות אננס משומר, וכולם ללא יוצא מן הכלל היו מעמידים פנים שטעים להם ואז בוכים שהתפוצץ להם שוקולד השחר בתוך התיק. השתדלתי ממש חזק לא לקחת בזה חלק, אבל פעם אחת, סתם בשביל הכיף, הרכבתי תערובת משלי: לחם אחיד, חמאת בוטנים, זיתים שחורים וטונה. ובחיי, זה היה טעים. חמאת הבוטנים סיפקה בסיס איתן שנע בין המלוח למתוק, הזיתים השחורים נתנו זריקה של ים תיכוניות והטונה עיטרה את הכל בצ'אנקיות ימית משובחת. מאז, בכל פעם שיוצא לי לאכול ארוחה מאולתרת בשטח (לא מספיק, לא מספיק), אני תמיד תר אחרי צנצנת הסקיפי הקרובה ומרכיב לעצמי גרסה כמה שיותר קרובה למעדן הזה. החברים דואגים לעקם את האף, וגם מטיילים אקראיים מחפשים את מקור הריח, אבל אני מאושר. מסטיק אחד וזה כמעט עובר. (עמרי קירון)
המים של שימורי התירס
כשפותחים קופסת שימורים, הדבר הראשון שעושים הוא לשפוך את המים. המקפידים אפילו שוטפים את הירק או הפרי המשומר מכל מי השימור שבתוכם הוא השתכשך באפילה אי אילו חודשים. אבל ישנו תענוג אחד, הידוע למתי מעט, והוא לשתות את מי השימורים של התירס. קשה להסביר מה טעים בהם כל כך. אולי המתיקות התירסית שדלפה אליהם עם הזמן, או הקרירות המרעננת שלהם (נסו את זה באמצע הקיץ). ואולי זה רק טעמו של שיגעון קולינרי קטן וסודי בין אבא אחד ובן אחד, שחולקים ביניהם כוס מי תירס מעל השיש. (ערן כ"ץ)
קליפות תפוחים
כשהייתי קטן לא חשקה נפשי בבשר של התפוח, אלא דווקא בעורו. הייתי מבקש באופן אובססיבי ממבוגרים וילדים בסביבתי שיקלפו את התפוח שלהם וינדבו לי את הקליפות, שהיו ממש כמו צ'יפס בשבילי. אמא שלי הייתה מקלפת לי תפוח כדי שאני אקח לגן, את הקליפות כלומר, ואני הייתי מבסוט, למרות שכל הילדים בגן סברו שזה דוחה ושאני מסכן. (אבי אליהו)
כל הפרי, כולל הכל
כשהייתי ילד היה מנהג בנסיעות משפחתיות - אוכלים את התפוח עד הבאמצע ואז נותנים לאמא שהייתה מחסלת את השאר. תמיד חשבתי שזה פריקי לגמרי, אבל אז הטרנד התרחב גם לאגסים. חלפו כמה שנים, והיום גם אני גורס תפוחים טופ-טו-בוטום, עם הגרעינים והלמטה והכל. חוץ מהענף הקטן למעלה, אבל את זה לגיטימי להעיף מהחלון. אגב, אני גם לא מקלף גזרים. מעדיף לשטוף אותם ולאכול קומפלט. ומדי ערב חוזרת ההתקוטטות במטבח: לקלף או לשטוף? לפעמים אני מחלץ מבת הזוג הסכמה לחצי חצי, אבל בדרך כלל מפסיד ומקלף את כולם כמו טאטלע. אבל לפחות על דבר אחר אנחנו מסכימים: הטחינה תמיד טעימה יותר גולמית, אין צורך לטרוח. (דרור גלוברמן)
תערובת הבשר של הקציצות
בהיותי פספוס קטן פיתחתי מנהג קלוקל: להתגנב למטבח בשעה שאמא שלי מכינה קציצות, לטבול אצבע בקערה עם עיסת הבשר הוורדרדה והלא עשויה, ולהגניב טעימה. טעם גן עדן. הייתי בעננים כמו נרקומן אחרי מנה, קרניבור למופת. פעם בכמה טבילות אמא שלי הייתה עולה עליי, פוערת עיניים, נוזפת ומזהירה שמא אנשנש שוב מהמטבל הממכר ואסבול מתולעים במעיים. חצי עבד לה - את המנהג הזה שימרתי לי במרוצת השנים, גם בנעוריי ואפילו בשנות ה-20 המקודמות, כשעוד הייתי דייר מן המניין אצל ההורים. למען האמת, גם היום, כשאני מגיע לארוחת שישי וניחוח הקציצות המעולות של אמי עולה באפי, אני קצת מתבאס שלא הייתי מעורב בתהליך כדי לטעום מהתערובת הסודית לפני הבישולים ולוודא שהכל תקין. (איתי פורת)
שעות השעמום בצבא לפעמים רבות יותר משעות העבודה, המטבחים והשמירות, ושעמום כידוע מוביל מהר מאוד לרעב. בשבתות, אחרי שכל הקוטג', האפרסמונים והלחם האחיד היו נגמרים, היינו נשארות עם המנות החמות שהבאנו מהבית. אלו עם הנודלס היבשים, הכפית המתקפלת ושקיקון המונוסודיום גלוטמט שהכיל אפונה וגזר מיובשים, והיה אמור לתת למנה טעם של עוף או בקר, אך בעצם נתן לה טעם של אבקת מרק גנרית. כשרצינו לגוון היינו מוותרות על כל המסביב וחולקות רק את האטריות היבשות, שהיה להן טעם של שקדי מרק לעניים. בכל ביס היו שבבי נודלס עפים לכל עבר, ואנחנו היינו מצחקקות. את התענוג המוזר הזה המשכנו לחלוק עד השחרור. מאז לא נגעתי בחרא הזה. (עידית נרקיס כ"ץ)
יש לכם סטיות קולינריות משלכם? כתבו לנו בתגובות!