מכירים את המשפט “תאכלי כמו ליידי”? אני מכירה אותו מצוין. זה אולי המשפט היחיד שמעולם לא יכולתי לעמוד בו. להגיד שאני אוהבת אוכל זה להקטין מהסיטואציה; אני נהנית מאוכל. לצאת איתי למסעדה זה כנראה אטרקציה, גם כי לרוב אני ממש משתגעת על המאכלים ומתענגת על כל ביס, וגם כי אני אוכלת כמו ילד מתלהב בחנות ממתקים. הפה מיד מתלכלך, לא משנה בכמה מפיות אשתמש תמיד יהיה עוד לכלוך וכשאומרים לי “תנקי”, אני לרוב אומרת “למה? תכף יהיה עוד”.

לצערי, בכל פעם שישבתי במסעדה או בית קפה התכלכלתי, ותמיד אותה התגובה: חברה קבועה שרצה אליי עם מפית או בן זוג לשעבר שהיה מגלגל עיניים כשהיה רואה בזווית הפה שלי שארית קטנה מקינוח או עוגה. לפעמים גם מלצר היה ניגש עם מיליון מפיות כי ראה את המתרחש, ואני בראשי חושבת "סלח לי, אני ביקשתי מפיות? לא. אני ביקשתי לאכול כמו שאני אוהבת. ווואלה, לא סוף העולם, פאקינג תן לי להתלכלך!".

בבית שלי, המקום בו אני יודעת שכל דבר נאמר מאהבה טהורה וצחוק, מכנים אותי "דביבונת מזון". תמיד צוחקים עליי שכשאומרים לי שיוצאים למסעדה העיניים שלי נפערות ואני מתלהבת: לאן הולכים, מה אוכל ומה יהיה בתפריט. תקראו לזה הגזמה, פראות או שלא עמדתי בתקנון הנשיות השנתי בעסקי האוכל. אני קוראת לזה טבעיות.

לא מדובר על לכלוך מוגזם שיביך אתכם להיות איתי במסעדה ואני גם לא יושבת בכל מאורע ועוד שניה טובלת את הראש בצלחת. אבל אני כן רוצה לאכול את האוכל שאני כל כך נהנית ממנו מבלי להרגיש שאני צריכה להתנצל על צורת האכילה שלי אם יש לכלוך קטן בזווית הפה, מבלי להרגיש מבוקרת מכל גורם שהוא.

אני זוכרת שקלטתי כמה העניין הזה משפיע עליי כשישבתי לפני כמה חודשים בדייט עם בחור. הלכנו למקס ברנר, המקום האהוב עליי בערך, ורק אכלתי סרטים לפני הכניסה. ישמור השם, מה אם הוא יראה אותי מתלכלכת? ממש הזהרתי אותו לפני שנכנסנו שמדובר בשוקולד, ושאני לא בדיוק אוכלת נקי. הוא ישב מצפה בכיליון עיניים לרגע הזה בו כנראה אטביע את עצמי בפונדו או קצפת ואפילו שאל אותי באיזה רגע "למה לעזאזל את לא מתלכלכת? עשית לי כזה בילד אפ, כאלו אזהרות, ועכשיו אני לא חוזה במה שציפיתי לו מראש".

לצערי גם בחברה ליברלית ומתקדמת של 2022 קרה שישבתי במסעדה שאני אוהבת, וכשהגישו לאבא שלי את החשבון וכשהוא התבדח "למה אני צריך תמיד לשלם?", הוא קיבל מענה מהמלצרית שקיימת הנחיה במסעדה להגיש את החשבון לגבר. כן, הלוואי והייתי צוחקת.

אז הגבר משלם את החשבון והגבר גם מתלכלך כשהוא אוכל, בזמן שזוגתו לארוחה נותרת נקייה. לימדו אותנו שגברים אמורים לאכול בדיוק ככה: בתאווה, ברצון גדול, בהתענגות על כל ביס המבורגר גם אם זה כולל רטבים על כל הפרצוף בזמן שאת יושבת מולו עם הסלט שהזמנת, שגם את הרוטב שלו כנראה לא מעט נשים מוחות עם המפית בביישנות.

כשאני מרגישה רעב ואוכלת בכמויות שלי, אני מקבלת לעיתים תגובה כמו "מה זה, יש לך קיבה של גבר". מי קבע שאם אישה אוכלת הרבה אז היא כמו גברים – ומנגד - למה כשהם אוכלים הרבה או עפים על ההמבורגר שהזמינו במסעדה כשאת מנקרת מול הסלט שלך, זה תקין?

אני כבר צופה את התגובות לטור הזה בעודי כותבת: "אז תאכלי מלוכלך, תאכלי איך שאת רוצה, מה את מתבכיינת", "עוד אישה שמקטרת" ועוד תגובות בסגנון. אבל גם אני וגם הטוקבקיסטים יודעים – אני לא האישה היחידה שחווה את זה, ואם אני "מתבכיינת", אז כנראה שאתם לא קולטים כמה אי צדק יש פה. עד כמה נחוצים עוד גברים כמו הבחור ההוא מהדייט שרק ציפה ללכלוכים. בכל פעם שמלצר או חברה או ידיד יגישו מפית לאכלנית מבולגנת, הם תורמים להנצחת הסלוגן "תהיי יפה ותשתקי".