"גם מתוקים הם סוג של נחמה" שרה שרית חדד בלהיט שלה "בחום של תל אביב", ובהחלט נראה שטרנד האוכל המושחת ששוטף את ישראל בחודשים האחרונים הוא הוכחה נהדרת למשפט הזה. ממשלת ישראל היא אולי בית חרושת לפארסות, הרחובות מזמן הפסיקו להיות בטוחים ושדות הפייסבוק מתלקחים עם כל שערורייה חדשה מדי יום ביומו, אבל בין כל אלה מזדחלות עוד ועוד ידיעות על מקומות חדשים שמציעים קינוחים שעד היום יכולתם רק לחלום עליהם, וגם זה בהנחה שלקחתם כמה חומרים שממריצים את הדמיון.
ברטון קרפרי מקומי באבן גבירול החזיר את הקרפים לאופנה עם מגוון מילויים מקוריים ומלהיבים; פרוטי שבקינג ג'ורג' פינה את מקומו לשילובים המוגזמים של הקרמרי דה ל'אקלייר; והגורדוס בחולון מציעים מילקשייקים כל כך מושחתים שקצב ודרעי נראים לידם כמו שמעון פרס. כן, הקרואסון-חמאה של היום הוא הלחם האחיד של אתמול - מזון פשוט לעניים, או ארוחת פועלים אם תרצו. כי למה להסתפק בקרואסון אם אפשר לדחוף לתוכו גלידה בשלושה טעמים, מקרונים קטנים וחתיכות דונאט, ואז לטבול בשוקולד ולצפות בסוכר.
עוד מקום מתוק במיוחד הוא דף הפייסבוק שלנו
אז מה קרה שהפסקנו להסתפק בסופלה שוקולד, כזה שלא יכול להיכשל, ונכנענו לקינוחים שנראים כמו אביבית בר זוהר? מדובר בשילוב של שני שקרים מנחמים - הראשון הוא המתוקים, והשני הוא האסתטיקה. היכולת של ארוחה טובה לרומם את הנפש היא לא תגלית חדשה, במיוחד כשמדובר בדברי מתיקה, שנוסף על העונג בחך, מעניקים גם היי סוכר שלא יסולא בגנאש שוקולד. היסחפות למחוזות האכילה הרגשית תפנק אתכם גם בהסחת דעת רגעית מהתחושות הלא נעימות שאתם חווים, ותחזיר לכם את תחושת השליטה על הגוף שלכם.
גם השאיפה לאסתטיקה היא מסורת אנושית רבת שנים, אבל בשנים האחרונות היא קיבלה דחיפה רצינית בזכות אפליקציה אחת: אינסטגרם. האינסטוש הוא בית ספר ליופי בדיוק באותה מידה שהיא בית ספר לשקרים: הכול וכולם יפים עד שלמות, ומה שלא, תמיד אפשר להעביר דרך פילטר, או לצלם בקומפוזיציה מעט יותר מחמיאה. הפה מעולם לא היה האיבר היחיד ששימש אותנו לאכילה, אבל האינסטגרם עזר לעיניים לא רק להשתוות לו, אלא גם לעלות עליו. זה לא שחומרי הגלם של הקינוחים המושחתים לא טובים - הגלידה של הקרמרי נהדרת, והקרפ של הקרפרי משובח – אבל הם נועדו יותר לאינסטגרם שלכם מאשר לפה שלכם. כדי להיווכח בכך, מספיק לעמוד במקום במשך כמה דקות ולספור כמה מהלקוחות לא מצלמים את האוכל שלהם לפני שהם לוקחים את הביס הראשון. אתם לא תצטרכו יותר מכף יד אחת.
שני השקרים המנחמים האלו חוברים לאחד הפחדים המרכזיים שמאפיינים את הדור שלנו, והוא הפחד מהחמצה (fear of missing out, או בקיצור: FOMO). אנחנו חיים בחברת שפע, בה בכל ערב נתון מתקיימות אינספור מסיבות והופעות שוות, מאגר בלתי נדלה של סרטים, ספרים ואלבומים נהדרים ממתין לכם שתפשפשו בו ושורות שלמות של מקומות טעימים פותחים את שעריהם ומצפים רק לכם. קשה לנו להתמודד עם עומס האפשרויות הזה, שגורם לנו לרצות לדחוף את כל העולם לתוך הפה ולבלוע בביס אחד. אם אנחנו כבר הולכים למקום כלשהו, התמונות שנראה באינסטגרם, שמתעדות את מה שקורה במקום השני, תמיד יגרמו לנו לתהות אם בחרנו נכון. המגוון הפסיק להדהים והתחיל לשתק, ואחת הדרכים להתמודד איתו היא אכן לנסות להכניס את הכול לפה בבת אחת. פיזית. קרואסון ומקרון, דונאט ועוגיית שוקולד-צ'יפס, גלידה, קרפ ואייס-קפה. הכול ביחד, כמה שאפשר להכניס בין שתי הלסתות (או לתוך הפריים המרובע של האינסטוש).
עוד באוכל טוב:
- סבינה ולדמן פותחת מסעדה!
- 4 מתכונים הודיים שאתם רוצים לנסות
- מתנו והגענו לגן עדן: עוגת שוקולד עם טראפלס - ועוד פרווה
טרנד האוכל המושחת הוא לא יישור קו שלנו עם הטירוף שקורה בחו"ל, אשר התחיל בקרונאט, והידרדר הרחק אל תוך מחוזות הפנטזיות הכמוסות ביותר של קרין גורן ומעבר להן. הוא רק דרכנו הפשוטה להתמודד עם הפחדים שלנו - לחשוב קצת פחות ולנסות להספיק קצת יותר, ואם אפשר להשתכר מאיזה שפריץ סוכר בדרך, מה טוב. אבל בסופו של יום, הוא לא יותר מגימיק, והנחמה שהוא מספק ריקה ומשאירה טעם רע בפה. אז מה הפתרון? לחיות את הרגע, ולא לנסות לחיות את כל הרגעים האפשריים בבת אחת: לאכול עם הפה ועם הלב, ולהניח את הסמארטפון בצד. להוקיר את היופי שבעבודה מדויקת, בשילוב נכון ומחושב, על פני הבלגן הרועש והצעקני שמנסה ללכוד את דעתנו מבעד להפרעת הקשב הקולקטיבית.
בקיצור, בשבילי רק קרואסון חמאה, תודה.