**עדכון: ימים אחדים לאחר פרסום הראיון חלה תפנית מפתיעה בעסקת "ישראייר", כשהצעה משופרת של רמי לוי לרכישת החברה עקפה את זו של דמרי; הכרעה סופית בעניין אינה צפויה לפני יום ראשון ה-3.1.2021. כך או כך, הכתבה מוצגת כאן כפי שפורסמה לראשונה**
בעיר נתיבות, בבית מספר 1 ברחוב ירושלים, עמד פעם אולם חתונות בשם "אפרת". בשנת 1981 עמדו להינשא בו תושב העיר יגאל דמרי ובחירת לבו איריס, אבל כשהעניינים הגיעו לשלב התכלס, החתן המיועד הבין שהוא לא יוכל לעמוד בעלויות. "זה היה בסך הכל שבוע לפני החתונה, אבל החלטתי לבטל אותה כי פשוט לא היה לי כסף", מספר השבוע דמרי, 39 שנים לאחר מעשה. "כמה ימים לפני החתונה אחי מכר את המכונית שלו, והוא פתאום בא ואומר לי, 'יגאל, לך תתחתן'. לא התווכחתי יותר מדי, אבל כמובן שאחרי זמן מה החזרתי לו את הכסף".
ב-1989, שמונה שנים לאחר שביטל וחזל"ש את החתונה, דמרי הקים את חברת הבנייה שלו, י.ח דמרי. בתום העשור הראשון לפעילותה ולקראת יום הנישואים ה-20 שלו ושל איריס - כיום מנהלת שירות הלקוחות בחברה – עלה בדעתו רעיון. "בדיוק הגיע הזמן להקים מטה, מקום שבו ישבו משרדי החברה, ואני החלטתי לקנות את אולמי 'אפרת' ולהקים אותו שם", מספר דמרי. "היה לי חשוב לסגור מעגל והיה לי חשוב גם להישאר בנתיבות. פה זה הבית שלי".
מהמטה ברחוב ירושלים 1 מנהל כיום דמרי חברה שבחמש השנים האחרונות שילשה את שוויה, שעומד כיום על 2.3 מיליארד שקלים. דמרי עצמו מחזיק ב-65 אחוזים ממניות החברה, בשווי כולל של כ-1.8 מיליארד שקלים. על מצבו הכלכלי מלמדות הכותרות הראשיות של מדורי הכלכלה בשבוע החולף: הצעתו לרכוש את חברת התעופה "ישראייר" הועדפה על פני הצעות של טייקונים אחרים כמו רמי לוי, מוטי בן משה ומשפחת בורוביץ'. לוי ובן משה החליטו בינתיים לערער על זכייתו של דמרי בנימוק שהגיש את הצעתו באיחור, אבל ההערכות בשוק הן שההחלטה המקורית תישאר בעינה ודמרי יהפוך לבעלים של ישראייר תמורת 141 מיליון שקל במזומן.
"בתחילת דרכי שמעתי את מנהל משרד השיכון בבאר שבע מדבר על מקוואות. בלי להתבלבל ניגשתי והסברתי לו איך בונים אותם. בהתחלה הוא היה בהלם, אחר כך ביקש שאכנס לכוס קפה. אחרי חצי שעה כבר היו לי הצעות עבודה לבניית מקוואות"
דבר אחר שנותר בעינו הוא הקשר של דמרי לנתיבות. לראיה, הוא עדיין גר בבית שרכש בעיר בשנת 1986. "שיפצתי אותו ארבע פעמים", הוא מספר. "אני יכול לגור באיזה בניין פאר בתל אביב, אבל אני נשאר במקום שלי. ככה הכי טוב לי. צניעות זה דבר שמלווה אותי לכל החיים, זה הדי.אן.איי של המשפחה".
עשרה אחים, בחדר אחד, על מזרנים
מכרים של דמרי, 64, מספרים על אדם נטול גינונים באופן מוחלט. "אם היית נתקל בו ברחוב, לא היית מעלה בדעתך שהוא מיליארדר", מספר אחד מחבריו הקרובים. "אם תתפוס אותו בדרך לארוחת צהריים, זה יהיה במסעדת דרכים והוא יקנה לעצמו בגט שווארמה או נקניק. נדיר מאוד לראות אותו אוכל במסעדה, שלא לדבר על מסעדת יוקרה. כשבא לו משהו מתוק הוא עוצר בפיצוצייה או בחנות נוחות של תחנת דלק וקונה טילון. בחיים לא תתפוס אותו לבוש באיזו חליפה מחויטת של מעצב-על. הוא מסתפק בז'קט וחולצה מכופתרת".
ממה זה בא, סגפנות?
"זה פשוט האדם שהוא. יש עשירים שמחזיקים באוטו שמפניה, אצלו יש בקבוק מים מינרליים ופירות שאשתו נותנת לו בבוקר שייקח לעבודה. הוא גם מתלבש פשוט, איריס קונה לו את כל הבגדים והנעליים. יגאל הוא האדם הכי פשוט בעולם, איש של אנשים, סחבק. הוא תורם בסתר ולא רוצה שיזכירו את שמו אף פעם בהקשר של פעילות פילנתרופית. לפני כמה שנים הוא בנה בריכה בבית והסתיר אותה כדי לא לנקר עיניים לאנשים, הכי אנטי שופוני. לפני הקורונה היו באים אליו כל שבת 25 חברים קרובים לארוחת צהריים שאשתו הכינה, בימי שישי היו באים כמה חברים קרובים לאכול את הקוסקוס של איריס".
"החלטתי להתמודד על רכישת ישראייר כי ראיתי בזה הזדמנות, במיוחד לאור העובדה שבשנה הקרובה הטיסות יחזור לסדרן. אני תמיד מחפש הזדמנויות. באותה מידה יכולתי לקנות השנה חברת תרופות"
דמרי עצמו רואה באורח החיים הפשוט שלו עניין תורשתי. הוא נולד במושב בית הגדי הסמוך לנתיבות להורים דתיים שעלו ארצה מטוניס בשנות ה-50 וגידלו כאן עשרה ילדים. "היו לנו קשיים כמו לכל העולים, גרנו בבית קטן וכל האחים ישנו בחדר אחד על מזרנים. הריהוט היה ישן ברובו, יד שנייה, אבל שמחנו בחלקנו".
בבית הגדי גרו אז עולים מטוניס לצד עולים מרומניה, אבל לא תשמעו ממנו סיפורים על קונפליקטים עדתיים. בכלל, הוא לא מסתכל אחורה בשום סוג של זעם. "היו קשיים, אבל הייתה לי ילדות מאושרת. ההורים התפרנסו בהתחלה מגידול פרחים לייצוא, ואבא עבר בהמשך לעסוק גם בבנייה. הייתי עוזר לו מדי פעם ולמדתי ממנו המון, לא רק מקצועית. דרך ארץ, ערכים, הכרת הטוב".
ב-1977, לאחר שירות בחיל הקשר, חזר למושב ולעבודה עם אביו בגידול פרחים ובעבודות בנייה. ב-79' עבר לכפר דרום והיה ממקימי גוש קטיף, "אבל אחרי שנה החליטו שאני לא יכול להישאר כי לא הייתי נשוי וגם לא מספיק דתי מבחינת מזכירות המושב. תאר לך אם הייתי נשאר שם, באיזו נקודה הייתי היום בחיים".
בשנות ה-80 התמקצע כקבלן לצד אביו. ההתמחות הראשונה שלו הייתה בניית מוסדות - מקוואות, אולמות ספורט, כיתות לימוד – והתכנית העסקית שלו כללה בעיקר חזון וחוצפה. "ממש בתחילת דרכי הגעתי למשרדים של משרד השיכון בבאר שבע", הוא מספר. "ישבתי בפרוזדור כדי להסדיר מסמכים בנוגע למכרז שניגשתי אליו, וברקע שמעתי את המנהל מדבר על נושא המקוואות. בלי להתבלבל ניגשתי אליו הסברתי לו איך בונים מקוואות, איך עושים את זה נכון".
איך הוא הגיב?
"בהתחלה הוא היה בהלם, אחר כך ביקש שאכנס אליו לכוס קפה. אחרי חצי שעה כבר היו לי הצעות עבודה לבניית מקוואות ממשרד השיכון".
אריק שרון אמר לי, "לך על זה"
בסיפורה של כל חברה גדולה יש רגע שהזניק אותה, שהפריד אותה מהעדר. במקרה של י.ח דמרי – ראשי תיבות של שמו ושל שם אביו, חזקיה – זאת הייתה העלייה של מאות אלפי יהודים ממדינות ברית המועצות לשעבר בראשית שנות ה-90. בישראל לא היה מלאי דירות גדול מספיק כדי לאכלס אותם, ושר השיכון באותם ימים, אריאל שרון, החליט על הקמת מאות אלפי יחידות דיור שיקלטו את העולים. לדמרי, שבדיוק החל לבנות כמה בתים בנתיבות, הזדמנה פגישה ששינתה הכל.
"הייתי קבלן ממש מתחיל בתחום בניית הבתים, כל מה שבניתי היה 30 יחידות דיור קטנות, ובאיזה יום הייתי בכנס שדיברו בו על גל העלייה. יצא לי להיפגש שם עם אריק שרון, ותוך כדי שיחה איתו אני ככה זורק לו שבתוך שלושה שבועות אני יכול לבנות לו בית בבנייה מואצת. שרון אמר לי 'לך על זה', ואיך שהפגישה הסתיימה הבנתי שנכנסתי לסיטואציה בלתי אפשרית".
כי?
"כי אי אפשר היה להרים בית של 60 מטר עם אופציה של עוד 60 מטר וגינה בזמן הזה. זה היה טירוף, אבל אמרתי לעצמי שזו הזדמנות לפרוץ קדימה. שלושה שבועות עבדנו מסביב לשעון כדי לבנות את הבית, זה היה שיא בימים ההם, ובסוף שרון בא לראות אותו עם בכירי ממשלת ישראל. הם היו בהלם. זה היה הבייבי של שרון, להוכיח שאפשר לבנות בזמן קצר מאוד אלפי יחידות דיור לעולים. הבית הזה שבניתי נתן לי את הדחיפה הגדולה. בנינו אז 15 אלף יחידות דיור, והחברה פשוט זינקה".
עם הפוש של תחילת שנות ה-90 התרחבה י.ח דמרי לבניית דירות בכל רחבי הארץ - אופקים ובאר שבע, חריש ופתח תקווה, ירושלים וגבעתיים – וכיום היא בונה גם מעבר לים, ברומניה. פרויקט הדגל הנוכחי שלה בישראל הוא בשיכון בבלי בתל אביב; את האדמות שם רכש דמרי מאיש העסקים יצחק תשובה. "הלוואי שיכולתי לקנות ממנו עוד אדמות כמו בפרויקט בבבלי", אומר דמרי, "זו עסקה מעולה".
המטה שפעם היה אולם חתונות מאכלס כיום 270 עובדים, רובם תושבי נתיבות. שניים מהם, חזי (36) ואופיר (32), הם בניו של דמרי. בת הזקונים שלו, שרין (30), מנהלת חברה לייצור בגדי ילדים. "רוב העובדים שלי מלווים אותי מהיום הראשון, נמצאים איתי 20-25 שנה, אומר דמרי. "עובד חדש אצלנו זה אחד שעובד שבע-שמונה שנים".
איזה סוג של מנהל אתה, מהנשענים לאחור או ממפשילי השרוולים?
"אני מכיר לפרטי פרטים כל פרויקט שאנחנו בונים, מנהל את העניינים הרבה פעמים מהאוטו. מדבר עם המהנדסים, המנהלים והעובדים באתרי הבנייה. חשוב לי להיות מעורב".
בוא נדבר רגע על ישראייר. אתה קבלן, מה לך ולעסקי התעופה?
"אל תדאג, אני לא עוזב את חברת הבנייה. אבל אני תמיד מחפש הזדמנויות, באותה מידה הייתי יכול לקנות השנה חברת תרופות. היו מקרים שרכשתי אדמות במקומות שנחשבו לא רווחיים או שבניתי פרויקטים שגרמו להרמות גבה, אבל ברוך השם הצלחתי".
"אני לעולם לא אנפנף בכמה כסף יש לי או אין לי, לא מעניין אותי גם מה יש או אין לאחרים. צריך תמיד לזכור שאנחנו כבני אדם עושים את הכסף, זה לא הוא שעושה אותנו"
זה לא עונה על השאלה שלי.
"החלטתי להתמודד על רכישת ישראייר כי ראיתי בזה הזדמנות טובה להשקיע בחברה עם פוטנציאל גדול, במיוחד לאור העובדה שבשנה הקרובה הטיסות יחזור לסדרן. הסכמי השלום עם מדינות האזור יכולים לשדרג את החברה, היא תניב רווחים. הנהלה טובה ועובדים טובים יש לה מלכתחילה. אם אתה מחפש הוכחה לאמונה שלי בעסקה הזאת, אז את הכסף אני מביא מהחברה הפרטית שלי".
ברור למה משבר עולמי בענף התעופה מייצר הזדמנות נוחה לרכישת חברה כמו ישראייר. אבל מה לגבי עסקי הבנייה? איך י.ח דמרי נראית אחרי שנה של מגפה?
"הצלחנו למכור דירות למרות המשבר ויש לנו קרקעות זמינות. כרגע יש לנו מלאי של 11,500 דירות, 19 אלף דירות בבנייה ועוד 10,000 יחידות דיור בפרויקטים של בינוי ופינוי".
הזכרת את הסכמי השלום. אתה רואה את עצמך בונה במרוקו או בדובאי?
"מוקדם לדבר על זה, הכל פתוח, אבל ביקרתי באיחוד האמירויות והתרשמתי מאוד. איפה שתהיה הזדמנות טובה להשקעה, אני אהיה שם".
זכותו של עודד שריקי לעשות עם הכסף שלו מה שבא לו
אין ערך בוויקיפדיה על יגאל דמרי. הוא ממעט להתראיין וחברים מספרים שהוא לא אוהב למצוא את עצמו ברשימות "עשירי ישראל" השונות (הפעם האחרונה ששמו הוזכר באחת כזאת הייתה ב-2018, כשהמגזין "פורבס" דירג אותו בין 100 האנשים העשירים בישראל עם הון שהוערך בשעתו ב-1.2 מיליארד שקלים). "אני לעולם לא אנפנף בכמה כסף יש לי או אין לי", הוא אומר. "לא מעניין אותי גם מה יש או אין לאחרים. צריך תמיד לזכור שאנחנו כבני אדם עושים את הכסף, זה לא הוא שעושה אותנו".
מתחרה שלך, הקבלן עודד שריקי, בנה בנתיבות ארמון ויש לו אוסף מכוניות יוקרה ששווה עשרות מיליוני שקלים.
"אנשים לא יודעים את זה, אבל הקבלנים הכי טובים בארץ גרים בנתיבות. כל אחד חי לפי הסגנון שלו ותפיסת העולם שלו. אני מכיר את עודד, הוא קבלן טוב ובחור נחמד. זכותו לעשות עם הכסף שלו מה שבא לו ולבנות איזה בית שהוא רוצה. לי יש אורח חיים אחר, זה הכל".
אתה נוסע במרצדס שתכף תחגוג יום הולדת שלישי.
"אין לי בעיה עם זה. ממילא הנהג שלי איציק נוסע בה הרבה יותר ממני".
המון שנים אתה בנתיבות. אף פעם לא חשבת לעזוב?
"המקום היחיד שאני חושב עליו הוא זה שנולדתי בו".
בית הגדי. אתה שוקל לסגור שוב מעגל, לחזור לשם?
"אני אוהב את המושב, יש לי שם משפחה ואני מחזיק שם משק. אז הכל יכול להיות".