הפעם האחרונה שלי הייתה אצל אישה שהאירה את הבית בנרות נשמה

1) ההוא ששילם לי בתוכים

נשלחנו לכתובת בדרום הארץ של אדם שהיה חייב 20 אלף שקל על מים וארנונה. הגענו אליו, בית צמוד קרקע אבל ישן. הוא אמר שהוא לא ישלם, אז נכנסנו לסלון והתחלנו לקחת כורסאות, פינת אוכל, מסכי טלוויזיה. ההוא התעצבן, התקשר לאיזה חבר, ביקש ממנו לשלוח עבריינים שיטפלו בנו והתחיל לאיים: "אתם לא יודעים עם מי אתם מתעסקים, יש לי חברים, אני אדאג שיפרקו אתכם".

החבר של ההוא אמר לו שלא שווה לעשות בלגן בגלל כזה חוב ושעדיף לו לשלם חלק ולהסכים לפריסת תשלומים. אחרי כל הרעש והאיומים שהוא עשה בהתחלה, שלמען האמת קצת הלחיצו אותי, פתאום הוא שלף 10,000 שקל במזומן ונתן על חשבון החוב. הוא אפילו הציע לנו לשתות.

כשיצאתי לחצר ראיתי שהוא מגדל תוכים. יפים, אפילו קצת נדירים. אמרתי לו, "כמה עולים שישה?". הוא אמר, "1,200 שקל". אמרתי לו, "טוב, אז סגרנו על 1,000?". בלי לחכות יותר מדי שלפתי את השטרות שהוא נתן לי חמש דקות קודם ונתתי לו אלפייה. הוא לקח את הכסף, אבל ראית שהוא בהלם. בסוף הוא אמר, "מה נסגר, קודם רצית לעקל לי את הרכוש, עכשיו אתה קונה ממני תוכים בכסף שלי?".

2) ההוא שהיה שופט בכיר מאוד

בוקר אחד קיבלתי הוראה לעקל רכוש ביישוב יוקרתי מאוד שבו מתגוררים הרבה שופטים ועורכי דין. לא היה לי מושג למי אני מבצע את העיקול, אבל הבנתי שבעל החוב הוא אדם שלא שילם דו"ח חניה שקיבל והוא לאורך השנים צבר ריבית והצמדה עד לסכום של 3,500 שקל.

נכנסנו לווילה גדולה מאוד והתחלנו לעקל שולחן וכסאות פלסטיק שהיו בגינה, ציוד ברביקיו וגינון. פתאום יצאה מהדלת של הווילה אישה בערך בת 60 והתחילה לצעוק עלינו, מה אנחנו עושים ואיך אנחנו לא יודעים שזה בית של שופט בכיר מאוד. הראיתי לה את הצו ואת הדו"ח שמוכיח שבעלה לא שילם וצבר פיגורים וריביות. היא אמרה שזו טעות, צעקה עלינו שלא נברח ושהיא תיכף מתקשרת למשטרה ולעירייה ושבכלל היה מותר לו להחנות שם. עד לאותו רגע בכלל לא ידעתי שזה בית של שופט די מוכר ששלח המון עבריינים לכלא. חשבתי שאולי אני הולך להסתבך איתו, שאולי באמת נעשתה טעות.

בסופו של דבר הגיעה למקום ניידת משטרה. השוטרים ביקשו שנחזיר את הציוד שהעמסנו על הטנדר ואמרו שכל העניין יטופל ישירות מול הרשות שהפקחים שלה רשמו לשופט את הדו"ח. מעניין שלא יצא לי להיתקל ביחס כזה לבעלי חוב אחרים. מוזר מאוד.

3) ההוא ששלף את שלום דומרני

אני זוכר טוב מאוד את הפעם הראשונה שלי בג'וב. הרי לא נולדתי קבלן של ההוצאה לפועל: נולדתי בשכונת מצוקה בדרום הארץ, שישה אחים, אבל להורים שלא החסירו מאיתנו כלום. עבדו 12 ו-14 שעות ביממה כדי שיהיה לנו הכול. ספרי לימוד, אוכל, בגדים, שלא נרגיש מסכנים לעומת ילדי השכנים. בבית ספר הייתי ילד חנון יחסית, נחבא אל הכלים. לא חטפתי מכות, אבל כשניסו לתקוף אותי כל מיני ילדים בגלל שהייתי שקט וקראתי ספרים, החזרתי להם. באחד המקרים היה ילד שהרים עליי כיסא, אז נתתי לו אגרוף לפנים בכל הכוח. השארתי לו כזה פנס כחול-אדום שיותר הוא לא העז להתקרב אליי. פעם ראשונה ואחרונה בחיים שלי שהשתמשתי באלימות.

בתיכון למדתי במגמה ריאלית. תלמיד טוב. התגייסתי לצבא לסיירת צנחנים. הציעו לי לצאת לקצונה, אבל לא רציתי לחתום קבע. כשהשתחררתי טסתי לארצות הברית, לעבוד בעגלות. עשיתי המון כסף, חייתי כמו מלך ואחרי ארבע שנים החלטתי לחזור לארץ. חיפשתי עבודה עם הרבה כסף והתגלגלתי לעבוד אצל קבלן הוצאה לפועל.

בפעם הראשונה שלי נשלחתי עם עוד מישהו לבצע עיקול בפנטהאוז באשדוד. בעל הבית, איש עסקים, היה חייב כמה מאות אלפי שקלים לחברה גדולה. קנה סחורה ולא שילם. הוא נסע במרצדס מפוארת, אבל היא לא הייתה רשומה על שמו. טיפוס חלקלק כזה, מוצק, מפחיד, שמעורבב עם עבריינים באזור לכיש.

האמת, פחדתי. הרגליים רעדו. לא ידעתי לקראת מה אני הולך ולקחתי בחשבון שיהיו בעיות. אני לא פראייר, הייתי בצבא ונלחמתי בלבנון השנייה, אבל ידעתי שאני עלול להיקלע לסוג של מארב או שנחטוף מכות.

עלינו לדירה בקומה שמינית, נוף לים. דפקנו על הדלת, הצגנו לו את הצו לעיקול הרכוש והוא יצא מהדירה והציע לנו שנעוף מהמקום. אמרתי לו שאנחנו מתחילים בעיקול ושלא יפריע כי אחרת נזמין לו משטרה. ההוא היה הר אדם, לא רצה לתת לנו להיכנס פנימה ואיים שיתקשר לחברים של שלום דומרני והם יטפלו בנו אם נתעקש לבצע את העיקול. אבל בסופו של דבר הוא הסכים לשלם חצי מהחוב. ככה יצאתי בלי שריטה ובלי מפגש מיותר עם עבריינים.

אנשים חושבים על הוצאה לפועל ויש להם בראש רק את הדברים הקשים, אבל בחודש טוב הייתי מגיע למשכורת של 30-35 אלף שקל ברוטו. מצד שני, אין אפס - עשר השנים שעבדתי במקצוע הזה הרגישו כמו 40. אתה נתקל באנשים שאין להם מה לאכול ולפעמים הלב לא נותן לך לעקל.

4) ההיא שהחליטה לנקום בי

לפני איזה שלוש שנים קיבלתי צו לעקל רכוש בווילה בשכונה באופקים. לאישה שגרה שם היה חוב של 16 אלף שקל לעירייה.

הגעתי לווילה עם עובד נוסף. הצגתי לאישה את הצו והתחלנו לעקל מכשירי טלוויזיה, ספות בסלון, פינת אוכל. עליתי גם לחדר השינה ולקחתי מכשיר די.וי.די ומקרן. האישה בשלב הזה הייתה מאוד עצבנית ומרירה, ואני יכול להבין אותה לגמרי. גם אני הייתי מרגיש חרא אם מישהו היה מעקל לי רכוש באמצע היום. אבל היא ממש הבטיחה שתתנקם בי.

לא התייחסתי לזה ברצינות. הרבה אנשים שעיקלתי להם רכוש איימו לפגוע בי ולהתלונן נגדי. בקיצור, דפדפתי את זה. אבל אחרי כמה ימים קיבלתי טלפון מחוקרת במשטרה להגיע לחקירה. לא הבנתי על מה מדובר בכלל. בחיים לא קרה לי דבר כזה.

הגעתי לתחנה והתיישבתי מול שני חוקרים שטענו שיש נגדי תלונה על גניבת כספת ותכשיטים במאות אלפי שקלים. שאלתי מי התלונן, ומה אתם יודעים, זאת בעלת הווילה שעיקלתי לה רכוש. הכחשתי לגמרי והבאתי כעד את העובד שהיה איתי, שהצהיר שלא נגענו בשום כסף או תכשיטים של אותה גברת. הסברתי שמדובר בעלילה, נקמה על זה שעיקלנו לה רכוש, אבל הייתי ארבע שעות בחקירה ולקחו ממני טביעות אצבע כאילו הייתי רוצח או שודד. בסוף שוחררתי בערבות.

אחרי ארבעה חודשים קיבלתי הודעה מהמשטרה שהתיק נסגר מחוסר ראיות, אבל בדיעבד, הנזק התדמיתי שהיא גרמה לי לא היה שווה את העיקול. אחרי מאבק ממושך שלי מול המשטרה התיק נסגר מחוסר אשמה.

5) ההוא שהבטיח שאין מה לפחד מהכלבים

אחד הדברים שמפחידים אותי עוד מהילדות זה כלבים. בערך בגיל שמונה עברתי ברחוב ורציתי בתמימות ללטף כלב והוא פירש את זה כאיום, הסתער עליי, נשך אותי בידיים ושרט אותי בפנים. לקחו אותי לבית חולים. מאז אני בטראומה מכלבים.

יום אחד הגעתי לעשות עיקול בבית גדול, אפשר אפילו לקרוא לזה טירה, באחד המושבים בחבל לכיש. בחניה היו ג'יפים יוקרתיים של לנדרובר וב.מ.וו. בית של  חקלאי שמגלגל מיליוני שקלים והיה חייב לבנק כמה מאות אלפים שהוא סירב לשלם במשך שנים. אנחנו באנו לעקל את כלי הרכב וכמה מכשירי חשמל יקרים. בחצר היו לו ארבעה אמסטפים, כמה דוגו ארגנטינוס – זה גזע שמשתמשים בו בתור כלב משטרה, אשכרה מפחיד - ועוד שלושה רועים בלגיים ששמרו על המקום.

לא ידעתי מה לעשות. החקלאי אמר שאין לנו מה לחשוש, שניכנס, אבל שהוא לא אחראי למה שיקרה לנו. אני פחדתי. הכלבים התחילו להתרוצץ בגינה חופשי עם השיניים חשופות והוא סירב לקשור אותם.

למזלי הבחנתי בלוחמי מג"ב שהיו בפעילות מבצעית, חבר'ה שמתמחים בגניבות חקלאיות. הם הסבירו לבעל הבית שהוא עושה מעשה לא חוקי ודרשו שיקשור את הכלבים כדי שנבצע את העבודה שלנו.

בסוף היו שתי התפתחויות לגמרי לא צפויות. קודם כל, בכלל לא עיקלנו לו הרבה רכוש, כי התברר שהרוב לא רשום על שמו אלא על שם ילדיו. ודבר שני, כשיצאתי החלטתי להתקרב לאחד הכלבים. ראיתי שהוא יחסית ידידותי ולא תוקפני, וזה עזר לי מאוד להתגבר על הטראומה שהייתה לי מכלבים. לפחות יצא לי משהו מהעבודה הזו.

6) ההוא שהתחנן שנשאיר לו את השולחן סנוקר

בבאר שבע היה אחד העיקולים המצחיקים שהיו לי. מיליונר שלא אזכיר את שמו, שיש לו עסקים של עשרות מיליוני שקלים, סירב לשלם 30 דו"חות חניה שקיבל מהעירייה. במהלך השנים החוב צמח וצמח עד לסכום של כמעט 45 אלף שקל.

הגענו לווילה שלו לבצע את העיקול. בהתחלה ביקשתי ממנו שישלם את החוב כדי למנוע אי נעימויות, אבל הוא אמר שהוא לא ישלם כי אצלו זה עניין עקרוני לא לשלם דו"חות חנייה. הוצאנו מחשבים, מקרן, טלוויזיה, ואז במרתף ראיתי שיש לו חדר סנוקר עם שולחן מפואר כמו של מקצוענים. אני והעובד שלי הבנו שהשולחן שווה כסף ורצינו לפרק אותו. רק אז המיליונר התחיל להזיע ואמר שזה שולחן מיוחד שהוא קנה בחו"ל והתחנן שלא נעקל אותו. אחרי משא ומתן קצר הוא הסכים לשלם את החוב. רק שלא ניקח לו השולחן סנוקר.

7) וההיא שבגללה אני כבר לא בהוצאה לפועל

בעשר השנים שעבדתי כקבלן הוצאה לפועל חייתי כמו מלך. טסתי לחופשות בחו"ל כמה פעמים בשנה, קניתי מכוניות חדשות, גרתי בדופלקס. כלום לא היה חסר לי. ורוב הזמן גם לא הייתה לי בעיה לעשות את העבודה. אף פעם לא אהבתי אנשים שמרמים את המערכת - צוברים חובות, חוגגים ואחר כך בוכים שאין להם מאיפה לשלם כשהם לובשים חולצות של הוגו בוס ומכנסי ליווי'ס ומעשנים מרלבורו. יש לי מצפון במקצוע שלרוב האנשים אין, אבל לאלה עיקלתי רכוש בלב שלם כי ידעתי שכסף לא חסר להם ושהם סתם משחקים אותה מסכנים.

מצד שני, לא פעם הגעתי לבתים של אימהות חד הוריות או אבות גרושים ששימשו אנשי קש עבור עבריינים ששום נכס לא היה רשום על שמם. והעיקול ששבר אותי היה בקריית גת.

הגעתי לבית של אם חד הורית שבעלה ברח לה והשאיר אותה עם ילדה בת שמונה. הן חיו בלי חשמל כבר כמה שבועות, המקרר ריק. כדי להאיר את הבית הן היו מדליקות נרות, לפעמים גם נרות נשמה שיחזיקו יותר זמן ויחסכו בהוצאות. הבנתי שמישהו ניצל אותה וגרם לה לצבור חובות שלא שייכים לה אבל נרשמו על שמה. היו חפצים לעקל, אבל פשוט לא יכולתי לעשות את זה. הלב שלי התרסק לרסיסים. פעם ראשונה שלי בעבודה הזו שלא עיקלתי. אפילו שלפתי 600 שקל ונתתי לאישה. היא כל כך שמחה שהיא חיבקה אותי. אחר כך סיפרתי עליה לחבר טוב שלי, בעל עסק גדול בדרום, והוא דאג לכסות את החוב שלה לחברת החשמל.

אחרי שראיתי את הבית עם נרות הנשמה ישבתי עם עצמי כמה ימים בכל מיני מחשבות והחלטתי לעזוב את המקצוע. הבנתי שאין ברכה בלעקל לאנשים רכוש ולא משנה כמה כסף אני מרוויח מזה. את האמת, הרגשתי הקלה כאילו טון של ברזל ירד לי מהגוף. הלכתי לעבוד כנהג הובלות ונהג מונית. זה פחות כסף, אבל התחושה כל כך הרבה יותר טובה.

לקבלני הוצאה לפועל יצא שם לא טוב, לפעמים בצדק ולפעמים לא, אבל יש גם כאלה שעושים הכל כדי לא לעקל לאנשים מסכנים. בכל זאת, כבר היה פעם מקרה שמשפחה שלמה התאבדה בישוב בנגב אחרי עיקול. אני יודע שיש עוד אנשים שעזבו את המקצוע בגלל סיבות מצפוניות ואחרים שזו הפרנסה שלהם. הרי זה מקצוע שבקלות אפשר להתעשר ממנו. יש קבלני הוצאה לפועל שחיים כמו מלכים, בלי דאגות, אבל אני ויתרתי ואני שלם עם זה לגמרי. אני בן 40, גרוש ואב לילד אחד, ואני מעדיף לחיות את חיי בשקט ולהתפרנס בכבוד. גם אם זאת עבודה קשה.

אני חייב להודות שאימא שלי הייתה המומה לגמרי כשאמרתי לה שהחלטתי לעזוב. בכל זאת, זה עבודה שהרווחתי בה 35 אלף שקל בחודש לטובת שתי עבודות שבלחץ אני מכניס מהן 20 אלף ביחד במקרה הטוב. היא פשוט לא הבינה למה עשיתי מהלך כזה. אבל אתם יודעים מה? אחרי שדיברתי איתה רבע שעה, היא אמרה לי: "אני מבינה אותך. שיהיה לך בהצלחה".