אני ילדה ענייה

"אני מודעת למצב שלנו, אין לנו כסף, אבל אני לא יודעת איך נקלענו אליו. אני משתדלת שלא לחשוב על זה יותר מדי ולחשוב יותר על העתיד, כי העתיד פתוח בפני. אבל אני מרגישה שאני סוג של מסכנה, ככה גורמים לי להרגיש בבית ספר, למשל. צוחקים עליי שאני ענייה, שהנעליים שלי ישנות, שהבגדים שלי ישנים, שאני קונה אותם בפח. אבל אני מרגישה שיש לי כל מה שאני צריכה, כי לא מעניין אותי לקנות בגדים כל הזמן. הכי חשוב זה המשפחה שלך וחום ואהבה ואת כל אלה יש לי".

"יום אחד חזרתי מהמועדונית ואמא אמרה שאני צריכה לאסוף את הדברים שלי כי עוברים לגור באוהל. נגמר לנו הכסף ואנחנו לא יכולים לשלם לבעל הדירה. התחלתי לבכות. אמרתי לעצמי, אני מכירה ילדים שחיים באוהלים, אבל איך זה יכול להיות שזאת אני פתאום? הרי יש לי אמא ויש לי משפחה. זה היה מאוד לא נעים, כל הזמן הגיעו אנשים טובים, הביאו לנו אוכל ודברים, אבל בבית הספר צחקו עליי, לא שאכפת לי, אבל זה מעליב. אמרתי להם 'אלה הם החיים שלי עכשיו, תתרגלו'.

"קורה שאין לנו מה לאכול ואני רעבה. אבל אין מה לעשות. לא מזמן היה בוקר שלא היה כלום, רק שתי פרוסות לחם. אמא אמרה לי לקחת אחת ואת השנייה היא נתנה לאחי. אבל זה נראה לי לא מספיק בשבילו. הוא קטן וצריך לגדול. אנחנו לומדים באותו בית ספר אז בהפסקה נתתי לו את הפרוסה שלי.

"אני מאד אוהבת לצייר, אבל עד לא מזמן לא יכולתי אפילו לכתוב כמו שצריך. לא ראיתי טוב, הייתי צריכה משקפיים, אבל לא היה לנו כסף בשביל זה. החברה הכי טובה שלי, ילדה אתיופית שאני אוהבת הכי הרבה בעולם, היא הייתה העיניים שלי בכיתה. שלוש שנים לא ראיתי טוב. המורה פעם אחת כעסה עליי שאני לא רושמת מהלוח, וחברה שלי לקחה את המחברת שלי והעתיקה הכל לשם. זה מה שהיא עשתה בשבילי עד שקיבלתי את המשקפיים האלה לפני שבועיים. כמה כאב לי הראש לפני זה, את לא מבינה. הייתי מגיעה למועדונית עם כאב ראש נוראי ובוכה. לא הצלחתי לעשות כלום מרוב כאב.

"כשהייתי בגן, אמא ואני פגשנו איש חשוב (אבי לוי, מנהל משרד השיכון). אמא רצתה לדבר על דירה בשבילנו וגם אני הייתי צריכה לדבר על זה, אבל במקום חפרתי לו על הגן שלי. והוא יושב שם, משחק אותה מקשיב, 'תראי, תראי, ככה'", היא משלבת ידיים, עושה פרצוף רציני, מהנהנת בראשה, מסדרת את משקפיה על אפהומחקה אותו: "כן, כן, כן, יפה, כל הכבוד". ואני רואה שהוא לא מקשיב, אז אמרתי לו 'אתה בכלל לא מקשיב לי'. הם לא מקשיבים אף פעם, האנשים החשובים האלה, את זה אני כבר מבינה. אבל אני חושבת שזה חייב להסתדר, אחרת שוב נחזור לגור באוהל ואיך אפשר ככה?

"כל מה שאני רוצה הוא שנקבל בית. בקרוב לא יהיה לנו לאן ללכת. אני לא רוצה לראות את אמא בוכה יותר, כי כשהיא בוכה, אני מתחילה לבכות יחד איתה. אפילו כשאנחנו רואות סדרה ומשהו עצוב קורה שם, ואמא שלי מתחילה לבכות, אני בוכה גם. אם תהיה לנו דירה, כולנו נהיה רגועים יותר, זה כל מה שאני רוצה".

גם לי יש חמישה ילדים וכולם עניים

בדוח העוני שהתפרסם לפני שבוע ראינו עלייה במספר העניים בישראל, 22 אחוז. הנתון המבהיל ביותר היה לגבי הילדים: אחד מתוך שלושה ילדים בישראל חי מתחת לקו העוני. נתוני דוח העוני האלטרנטיבי שפרסם השבוע ארגון "לתת" מדכאים עוד יותר: 30 אחוז מהמבוגרים בישראל עניים ו-35.2 אחוז מהילדים, ביחד 2.6 מיליון בני אדם בישראל שחיים בעוני - מתוכם כמיליון ילדים עניים. את סגן יו"ר הכנסת, חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ' מהבית היהודי, זה לא הרשים. בתגובה לפרסום דוח העוני הוא אמר, "יש לי חמישה ילדים, ואני לא חושב ששניים מהם עניים". סמוטריץ' הוסיף ש"מצב הכלכלה יציב וכל שכבות האוכלוסייה נהנות מזה".

נועה בת ה-11 לא שמעה על התבטאותו של סמוטריץ'. כשאני מספרת לה, היא אומרת, "האיש הזה לא צריך להשוויץ. הוא חייב להבין שיש ילדים עניים ויש ילדים עשירים, יש ילדים שהיה להם יותר מזל, אבל זה לא אומר שהם מלכים". 

כמו חבר הכנסת סמוטריץ', גם אמה של נועה, גלית, היא אם לחמישה, אבל שלא כמוהו, הקרקע נשמטת תחת רגליה. גלית ומשפחה נתמכת על ידי ארגון "לתת". הדירה השכורה בה היא גרה נמכרה. המשפחה זכאית לדיור ציבורי מזה שנה, אבל טרם נמצאה דירה עבורה. "אם לא נקבל דירה משלנו, באפריל אנחנו חוזרים לגור באוהל", היא אומרת. היא נשואה בפעם השנייה, נועה ואחיה יעקב הם ילדיה מנישואיה הראשונים. היא לא עובדת, והיא ובן זוגה מקיימת את חמשת ילדיהם הילדים מ-2,700 שקל בחודש. הם מקבלים 2,850 שקל סיוע בשכר דירה, וצריכים להשלים עוד 150 ל-3,000. "לא נשאר לי כלום אחרי זה, לא לאוכל, לא לבגדים", היא אומרת. ענבר, בת הארבע, סובלת מאפילפסיה ומסיבוכים נוספים. מגיעים לה אחוזי נכות, אבל העניין טרם סודר. גלית מקבלת קצבת ילדים של 700 שקלים בלבד. למעשה, חלק מילדיה של גלית סובלים מבעיות רפואיות.

"אמא התעקשה ללדת אותנו, למרות שהרופאים אמרו לה שנהיה חולים, וטוב שכך", אומרת נועה בכעס קטן, "אז יש לנו בעיות כאלה ואחרות, אבל למי אין? אז אחי לוקח ריטלין, אז מה? זה עוזר לו להתרכז. כשאני נולדתי היו לי בעיות מאד קשות בנשימה והייתי מאושפזת כל הזמן. האכילו אותי בסטרואידים ואמרו לאמא שאני אהיה שמנה בגלל זה. לא אכפת לי מה אומרים".

קבעתי שאני לא רוצה מתנות ולא להפך, שאני ארצה ולא אקבל

עכשיו ערב, ואנחנו יושבות על מדרגות קפואות מחוץ לדירה בבניין ישן של שכונה ד' בבאר שבע. נועה לקחה אותי לכאן כדי שנוכל לדבר בפרטיות. אבל פרטיות אין. הדלת הפתוחה תמיד, קולטת ופולטת קרובי משפחה או אנשים זרים הבאים עם שקיות מצרכים הנערמים על שולחן האוכל בסלון. איכות התזונה נקבעת לפי התרומות - לחם, ממתקים, פיצות. אוכל בריא אין. אחיותיה הקטנות, ענבר בת הארבע ששומרת על התינוקת בת השנה וחצי, כל הזמן יוצאות אלינו, האחת בזחילה והשנייה בצעקות נלהבות. אחריהן יוצא הדוד משה, גוער בהן שייכנסו פנימה. מתוך הדירה נשמע קולה של האם גלית, המקבלת אינספור שיחות טלפון המגיעות אליה מאנשים זרים הרוצים לתרום אוכל, רהיטים, כסף ואפילו סוף שבוע בצפון. סרטון התרמה של עמותת לתת שתומכת במשפחה, בו צולמה נועה לפני למעלה משנה, עלה לפתע באחד מדפי הפייסבוק וגרר אחריו מאות תגובות. "כולנו היינו במצב הזה", אומרת אישה שהגיעה עם בעלה, בידיהם שקיות מזון. "היום זאת את, מחר זאת אני. ואין כאן בושה, מי שצריך להתבייש זה אלה שיושבים למעלה". היא עומדת מול גלית, אם המשפחה, והן מביטות אחת בשנייה, שתי נשים זרות שמעולם לא נפגשו קודם לכן, ויש ביניהן הבנה שקטה. הן שותקות, והאישה מניחה את ידה בעדינות על כתפה של גלית ואומרת "להתראות". ענבר הקטנה מתחילה לרשרש בשקיות, ופיתות חמות מלאות בכל טוב נשלפות ונאכלות בתאבון גדול.

גלית יוצאת אלינו ומושיטה לנועה את הטלפון הנייד. מישהי שראתה את הסרטון ביקשה לדבר איתה. היא שאלה למה היא זקוקה, ונועה מובכת לוחשת אל השפופרת: "טושים. תודה רבה. ובובת הלו קיטי בשביל אחותי. תודה רבה". "נועה, הגזמת", אומרת אמא, "אל תעשי בושות. ותגידי תודה".

בקרוב נועה תהיה בת 12 ואחיה הגדול בן 13. כמו רוב בנות גילה, היא רוצה לחגוג בת מצווה באולם, עדיין מקווה שהדבר יתאפשר, אבל תבין אם לא. "אני גדולה מדי לימי הולדת", היא אומרת, אוחזת בכפות ידיה במחממי אוזניים של הלו קיטי, "ליום ההולדת האחרון סבא וסבתא הכינו לי כרית עם תמונה שלי. זה הכל. אמא שאלה אותי מה אני רוצה, אבל אמרתי שאני לא רוצה כלום. אני מתאימה את הרצונות שלי למציאות, ואני קובעת. קבעתי שאני לא רוצה מתנות, לא רוצה שאני ארצה ולא אקבל. עדיף לא לרצות. רק לגבי העתיד אני יכולה לקבוע מה שבא לי וככה זה גם יהיה".

שמונה נפשות בשלושה חדרים

אנחנו נכנסות פנימה להתחמם. בעגלה יושבת התינוקת עם חטיף. היא נראית רצינית מאד ולועסת בקפידה. ענבר הקטנה מושיטה את ידה אל השקית, אך דוד משה נוזף בה "למה את חייבת לקחת לה?", הוא שואל וענבר נופלת ארצה על הבטן, מצמידה את פניה הזעירות על הרצפה הקרה. היא בוכה. דוד משה סופר עד שלוש, היא קמה והוא מניח בכף ידה הפתוחה חופן.

"אנחנו חולקים הכל", אומרת נועה תוך כדי תנועה המזכירה את הליכת הירח של מייקל ג'קסון, "למדנו את זה מאמא. היא האדם הכי טוב שאני מכירה. היא אספה בגדים לנזקקים, הררי בגדים ותרמה הכל. היא עצרה פינויים מבתים של אנשים מסכנים. היא עזרה למישהי להשיג דירה, כמו שאנחנו רוצים".  

שמונה נפשות חיות בדירה הקטנה, שני חדרי שינה וסלון. בסלון ישן על מיטת יחיד ישן הדוד משה, על הספה בנה הבכור של גלית. בחדר ילדים הצר עומדת מיטת קומותיים, מתוכה נשלפת מיטה שלישית. כאן ישנות נועה, ענבר, ואחיהן בן השבע, יעקב. גם הכלב בוס הקשיש ישן כאן. החדר כמעט ריק מצעצועים. נועה מספרת בגאווה שאת המיטה הזאת בנה אביה החורג, בן זוגה של אמה, שיפוצניק העובד מהבוקר עד הלילה בבת ים. "זאת המיטה הכי טובה פה", היא מתכוונת למיטה השלישית הנשלפת, "בשנייה נתפס לי הגב. ענבר ישנה עליה. היא עוד קטנה מכדי שיהיו לה בעיות כאלה". התינוקת, הילדה החמישית, ישנה בחדר השינה עם ההורים.

עכשיו אנחנו הולכות לחדר השינה של ההורים. ענבר הולכת אחרינו, היא מושכת במעילי, מצביעה על ארון הבגדים ללא הדלתות. "את זה אבא שלי עשה", היא אומרת ודורשת ממני שאוריד לה קופסה קטנה עשויה קרטון המונחת על ערימת בגדים מקופלים בזריזות. "זה שלי, זה שלי", היא אומרת. היא פותחת את הקופסה ומוחאת כפיים למראם של חמישה טושים. "אני אצייר לך ציור", היא אומרת ונשכבת על הרצפה לידנו. ענבר המתעקשת להתערב בשיחה קוטעת את אחותה. נועה שומרת על ארשת פנים סבלנית, בקול סמכותי מבקשת מאחותה שקט, אך מאחר וזה לא מצליח אנחנו מוצאות את עצמנו שוב בחדר המדרגות החשוך.

חריקת הדלת נשמעת ומתוך מציצה ראשה הבלונדיני של ענבר, שמחה לגלות אותנו כאן, מטפסת במדרגות, אחריה זוחלת התינוקת. ענבר אוחזת בחפיסת שוקולד ענקית, שוברת שורה ומציעה לאחותה הגדולה. קודם לכן היא תחבה מרשמלו לכיסה של אמא גלית בלי שהיא תראה. נועה מלטפת את ראשה של אחותה. "את יודעת שאני לא אוהבת שוקולד", היא אומרת, ענבר נעלבת מעט ומעט שמחה שהשוקולד כולו שלה.

אנחנו עוברות לשבת בסלון. "מה קרה? קר לכן? רוצה להתחמם? אין חימום", אומר דוד משה והולך להשכיב את הילדים לישון. ענבר צועקת, ובורחת מהמיטה. דודה שלה, מירי בת ה-21, הולכת לעשות סדר ונראה שרק היא מצליחה להשתלט על העניינים. הטלפון של גלית לא מפסיק לצלצל והיא יושבת על מיטתו של דוד משה, מעשנת סיגריה, עייפה ממלמלת מילות תודה. "הממשלה שלנו יודעת שבסופו של דבר האנשים דואגים אחד לשני, אז היא מסירה את האחריות שלה מהאזרחים", היא אומרת, "ראית איך דאגו להעלות לעצמם את השכר בזמן שאנחנו אין לנו אוכל לילדים?"

כשאמא שלי בוכה אני מתחילה לבכות יחד איתה

רוב שעות היום נועה לא נמצאת פה. מוקדם בבוקר הסעה לוקחת אותה ואת אחיה לבית הספר, ואחרי הלימודים היא הולכת ישר למועדונית, שם היא מבלה עד שבע בערב. במועדונית מבלים את שעות היום ילדים למשפחות מצוקה, שלא יכולות להרשות לעצמם חוגים, מורים פרטיים ולעתים קרובות גם ארוחות. שם הם מכינים את שיעורי הבית שלהם ואוכלים ארוחת צהריים וערב. "תבואי לדבר עם נועה אחרי חמש וחצי", ביקשה אמא שלה. "אין לי במה להאכיל אותם ובמועדונית היא מקבלת אוכל". נועה הייתה מעדיפה להיות בבית ובמקום מועדונית ללכת לחוגים, ציור וריקוד. אבל על זה אין מה לדבר. היא רוקדת לבד לצלילי שירים של משה פרץ שהיא שרה לעצמה. "אני מכירה את כל השירים שלו בעל פה, הוא אהוב לבי".

אחרי שהיא חוזרת הביתה, היא מכינה את התיק והולכת לישון. "הלוואי והיה לי חדר משלי", היא אומרת שנייה אחרי שצעקותיה של אחותה הקטנה נשמעות מתוך הבית, "אולי יום אחד, כשאהיה גדולה זה יקרה. בינתיים, כשאני רוצה שקט, אני שמה כרית על הראש".

בעתיד היא תהיה רקדנית היפ הופ. זה החלום שלה. "מישהי הציעה עכשיו שאבוא ללמוד אצלה בחוג ריקוד בחינם. אני מאד מתרגשת, כי עד עכשיו אי אפשר היה, זה יקר. ובחוג שיש במועדונית הילדות צוחקות עליי שאני שמנה ולא יודעת לזוז. אבל אני יודעת לזוז יפה, אני מאלתרת, יש לי דימיון וחופש תנועה. אני מקורית וזה מה שהכי חשוב", היא קמה ומדגימה את תנועותיה, כשמסיימת פורצת בצחוק נבוך. היא רוצה להיות רקדנית מקצועית והיא רוצה סטודיו משלה בו היא תלמד ילדים אחרים את "חופש התנועה" כמו שהיא מגדירה את זה.

"היא אומרת שלא חסר לה כלום", מספרת מירי על האחיינית שלה, "אבל זה לא נכון. היא תמיד אהבה איפור ובגדים. מאז שאני זוכרת אותה. כשהיא גרה אצל ההורים שלי היא הייתה לוקחת ממני את הבגדים היפים. אבל היא לא תגיד כלום, כי היא יודעת שאין".

כמה דקות אחרי מירי תראה לנו סרטון אותו צילמה בפסטיגל שבו יהודה לוי רוקד ושר על הבמה. "מה? היית בפסטיגל ולא לקחת אותי?", נועה נעמדת בתדהמה מול הדודה שלה שמסבירה לה שקיבלה רק כרטיס אחד. "לא יכולתי להרשות לעצמי לקנות להם כרטיסים", אומרת גלית, "היא ואחיה הגדול היו רוב החג אצל אבא שלהן, לפחות אכלו שם כמו שצריך וגם על זה אני אומרת תודה".

לכל כתבות המגזין