איפה שתינו בפעם הראשונה מים בכוס חד פעמית שקופה, מאלה שבאות בשרוול של חמישים? באיזו ארוחת חג הסרוויס מזכוכית הוחלף בכלי פלסטיק קשיחים שנקנו בחנות סטוק? ומתי בפעם הראשונה הרגשנו ממש אשמים על זה? הפלסטיק הוא אחד מהחומרים המהפכניים והנפלאים בהיסטוריה של האנושות, אבל העובדה שהשתמשנו בו ללא הבחנה, בלי שום מחשבה על חוסר ההתכלות שלו, הפכה אותו לאסון. כבר שנים שמזהירים אותנו שזה המצב אבל בעשור האחרון אנשים, ארגונים וממשלות (לא שלנו) עברו לשלב הבא בתכנית הפעולה. המטרה: למצוא את עצמנו בעשור הבא מסתכלים על ארוחה בכלי חד"פ כמו שמסתכלים היום על עישון בטיסות או דירות זולות בתל אביב - באמת היה דבר כזה פעם? לא יכול להיות.
ביום רביעי האחרון מגזין TIME הכריז על האקטיביסטית השוודית בת ה-16 גרטה תונברג כאשת השנה שלו. את המהפכה שלה היא התחילה לפני קצת יותר משנה כשארגנה הפגנות תלמידים מחוץ לבניין הפרלמנט השוודי. אל לבבות ההמונים הגיעה בספטמבר האחרון בזכות נאום מלא פאתוס שנשאה בוועידת האקלים של האו"ם בניו יורק, אירוע אליו עשתה את דרכה במפרשית, ולא במטוס הרסני. "גנבתם את החלומות שלי ואת הילדות שלי עם המילים הריקות שלכם", היא הטיחה במנהיגי העולם, "ואני עוד אחת מבנות-המזל. אנשים סובלים, אנשים מתים. המערכות האקולוגיות שלנו מתמוטטות ואנחנו בתחילת הכחדה המונית, וכל מה שאתם יכולים לדבר עליו זה כסף וסיפורי אגדות על צמיחה כלכלית תמידית - איך אתם מעזים?". תוך דקות היא הפכה לקדושה ברחבי הרשת, ותוך ימים ספורים פרצופה הגיע אל מטבחונים במקומות העבודה, תלוי מעל כוסות הפלסטיק והכפיות החד פעמיות, מבקר את כל מי שרוצה להכין קפה במשרד בתשע בבוקר.
בישראל, שמדורגת בראש טבלת צריכת כלי הפלסטיק בעולם, ענקיות הסטוק מזהות מעבר מזדחל אל כלים מתכלים, מתעוררת תנועת "אפס פסולת", צהרונים ובתי ספר עברו לאכול בכלים רב פעמיים וסלבס משתפכים נגד קשיות שתייה בפוסטים ארוכים בפייסבוק. אבל החקיקה, הו החקיקה, עדיין רחוקה מלהיות כמו באירופה. החיים אחרי מקס סטוק, טייק וואן.
500 חד"פים לנפש ישראלית בשנה
כשמנסים להתחקות אחר תולדות החד"פ בישראל, ישנה הסכמה שבעל פה כי טביעת הרגל האמיתית שלו התרחשה בתחילת המילניום יחד עם רשתות המזון והאופנה המהירות. "קודם לכן היה די נחות להשתמש בחד פעמי. זה הרגיש זול ולא איכותי. אבל אז צמח קהל נאמן, והשאר היסטוריה", מסבירה מיכל ביטרמן, מומחית לקיימות ומנכ"לית של חברת The Natural Step בישראל. "הצרכנים הכבדים של החד פעמי הם תעשיית הטייק-אווי והחברה החרדית. אצל החרדים זה בגלל ריבוי הנפשות במשפחה וסוגיית הכשרות שדורשת כלים נפרדים לבשר וחלב. מבחינתם, כלים שלא צריך לשטוף הם פתרון מצוין. מהעבר השני, תרבות הטייק-אווי שצמחה גם היא בתחילת שנות האלפיים, הגדילה מאוד את השימוש היומיומי בחד פעמי ונוצרו סביבה מוצרים כמו בוחשני קפה, כוסות, מכסים ומנשאים. הרגילו אותנו שהפלסטיק הוא זול והמחיר האמיתי שלו נעלם מהעין, אז לא בעייתי להשתמש בו. אבל בפועל בטח שיש אנשים שמשלמים עליו מחיר, וכבר לא עוזר להדחיק את זה רק כי הם רחוקים פיזית. עכשיו כולם יודעים הכל על הפלסטיק".
על פי עמותת "צלול", בישראל נעשה בכל שנה שימוש בכ-4 מיליארד כלים חד פעמיים, מה שאומר צריכה של כ-500 כלי חד פעמיים לנפש בשנה, יותר מכל מדינה אחרת בעולם. צריכת חד"פ מגיעה לשיאה בחגים, ובחול המועד פסח למשל, נאספת מחופי הכנרת כמות של כ־400 טונות פסולת. וכמה זה עולה לנו? על פי דו"ח של עמותת "אדם טבע ודין" שפורסם באפריל השנה ומתייחס לנתונים מ-2017, משק בית ממוצע בישראל מוציא 776 שקל בשנה על כלים חד פעמיים (אבל כולנו יודעים שיש אנשים שמוציאים סכום דומה על כלים חד פעמיים מדי חודש). 
"אני מהראשונים בתחום, עוד כשהיו רק צלחות חד פעמיות לבנות", מספר רועי דקר שפתח את "מאי כלים חד פעמיים" לפני 16 שנה ברחוב מטלון בדרום תל אביב. "בדיוק התחיל טרנד החד פעמי והישראלים גילו אותו. זיהיתי את הפוטנציאל והתחלתי להביא את הכלים הצבעוניים שלא היו לאף אחד באותה תקופה. אני בן של סוחר וחיפשתי את העסק הבא שכדאי לפתוח, קניתי את החנות הזאת והתחלתי לייבא את הכלים מסין ומהודו. המוצרים הכי נמכרים אצלי בחנות הם מגשי האלומיניום והשרוול של הכוסות פלסטיק השקופות".
עדיין?
"בשנה-שנתיים האחרונות רואים ירידה במכירות של חד פעמיים, מרגישים שהביקוש הוא לא אותו הביקוש. כאן בפלורנטין במיוחד, בחנויות הגדולות שלי בחולון ואזור קצת פחות. שם ההתלהבות היא מהחד פעמיים הקשיחים שמתאימים לאירוח חגיגי ואפשר לשטוף ולהשתמש בהם עוד כמה פעמים".
כ-20 מפעלים בארץ מייצרים כלי פלסטיק, ובאיגוד התעשיינים מעריכים שכ-20% מהכלים החד פעמיים הנצרכים בישראל מיוצרים בהם, והשאר מיובאים בעיקר מסין ומטורקיה. אורן הרמבם, מנהל איגוד מוצרי צריכה ובנייה בהתאחדות התעשיינים אומר שעם כל הרעש מסביב, אף מפעל ישראלי שמייצר חד"פ לא עדכן כרגע על ירידה חדה במכירות. "כן, יצרנים כבר נערכים לעידן החומרים המתכלים, ואפילו יש כאן מפעל בארץ שמתעסק עם PLA, חומר דמוי פלסטיק המיוצר מחומרים טבעיים כמו עמילן תירס או קנה סוכר. אבל ירידה במכירות? זה לא".
השמות הכי גדולים בתחום הכלים החד פעמיים המייבאים את המוצרים שלהם מחו"ל מסכימים שהמתכלים הם העתיד של הענף עליו הם יושבים. לדברי מנכ"ל פעמית סטור, רמי שר שלום, בעבר הייתה פעמית סטור מייבאת מכולה אחת לחודש של חד פעמיים מתכלים וכיום היא מייבאת מכולה וחצי, עלייה של 50%. "יש לנו כבר כ-250 מק"טים של כלים מתכלים", הוא מעיד. מרמי לוי נמסר ש"הם לא רואים שינוי בצריכת כלים חד פעמיים מפלסטיק", ומשופרסל נמסר כי "ישנה עלייה ניכרת בצריכה של שימוש בכלים חד פעמיים מתכלים על חשבון כלי הפלסטיק, למרות שמחירם גבוה פי שניים".
בינתיים בחנות ברחוב מטלון אנחנו מקבלים הדגמה לשינוי הצרכני הזה, הודות לאישה שצועדת היישר אל מדף המתכלים ושולפת משם מבלי להתבלבל סטים של צלחות מקני סוכר. סט כזה עולה 17 שקלים, כשלידן סט חד פעמי צבעוני עם כמות כפולה של צלחות ותו מחיר של 7 שקלים. 50 מזלגות פלסטיק עולים פחות מעשרה שקלים, מחיר זהה לאריזה עם 20 מזלגות מעץ. "אני מנסה להוריד את המחיר של המתכלים כמה שאפשר", אומר דקר. "בדיוק מצאתי מפעל שמוכר לי בפחות. את יודעת מה? אין לי בעיה להפוך את החנות רק לכלים מתכלים, אני מה אכפת לי? מבחינתי בכיף. אני מביא מה שהקונים רוצים, זה תלוי בהם ואם יהיה חוק".
גם "הילולה", מעוז תל אביבי לכלים וקישוטים למסיבות ואירוח, נאלצה לסדר את המדפים מחדש. ככה זה בעיר שבה אסרו בתחילת שנת הלימודים הנוכחית להביא כלים חד פעמיים לבתי ספר יסודיים - יעשו שיימינג להורה שיעז לחגוג לילדו עם צלחות מפלסטיק. אז הוא מצטייד מראש במערכת כלים מעלי דקל. "אפילו בצופים הפסיקו לאכול בכלי פלסטיק, ביולי האחרון לפני מחנה הקיץ הגיעה לפה שורה של הורים שקנו סט כלים רב פעמי לכל ילד", מספרת רוני אריאלי, מבעלי החנות "הילולה". "לפני חמש עשרה שנה הכלים החד פעמיים היחידים שיכולת למצוא בארץ היו הלבנים הפשוטים, ואם רצית צבעוניים היו רק בבורדו או בחרדל, וגם זה היה פופולרי בעיקר במגזר החרדי. היינו הפארטי-סטור הראשונה בארץ והבאנו מארצות הברית כלים חד פעמיים מעוצבים שמתאימים לאירוח. היום המוצרים היחידים שהם חד פעמיים אצלי בחנות אלו כוסות ליין ומגשים מפלסטיק קשיח שאפשר לשטוף, רק כי אין לזה פתרון מתכלה".
בכל זאת, החנות שלכם מכוונת לקהל של מרכז תל אביב.
"כן, גם זה גרם לי להרגיש בשנים האחרונות שאני חייבת להוציא את החד פעמי מהחנות. אנשים ניגשים ישר למדפים של המתכלים או מכריזים 'אני נגד פלסטיק, מה יש לך במקום?'. כל מה שיש לו תחליף מחומר כמו עץ או מקנה סוכר, במבוק או עלי דקל אני מביאה. בדיוק הכנסתי לחנות בלונים חדשים מלטקס אקולוגי שמיוצר באיטליה. כרגע הם מגיעים רק בצבע שקוף ואני מקפידה למכור אותם באותו מחיר של הרגילים".
מודה שעל בלונים מתכלים עוד לא שמעתי. מה הדבר הבא?
"כלים מתכלים שהם יפים. אנחנו הזכייניות בארץ של מותג שמייצר צלחות מתכלות בסגול ובוורוד, ככה שגם למסיבות יום הולדת בגנים כבר אין תירוץ לפלסטיק".
אבל גם הכלים המתכלים הם לא הפתרון הנוח שהיינו רוצים שיהיו. מיכל ביטרמן מבקשת לצנן את ההתלהבות ולא לרוץ להצטייד בסרוויסים מבמבוק. "הכלים המתכלים אולי עשויים מחומרים טבעיים, אבל אם זורקים אותם יחד עם שאר הזבל, כשהם יגיעו להטמנה מתחת לקרקע הם יפלטו גזי חממה מזיקים, אפילו יותר מכלי פלסטיק רגילים. כך שהעובדה שהם מחומר פריק ביולוגית לא עוזרת פה. הצרכן מרגיש טוב שקנה משהו מתכלה, אבל בפועל זה אפילו עושה יותר נזק. אם רוצים להשתמש במתכלים שיש היום, זה רק עם קומפוסטרים מיוחדים. בקיצור, הכי חכם לחזור לזכוכית".
עם יד על הלב, את באמת מאמינה שאנשים יוותרו על הנוחות שלהם ככה?
"חד משמעית כן. אני מתעסקת בהרבה תחומים של קיימות, ועל חלק אני אומרת בכנות שהציבור עוד לא מוכן לקראתם. נגיד קשה לקדם כאן בנייה ירוקה, כי ישראלים לא במצב שהם ישלמו יותר על דירה מחומרים אקולוגיים אפילו שזה ישתלם להם כלכלית בעתיד, פשוט כי הדירות פה יקרות מלכתחילה. אבל בכל מה שקשור לפלסטיק ומחזור ביתי, אנשים כן יעשו מאמץ אם הם יבינו את החשיבות".
אז למה זה עוד לא קורה? לא דיברנו מספיק על ההשלכות של הפלסטיק?
"הציבור צבר אי אמון בתהליך מיחזור הפסולת, אנשים שהפרידו פחים ראו איך מחברים יחד את כל הפסולת והבינו שאין טעם לטרוח. יש מחקרים התנהגותיים שמראים שצרכנים ישלמו יותר כסף על מוצרים שעל גבי האריזה שלהם יש מילים כמו 'ירוק' ו'סביבתי'. אבל משתמשים במילה 'ירוק' ו'בר קיימא' כדי למתג דברים שהם ההיפך מזה. יש לאנשים רצון טוב, אבל הטריקים השיווקיים וחוסר האמון מייאשים אותם".
אין מה לחלק מדליות למי שמפסיק להשתמש בקשים
לא כולם התייאשו עדיין. בקבוצת הפייסבוק הישראלית " Zero Waste Israel - אפס פסולת ישראל - صفر نفايات اسرائيل" שחוגגת 30 אלף חברים (לפני שנה היו שם רק 600), נהנים לחלוק ולשתף עצות לצמצום הקניות, הפחתת צריכת הפסולת היומיומית, ובגדול - מעבר לאורח חיים מינימליסטי, גם אם זה אומר להציע לחברי הקבוצה את מרכולתכם הביתית כדי שאדם אחר לא יצטרך לרכוש מוצר חדש. זאת בפוסטים כמו "מציע ארנקון קטן שאין לי בו צורך", "מה אתם מציעים לעשות עם קרטון חלב משומש?", או "הפתרון החדש שלי לאחסון פיצוחים: תפירת שקיות בד משאריות תחפושות של הילדים".
נאמני "אפס פסולת" מוצאים את עצמם במאבק מתמיד מול מוצרים שארוזים בניילון ונייר, שזה בערך כל דבר שאנחנו רוכשים בסופר. כמו רגע ההתפכחות שקורה לאנשים שמתחילים לקרוא תוויות על גבי מוצרי מזון ומגלים את כמות החומרים המייצבים שמסתתרות בהם, כך גם הרגע שבו מצטרף טרי לקבוצה נכנס לסופר הקבוע שלו - פתאום הוא קולט איך הכל מלא בפלסטיק. חבילת עוגיות עטופה מבחוץ באריזת קרטון ומבפנים בניילון, בקבוקים מוצמדים באמצעות ניילון שמאגד אותם יחד, ואת קופסת הפטריות מפלסטיק מכסה עוד ניילון נצמד. אחרי שיטוט ארוך שכזה, נוח לחשוב שזה רק מקרה שבני האדם באים לעולם ארוזים בשק היריון וחבל טבור, ולא במעטה פלסטיק עם הדפס ממותג.
אסתי חרמש מאשקלון התגוררה ארבע שנים בקהילה אקולוגית בקוסטה ריקה, וכששבה ארצה היה לה ברור שהסביבה תצטרך להתרגל להיות ירוקה יותר כיוון שהיא לא מתכננת לסגל חזרה הרגלים מזיקים. אז היא פתחה פורטל עם מידע על חיים ללא פסולת וחנות אינטרנטית של "רי-פיל", המציעה אלטרנטיבות למוצרי פלסטיק נחוצים ליומיום, כמו מברשות שיניים מעץ ותחבושות היגייניות מבד. "התחלתי לייבא בסחר הוגן מוצרים ללא פלסטיק כי לאנשים כמוני אין מה לחפש בסופר. את הולכת ובכל מקום רואה פלסטיק. היה צריך להקים מקום שמוכר דברים בתפזורת, או כלים שמתאימים למילוי חוזר. עם הזמן התעורר בי הצורך להשפיע על מסה גדולה של אנשים, לא רק למחזר בבית הפרטי שלי, אז התחלתי לייבא מבריטניה כוסות נירוסטה והתחלתי להציע שירות של כוסות רב פעמיות באירועים".
איך זה פועל? כמו דוכן מגנטים בחתונות אבל עם כוסות במקום?
"אני מקימה דוכן באירוע ומציעה עד 500 כוסות נירוסטה כשהבליינים משלמים על כוס אחת 20 שקלים בפיקדון. ואז הבחירה נתונה בידם - להחזיר אותה ולהזדכות על הכסף, או לזרוק לפח. בפועל כמעט תמיד מחזירים. בכוונה בחרתי בכלי נירוסטה שנתפסים אצל אנשים כמשהו שלא זורקים. בפסטיבל המוזיקה גלסטונברי באנגליה יש גם דוכנים כאלה, אבל עם כוסות מפלסטיק מתכלה. בארץ זה עדיין לא היה תופס".
איך אנשים מגיבים לדבר הזה?
"הניסיון הראשון שלי היה בפסטיבל הבירה בכפר סבא ואלו שמכרו את הבירות אמרו לי שהכוסות שלי הגדילו את המכירות. אנשים נהנו מחוויית השתייה בנירוסטה, כי היא שומרת על הבירה קרה אז הם הזמינו עוד ועוד. היום גם גנים וצהרונים מבקשים את השירות הזה ובקיץ היינו בעשרות מסיבות סטודנטים".
בסוף כבר לא תרגישי שעזבת את קוסטה ריקה.
"אני מזהה בישראל את הבאזז לקיימות באופן ברור, אנשים פונים אלי בלי סוף עם שאלות. בעלי מתחום הדיגיטל-מרקטינג והופתע מכמה הטראפיק באתר שלנו גדל בשנה האחרונה מבלי שעשינו כלום כדי לקדם אותו. פשוט אנשים מסתקרנים ומחפשים 'זירו וויסט' בגוגל".
חוץ מקבוצת "אפס פסולת" שעושה לאחרונה כותרות, גם קשיות השתייה מעוררות סביבן לא מעט דעות וויכוחים, דווקא בגלל האבסורד המגולם בהן - מדובר בפריט לא חיוני במיוחד שמשמש אותנו לדקות אחדות ולוקח לו מאה שנים להתפרק לחלקיקים. המגישה וכתבת חדשות 12 עמליה דואק העלתה פוסט אחרי חתונה של חברים על הרגע בו הבינה כמה קשיות פלסטיק אנחנו מבזבזים מבלי לשים לב וזכתה לאלפי לייקים, והשחקן והקומיקאי גורי אלפי סיפר איך נתפסים קשים מעבר לים: "בחוף המערבי של ארצות הברית לבקש קשית במסעדה זה גרוע יותר מלאכול כלב ים חי". 
בארצות הברית לבדה נצרכות מדי יום כ-500 מיליון קשיות שתייה, ולאחרונה העבירו בה ובאיחוד האירופי חקיקה מסודרת שאוסרת על שימוש בפלסטיק על צורותיו החל מהשנה-שנתיים הקרובות. בסיאטל אף הגדילו להטיל קנס של עד 250 דולר למי שצורך קשיות שלא מסיבה רפואית. בישראל לא נעשתה הערכה לכמות קשיות השתייה שנזרקות לפח, אבל מסעדנים מעריכים אותה במיליון עד מיליון וחצי קשיות. בהיעדר חקיקה בנושא, נותרו בעלי העסקים להחליט בעצמם עד כמה חשוב להם לשמור על הסביבה ולהשביע את רצון הלקוחות. את ההתפלגות הזו אפשר לראות בשני מוקדים: ברשתות המזון המהיר עדיין מגישים משקאות עם קשית מפלסטיק, בעוד שלא מעט בתי קפה במרכז תל אביב עברו לקשי נייר או קשיות נירוסטה רב פעמיות.
קשיות שתייה, מזהמות ככל שיהיו, נחשבות עדיין לנזק סביבתי קטן באופן יחסי. אבל דווקא בגלל זה לדבר עליהן בלי סוף זו הדרך של התאגידים ובעלי האינטרסים להסיט את הפוקוס מהמפגעים האמיתיים. ומה עם פוסטים בפייסבוק על קשים? הם לפעמים רק דרך להפיג מעט את חוסר האונים שלנו ולהרגיש שליטה על איך שהעולם זז. מיכל ביטרמן מתעקשת שאסור לקשים להיות הצעד היחיד שלנו. "מדובר במשהו קטן, נגיש ומוכר, שהוויתור עליו הוא לא באמת כואב. ככה זה גם נותן לאנשים הרגשה טובה, שהנה, הם עשו משהו בשביל היקום והם גם לא היו צריכים להקריב שום דבר. גם לעסקים קל ליישם את זה, זה לא מצריך שום היערכות מיוחדת, זה נטו רווח של אהדה ציבורית. אבל אין מה לחלק מדליות למי שנפטר מהקשים, אין מילוט מצעדים שדורשים התעמקות והשקעה אמיתית".
ארץ מזהמת יושביה: למה זה חוקי לזהם ככה
אחרי כל המידע הזה, אין אחד שלא בוער לו לשאול: איך זה בכלל חוקי לזהם ככה? כי בחו"ל זה כבר לא. בצרפת אישרו עוד ב-2016 חוק שאוסר על מכירת כלים חד־פעמיים שאינם מיוצרים מחומרים טבעיים מתכלים. באיחוד האירופי רוצים להרחיב את החוק גם למגבונים, קשיות שתייה ומקלוני אוזניים, ולהחיל אותו על כל מדינות האיחוד. אבל החקיקה הירוקה והמתקדמת הזאת היא לא רק מנת חלקן של מדינות מערב אירופה, שם מראש לא חסרים אזרחים שיתנדבו להכפיף את עצמם לאג'נדות ליברליות ולהשקיע מאמץ בקיומן. השנה הודיע ראש ממשלת הודו נרנדרה מודי כי מ־2022 ייאסר השימוש בכלים חד־פעמיים ובשקיות פלסטיק, וכך לצמצם את צריכת הפלסטיק של 1.3 מיליארד בני האדם המתגוררים בהודו, הכלכלה הצומחת בעולם. 
ובינתיים בארץ, אף אחד לא ממהר להצהיר הצהרות על חקיקה רדיקלית בנושא הפלסטיק. אנחנו מסתפקים בחקיקות נקודתיות שגם גורמי הממשל שאחראים עליהן מודים שהן לא תמיד אפקטיביות. חוק הפיקדון, שאיתנו משנת 2001, קבע את עלות הפיקדון שנשלם על כל בקבוק ונזדכה עליו. ב-2011 הצטרף חוק האריזות, שהציב יעדי מיחזור של אריזות, ביניהן פלסטיק, ליצרנים וליבואנים, והטיל עליהם אחריות לאסוף ולמחזר פסולת. ב-2014 נחקק חוק הפסולת האלקטרונית ובשנת 2017 נכנס לתוקפו "חוק השקיות", שדרש מרשתות השיווק להפסיק לחלק בחינם שקיות חד פעמיות ולהתחיל לגבות 10 אגורות לשקית. במשרד להגנת הסביבה מתגאים שבשנה בה נחקק החוק נרשמה בבת אחת ירידה של 53% בצריכה השקיות החד פעמיות (378 מיליון שקיות נמכרו ב-2017 לעומת 1.753 מיליארד שקיות ב-2016), משמע חיסכון של 7,091 טונות פלסטיק - היקף שווה ערך למשקלם של כ-395 אוטובוסים. הישג מרשים, אבל גם הם מסכימים שזה רק קצה הקרחון.
נועה שפיצר מזרחי, מנהלת אגף אחריות יצרן מורחבת במשרד להגנת הסביבה יודעת את המספרים האמיתיים שמאחורי החוקים. זאת המציאות, לדוגמה, של חוק הפיקדון. "בערך 20% מהבקבוקים שנקנו מוחזרים לבתי העסק במטרה להזדכות על הפיקדון שלהם, וכ- 30 מיליון שקלים משולמים לציבור בתמורה למיחזור. זה הכל. לשם הפרופורציות, כשאנחנו משלמים 30 אגורות פיקדון על כל בקבוק פלסטיק קטן שקונים, זה מצטבר ל- 200 מיליון שקלים שהציבור משלם, אבל בגלל שהוא מחזיר רק חלק קטן מהם, בערך 170 מיליון שקל לא חוזרים".
אז לאן הם הולכים 170 מיליון שקל מכספנו?
"מישהו מקבל אותם במתנה. חברות מיחזור, אספנים של בקבוקים. לא האספנים הקטנים ברחוב, אלא תאגידי איסוף שאוגרים בקבוקים באופן מסיבי כדי להזדכות עליהם".
חוק הפיקדון תקף רק על בקבוקים קטנים. שואלים כבר שנים למה בישראל לא עושים את הצעד הבא ומחילים את החוק גם על בקבוקים גדולים שמזהמים יותר. אבל המספרים האלה מראים שזה לא הפתרון.
"להכניס לחוק גם בקבוקים גדולים יעלה יותר לציבור. הרי כדי להניע את הצרכן להחזיר אותם לחנויות נצטרך לגבות עליהם יותר מ-30 אגורות, מה שאומר שהבקבוק מלכתחילה יעלה יותר כמוצר צריכה. ובגלל שכבר הבנו שאחוזי ההחזרה נמוכים, נוצר מצב שהציבור משלם יותר, אבל לא מקבל את כספו בחזרה".
נשמע ששוב אנחנו חוזרים לעניין החינוך.
"הבעיה מתחילה בזה שבראש שלנו פלסטיק נחשב לפסולת. מאז שהייתי ילדה, ואני כבר די מבוגרת, אני זוכרת שדווקא התהליך של החזרת בקבוקי בירה עובד יפה. מחזירים למכולת מתחת לבית בקבוקי בירה מזכוכית שהפיקדון שלהם הוא 1.20 שקל ומזדכים עליהם. למה זכוכית כן ופלסטיק לא? בראש שלנו לזכוכית יש נראות, ואילו פלסטיק נחשב לזבל. הדבר הזה חייב להשתנות".
יש חוק לשקיות ויש חוק לבקבוקים. עכשיו הכלים החד פעמיים מחכים שתטפלו בהם.
"כשעשינו הערכה להיקפי הצריכה של הכלים החד פעמיים בישראל ראינו שאנחנו נמצאים באנומליה מטורפת מול מדינות אירופה. ההמלצות המתגבשות מצביעות על הצורך לתת מחיר לכלים החד פעמיים הבודדים, אלו שאנחנו מקבלים בחינם עם הזמנת ארוחה. כמו שהיום לשקית יש מחיר וברקוד, צריך שגם למזלג פלסטיק תהיה עלות ברורה לצרכן. אנחנו מאמינים שכשכלי הפלסטיק יעברו בקופה כמו מוצר לכל דבר, הצרכנים ישנו את ההתנהגות שלהם". 
אמנם לא מרבים להתעכב עליה, אבל גם זירת הקניות המקוונת מייצרת לא מעט זיהום. הפריטים שאנחנו מזמינים מגיעים בכמה וכמה אריזות ניילון וקרטון ממש כמו במשחק חבילה עוברת מהילדות, רק שכאן היא עוברת מסע טרנס אטלנטי במשלוח אווירי או ימי. כשבוחרים באפשרות משלוח אקספרס, הנזק אפילו גדל, עם אוניות ומטוסים שיוצאים כמעט ריקים כדי לפרוק סחורה במהירות ומקיפים חצי גלובוס בשביל להביא עד אלינו חליפת ספורט או בלנדר במחיר מציאה. בבלאק פריידי האחרון, לדוגמה, נרשמו בשעת השיא 1,200 עסקאות אשראי בדקה, עלייה של 12% בכמות העסקאות בהשוואה לבלאק פריידי הקודם ולמעלה מ-20% בסכום ההוצאה. המצוקה הסביבתית שנוצרת מבועת האונליין-שופינג כבר מניעה לפעולה את האתרים הגדולים בחו"ל שמציעים אריזות מתכלות, או אפילו רב פעמיות שצריך להחזיר בדואר כשהן סיימו את שימושן. אבל גם במקרה הזה יש בעיה. "אתרים ששולחים מהמזרח לא כפופים לאף רגולציה, ולכן קשה לנו לטפל בהם, עד כדי לא אפשרי", מסבירה נועה שפיצר מזרחי. "אבל כשמדובר באתרים מערביים שנכנסו לשוק האונליין הישראלי כמו אמזון, קל לנו לטפל בהם ולראות בהם יבואן לכל דבר. אנחנו לגמרי תופסים את התחום הזה בזירת הטיפול שלנו".
לא היינו איפה שאנחנו היום בלי הפלסטיק
זה נכון שכל אחד יכול לעשות שינוי בטווח שבין הכיור, המקרר ופח האשפה במטבח הביתי שלו, אבל אין עוררין על כך שהשינוי הגדול באמת צריך להגיע מהתאגידים הגדולים, והם יודעים שאנחנו מצפים למוצא פיהם. ענקיות הקמעונאות יוניליוור, פפסי, קוקה-קולה, לוריאל, וולמרט, מארס ונסטלה יחד עם עוד כ-400 חברות גלובליות וממשלות ברחבי העולם, התחייבו לאחרונה ליישם צעדים מדיניים ל"כלכלת פלסטיק מיחזורית". קרן "אלן מקארתור" של השחיינית הבריטית אלן מקארתור הייתה זאת שגייסה את הארגונים האלה ושכנעה אותם להימנע משימוש באריזות מיותרות וקשות למיחזור, ליישם מודלים של שימוש חוזר ולהפסיק להשתמש בחומרים מזיקים לבריאות בזמן ייצור הפלסטיק. במסגרת דוח ההתקדמות הודיעו יוניליוור, מארס ופפסיקו על הפחתת שימוש בפלסטיק בתולי (פלסטיק המופק מחדש ולא מחומר ממוחזר) עד שנת 2025. חברות נוספות הסכימו להגדיל את השימוש בפלסטיק ממוחזר באריזות פי חמישה עד שנת 2025, מה שאומר מעבר מממוצע של 4% תכולת פלסטיק ממוחזר ב-2018 ל-22% עד שנת 2025. צעד שמקביל לבדו להורדת 1.7 מיליון מכוניות מהכביש מדי שנה, קיצוץ פליטות הפחמן ב-8 מיליון טון והשארת 25 מיליון חביות נפט מזהם באדמה. כאן בארץ, כחלק מיוזמה של החברה להגנת הטבע בשיתוף עמותות ירוקות, 50 גופים במשק נענו לבקשה להפסיק את השימוש בכלים חד פעמיים ביניהם בית הנשיא, איקאה ישראל וחברת אינטל.
אבל לא תמיד הארגונים שמתחייבים לעשות כמה צעדים ירוקים יותר, בדרך כלל בהשפעת הלחץ הציבורי, באמת יעשו אותם. גרין וושינג (Green Washing), התיירקקות בעברית, היא תופעה של חברות בינלאומיות ותאגידים גדולים שכבר מאות שנים גורמים לזיהום האוויר, הים והיבשה, אבל בהשראת הטרנד הופכים לפתע "ירוקים". לפעמים זה מסתכם בהצהרות לתקשורת על צמצום והפחתה ולפעמים מגיע עד לחברות אופנה שמשיקות קולקציות של בגדים מבקבוקים ממוחזרים. כלומר, הן מעבירות את הטרנד הירוק למגרש שלהן ומתרגמות אותו למסר שיווקי וכלי מכירתי. בורגר קינג מודיעה על כך שתפסיק לחלק צעצועי פלסטיק עם הארוחות? נשמע כמו תרגיל הסחה.
נועה, אנחנו מתעסקים בפלסטיק כי זה הכי קל לנו וקרוב אלינו, אבל שפכים של מפעלים, גזים שנפלטים מהם ליד אזורי מגורים. בסופו של יום יש סכנות יותר גדולות מקשים ומזלגות פלסטיק. אם צריך לבחור מאבק נוסף למען הסביבה, מה הוא צריך להיות?
"כמו שקשים הם דוגמה לבזבוז של פלסטיק, ככה הפלסטיק צריך להיות דוגמה לצורה שאנחנו מנהלים את המשאב הסביבתי בכלל. חשוב לומר, לא היינו איפה שאנחנו היום בלי הפלסטיק. מדובר בחומר נהדר, אבל הניהול של המשאב הזה היה לא נכון. השתמשנו בו יותר מדי וזרקנו אותו מהר מדי. והוא רק תזכורת לאופן בו יש לשנות את ההתנהגות הצרכנית שלנו בעוד שדות, כמו למשל חשמל ומים". 
**סייעה בהכנת הכתבה רונית מורגנשטרן**