הפנטזיה הגדולה של עולם העבודה היא היום בו אתה מפסיק לעבוד. כל כך הרבה חלומות נדחים לרגע בו נפסיק סוף סוף לרוץ על הגלגל. בגיל שלושים וקצת הגשמתי את החלום ומצאתי את עצמי מחוץ למעגל העבודה. שום דבר בחיים לא הכין אותי לזה. לא המקומות שעבדתי בהם - סטארטאפים מהסוג שמחלק לעובדים מוצרים של אפל לסוף השנה, תאגידים שמגלגלים מאות מליוני דולרים, מקומות שחוגגים חמישי שמח עם קוקטיילים ומאפים מרולדין - לא שני תארים שסיימתי בהצטיינות. זה לא שינה כלום. עכשיו, אחרי יותר מחצי שנה בבית, הבנתי שזה כבר לא שלב, שזה לא אוטוטו נגמר. זו מי שאני כרגע: מובטלת.
השאלה הגדולה לגבי האבטלה היא מה אפשר לעשות כשכל היום פנוי לך. התשובה היא כלום. אני לא עושה כלום. לפעמים קצת ספורט רק כדי לצאת מהבית, לפעמים לא מוצאת את הכוחות לזה ומבלה ימים שלמים במיטה. מתי בפעם האחרונה העברתם יום בלי לדבר עם אף אחד? בלי להוציא מילה מהפה או שאף אחד ישאל אתכם מה שלומכם? ימים שלמים עוברים כמו סדנת ויפאסנה. פעם חשבתי שאין דבר מעיק יותר משיחות קפה מאולצות במטבחון במשרד, אבל תחשבו על החיים בדממה מוחלטת. היום היחיד שיש לו משמעות הוא שישי, כשאנשים שעובדים מתפנים לפגוש אותך. יום שישי הוא יום חג, יום האינטרקציות האנושית. אנשים שעובדים מחכים ליום שישי כדי לנוח, אני מחכה ליום שישי כדי לדבר. לאט לאט גיליתי שככל שאני מבלה יותר זמן בבית, ככה מצטמצם המעגל של האנשים שאני מרגישה בנוח לדבר איתם. אני מתביישת לקבוע עוד מפגשים עם אנשים שראיתי לפני חודש, חודשיים או חצי שנה. השיחות מרגישות כמו שידור חוזר של שיחות שכבר היו. שאלות כמו "מה שלומך?" הופכות לטריגר. אני לא יודעת מה שלומי, שלומי רע. שום דבר לא השתנה, אני בדיוק באותו מקום בו הייתי. הפכתי לבן אדם שקוף. אני משתוקקת לשיחה טובה ואין לי שום יכולת לתרום לה.
תשע שעות ביום זה המון זמן לעשות משהו, כל דבר שיהיה. זה יותר זמן ממה שאנחנו ישנים, יותר ממה שאנחנו מבלים עם המשפחה, אוכלים או רואים טלוויזיה. תשע שעות ביום זו הזהות שלנו, זה מי שאנחנו, אלה השאיפות שלנו. הייתי אומללה בעבודות בעבר וזה היה נורא - אתה לא יכול לשנוא מה שאתה עושה כל היום. אבל להיות מובטלת זה לא אותו דבר. אני מסתובבת בעולם בלי זהות, אין לי מה לומר כששואלים אותי מה אני עושה. אני מנסה ללמוד, לקחת קורסים באינטרנט, לשפר שפות, אבל שום דבר לא ממלא את החור, שום דבר לא מסיח את הדעת כמו עבודה. ואיפה שאין הסחת דעת יש מחשבות.
הדבר השני שאנשים שואלים כשאני מספרת להם שאני מובטלת הוא איך אפשר לחיות ככה. התשובה היא שאי אפשר. המזל שלי הוא שתמיד הייתי טיפוס חסכן. חרדתית מספיק כדי לדאוג לימים כמו אלה, למרות שבחלומות הכי גרועים לא האמנתי שזה באמת מה שיקרה. צברתי חסכונות ופנטזתי איך עוד כמה שנים יהיה לי מספיק כסף למקדמה ואוכל לקחת משכנתא ענקית ולחיות בדירת שני חדרים בפריפריה - חלום כזה שיורשים מההורים. לא חיפשתי להתעשר, נולדתי להורים בלי תעודת בגרות והבנתי שהדרך היחידה לצאת מהמקום הזה היא ללמוד ולעבוד קשה. רציתי להרוויח יותר ממה שאבא שלי הרוויח בגילו, אולי יותר ממה שהוא מרוויח עכשיו. סיפור הצלחה בקנה מידה פריפריאלי. לא דמיינתי שהחסכונות שלי יתבזבזו על שכר דירה בדירת שותפים מתפרקת בזמן שאני יושבת בבית ובוהה.
יום שהתראיינת בו הוא יום בו עשית משהו
פתאום אני מבינה שיש תג מחיר על כל דבר. אף פעם לא הייתי פזרנית, תמיד הצלחתי לחיות ולחסוך, אבל עכשיו אני מבינה כמה ברורות מאליו היו בעבורי הוצאות קטנות. הוצאות שמעולם לא חשבתי עליהן יותר מדי, הופכות לעניין של חיים או אוברדראפט. כשאין כסף אין כמעט שום סיבה לצאת מהבית. להישאר במיטה כל היום הופך לאורח חיים שאני ממהרת לאמץ גם מסיבות כלכליות. כרטיס קולנוע כדי לברוח קצת מהמציאות, או כוס קפה כדי לנשום קצת אוויר, הם מותרות שיש לוותר עליהם. נורא בא לי קולה, אבל זה יחכה לכשאני אמצא עבודה. פעם בשבוע ההורים באים ומביאים איתם קצת מצרכים. הצלחתי לממן בעצמי ובלי עזרתם שני תארים, אבל היום הם קונים לי מלפפונים ועגבניות כי באמת שחבל על כל שקל וזה עדיף מכלום.
אבל חסכונות זה אף פעם לא מספיק, אז פה ושם עובדים במה שיש. עבודות זמניות, חצאי משרות, פרויקטים קצרים. כל דבר שמשלמים עליו הוא דבר ששווה לעשות. במקרה הטוב יוצאים קצת מהבית, פוגשים קצת אנשים, מנסים דברים חדשים; במקרה הרע עושים עבודות סיזיפיות תמורת כסף שלא מכסה את שכר הדירה. במקרה הבאמת רע לא חוזרים אלייך, או טוענים שאת "אובר קווליפייד", מחמאה שמוציאה ממני בעיקר תחנונים. לא, אני לא אובר קווליפייד, אם הייתי כזו כבר היתה לי משרה משלי ומשכורת, תקבלו אותי בבקשה. לא תמצאו עובדת שהחיים שלה יותר תלויים בזה ממני. אני כבר לא מתביישת לעשות כלום. למרות זאת, את החודש לרוב אני לא מצליחה לסגור.
הדבר הכי מועיל שאפשר לעשות בימים האלו הוא להתראיין. ראיון עבודה הוא ההבטחה המושלמת, נקודת היציאה מתוך השממון. יום שהתראיינת בו הוא יום בו עשית משהו, כמו כרטיס יציאה מהכלא. אם התראיינת יש סיכוי שתתקבלי ואם התקבלת את כבר לא מובטלת. באהבה אומרים שצריך למצוא רק אחד, גם אם יצאת לעשרות דייטים. זו גם התקווה הגדולה של האבטלה. מספיקה מודעה אחת, מראיין אחד שמצאת חן בעיניו והחיים יקבלו משמעות. החיים סובבים סביב הראיונות. נקודות ביומן בהן החיים שלך יכולים להשתנות, להתחלק ללפני ואחרי. אני כבר מכירה את הרוטינה בעל פה: ללבוש חולצה מכופתרת שתמיד צריכה גיהוץ, לשים קצת ליפסטיק אבל לא יותר מדי, להשאיר את הבושם בבית, לשמור על עוצמות מבוקרות של אופי. האמנות של ראיונות עבודה גורסת שאת צריכה להיות לוח חלק, לא לעורר רגש חזק מדי, את אף פעם לא יודעת על איזו נקודות אצל המראיין את לוחצת, אז עדיף להיות חרוצה וחכמה. אני מנסה להיות חרוצה וחכמה, כל החיים חשבתי שאני חרוצה וחכמה. כנראה שטעיתי.
אני מכירה כבר את כל השאלות ואת המראיינים: ספרי לי קצת על עצמך (טקסט שאני יכולה להקריא מתוך שינה), מה התחביבים שלך (כאילו עשר שעות עבודה ביום ישאירו זמן לתחביבים), מה את מחפשת (עבודה, משכורת, משהו שיגרום לי לצאת מהבית). חלקם ינסו להיות החברים הטובים שלך, חלקם יישארו בפרצוף פוקר בזמן שאת מתפתלת, וחלקם ינסו הכל כדי לגרום לך להאמין, משום מה, שאת תשתעממי בעבודה. את תצטרכי לשכנע אותם שזה בסדר, עבודה זה לא דבר מעניין בחלק מהזמן.
כמו כל בוגרת תואר אנליטי, גם אני רציתי היי-טק: מחשב יקר מהעבודה, משכורת של חמש ספרות, קרן השתלמות. כולם דברים שכבר היו לי בעבר. לא למדתי מדעי המחשב, אבל מצאתי את עצמי משתלבת באחד התפקידים מסביב, תומכת הלחימה של המתכנתים. ההורים העדיפו שאבחר עבודה שאפשר לגרור לפנסיה, אבל אני רציתי להרוויח כסף ולהיות מוקפת במצטיינים כמוני. האמנתי שאצבור ניסיון ואצליח להתקדם, אולי אנהל משהו יום אחד. אבל ככל שאני מעמיקה באבטלה אני מתפשרת, ציפיות השכר שלי יורדות, וגם סתם ארגון מספיק גדול עם משכורת ממוצעת יספק אותי. העקרון המנחה הוא שכל תפקיד שאוכל לתאר בגאווה בסמול טוק עם אנשים חדשים הוא תפקיד שאהיה מוכנה לעשות. הנואשות גם גררה אותי למקומות שלא רציתי, מצאתי את עצמי מתמיינת לעבודה בחברת הימורים, מתפללת בסתר לבי שלא אתקבל כדי שלא אצטרך להתמודד עם הדילמה המוסרית. התפילה נענתה, לא התקבלתי.
אולי אם כולם מחליטים שאני לא מתאימה, אני באמת לא מתאימה
הראיונות הופכים את החיים לרכבת הרים רגשית. יום אחד את על גג העולם כי קיבלת זימון לאחד המקומות שמופיעים ברשימת החברות הכי טובות לעבוד בהן. חברות שיצליחו לשנות את העולם יום אחד, שלעובדים בהן יש גאוות יחידה. יום אחרי דוחים אותך ממקום שמתפרנס מבאנרים, קליקבייטים או לא מתפרנס כי קשה לעשות כסף בעולם דיגיטלי. ממילא לא רצית להתראיין אליהם אבל הלכת בכל זאת, כי נו, כמה אפשר. המעבר בין שני המצבים הוא בלתי נסבל, המניה דפרסיה של חיפוש העבודה. לפעמים אני לא מצליחה לגרור את עצמי לראיון חדש רק כי הדחייה מהראיון הקודם עדיין צורבת. את אמורה להיות חזקה ולהמשיך הלאה כי אחרת בחיים לא תמצאי עבודה. זה לא הוגן שדווקא בזמן שאת אמורה להיות במיטבך ולמכור את עצמך, האגו שלך נדרס שוב ושוב. אולי אם כולם מחליטים שאני לא מתאימה, אני באמת לא מתאימה. אבל איך זה יכול להיות? כמעט כולם מסביבי עובדים.
לפעמים אני מנסה להתייחס לראיונות כמו אל הפוגה קומית בחיי. כמו דייט עם דוש. כבר נתקלתי במראיין שהתעניין אם אני פמיניסטית (כן) ומה בדיוק הגבולות שלי (בחיי שעניתי גזענות ומיזוגניה. הוא שאל מה זה). אחרי שהפגין התלהבות מוגזמת הוא לא חזר אליי. יצאתי עם מספיק בחורים כדי לדעת שהמתלהבים הכרוניים הם האחרונים שתשמעי מהם. מראיין אחר, אליו הגעתי אחרי שעברתי שלושה ראיונות באותה חברה, קטע אותי באמצע תשובה אחרי שיחה של כמעט שעה, קם, אמר "הבנתי עם מי יש לי עסק", ושחרר אותי. שיקרתי לעצמי ואמרתי שזה לא נורא, ושגם ככה לא הייתי רוצה לעבוד אצל אדם מתנשא, אבל זה לא כאילו שיש לי אלטרנטיבות. יום אחד כשאמצא עבודה אשלח להם פרחים ואודה להם על החוויות המעצבות.
פעם למדתי שאבטלה (או יותר נכון, פיטורין) היא גורם הלחץ השלישי בגודלו אחרי אובדן של מישהו אהוב וגירושים. אז אני יכולה להתנחם בזה שכולם בריאים ושבטח חודש מהרגע שאמצא עבודה אתגעגע ללקום בבוקר מתי שבא לי. בינתיים אני שואפת נמוך וחיה הכי קטן שאני רק מצליחה, עוברת בפעם האלף על מודעות דרושים, כמו שעוברים על טינדר. אולי מתישהו אמצא את השידוך ואהיה עוד אחת עם סיבה לקום בבוקר.