רותם חג'ג' מנהלת אימפריה של סדנאות והרצאות להתפתחות אישית. בתחום שבו קשה לזהות מי שווה הקשבה ומי שרלטן, לחג'ג' יש סיפור אישי שממקם אותה בקטגוריה הראשונה – והוא מתחיל בדיוק כשהיא התחילה. "יש לי מום נדיר, רגל ימין שלי לא התפתחה ויש לי בה רק שלוש אצבעות", היא מסבירה. "מגיל 3 עברתי בכל שנה ניתוח בהרדמה מלאה שבו פותחים את הרגל ומגרדים את העצם כדי שהיא תתארך".
אז לא הלכת?
"הייתה לי נעל אחת עם הגבהה, והייתה לי צליעה. רוב הזמן הייתי עם הליכונים או בכיסא גלגלים, ותמיד עברתי טיפולי פיזיותרפיה מאוד קשים".
איך היה לגדול ככה?
"מאז שאני זוכרת את עצמי, כל ההתעסקות שלי מהבוקר עד הלילה הייתה בזה שאני רוצה להיות ילדה רגילה. הייתי מסתכלת על ילדות אחרות בגינה לובשות חצאיות, נועלות נעליים רגילות, ועל זה חלמתי. עברתי התעללות מאוד קשה בתור ילדה. היו מקללים אותי, מרביצים לי, זורקים עליי דברים, שרים לי שירים. היו שרים לי 'צב צבים צבי הנינג'ה' והיו קוראים לי 'אי-טי', כי גם לו יש שלוש אצבעות. במשך שנים הייתי בטוחה שהחייזרים עוד מעט באים לקחת אותי, כי אני בכלל חייזר".
היום את ניצבת איתנה על שתי רגליים. מתי התרחש השינוי?
"בגיל 10 אמרו שאי אפשר יותר לעשות לי את ניתוחי גירוד העצם, ולקחנו סיכון עם ניתוח ניסיוני: שברו לי את כל הרגל והכניסו פינים לכל אורכה כדי להחזיק את העצמות השבורות. הייתי מאושפזת תקופה מאוד ארוכה באסף הרופא, ההורים שלי היו ישנים איתי כל לילה, הייתי הילדה היחידה במחלקה שלא ישנה לילה אחד לבד. אחרי כמה חודשים כאלה הסירו את הברזלים והייתי אמורה לעבור את הניתוח שוב, ואז להתחיל הליך שיקומי מאוד ארוך. רגע לפני הניתוח הייתי צריכה פיפי ופשוט קמתי לשירותים בכוחות עצמי. משהו לא ברור. בגיל 12 התחלתי ללכת ולא הייתי צריכה יותר פיזיותרפיה יום בחיי".
איך את מסבירה את המהפך הזה?
"כוח רצון מטורף של ההורים ושלי. ממש רציתי ללכת, ממש. מגיל 3 הייתי רואה את הסרט 'בת הים הקטנה' יום כן, יום לא. הייתי בטוחה שזו אני".
בסוף קיבלת גם את הרגליים וגם את הנסיך.
"קיבלתי הכל. את הרגליים, את הנסיך ובעיקר את היכולת לתת כל מה שיש לך ולעשות הכל כדי להשיג את מה שאת רוצה. אין אצלי פשרות, וזה משהו שלא לכל האנשים יש. הם צריכים ללמוד את התורה הזאת, אני עברתי אותה, אני חיה אותה".
איפה החלומות שלי ואיפה אני היום
הקשיים והתמודדויות לא פסקו בבת אחת כשחג'ג' (34) התחילה ללכת, אבל היא המשיכה לדחוף את עצמה קדימה. "לקח לי שנים להתבגר ולהבין שבכלל הייתי יפה ומוצלחת יותר ממה שהייתי חריגה", היא אומרת. "החיים שלי היו נראים לי סבל עד שהחלטתי שאני רוצה להיות דוגמנית".
איך פתאום החלטת ללכת על דוגמנות?
"רציתי להרגיש הכי קרובה לאריאל, בת הים הקטנה. רציתי להיות נסיכה, וחשבתי שאם יאפרו אותי וילבישו אותי, אני ארגיש יותר טוב. זה היה חלום, אבל לא חשבתי שהוא באמת אפשרי. הגעתי לפגישה ואמרתי, 'אולי אני אדגמן פנים'. הסוכן שאל למה רק פנים, ועניתי, 'כי יש לי שלוש אצבעות והרגל שלי מצולקת כולה'. זאת הייתה הפעם הראשונה שאמרתי את זה ישר. במערכות יחסים הייתי משקרת כל הזמן, מסתירה את זה שנים, הייתי יכולה להיכנס עם מישהו למיטה והוא לא ידע".
ואיך זה התקדם משם?
"אחרי כמה ימים הסוכן התקשר ואמר, 'יש לי קמפיין בשבילך ב-500 דולר, את רוצה?'. בשבילי זה היה סכום מטורף, את יודעת כמה שעות עבדתי בחנות משקפיים ובבר כדי לעשות 500 דולר? מאותו רגע רציתי רק שיראו אותי, שיאפרו אותי, שיצלמו אותי. הייתי מוכנה ללכת ל-8,000 אודישנים ולשמוע 'לא', ואחרי ארבע שנים קיבלתי קמפיין גדול. אבל כשקיבלתי אותו כבר לא רציתי להיות דוגמנית".
למה, מה קרה כשהצלחת?
"פתאום היו שערים וכתבות, הזמינו אותי לתוכניות, וזה לא עשה לי טוב. אולי זה הפחד מלהתמכר לאהבה שלא קיבלתי הרבה שנים. יש לי רסן פנימי, וזה יוצר לי איזון ונותן לי ליהנות מכל הישג שלי. זה לא מובן מאליו איך שאני הולכת, איך שאני נראית, החיים שלי, הבעל שהתחתנתי איתו, הילדים הבריאים שלי. במקרה שלי שום דבר לא מובן מאליו".
לפני עשור הכירה את צחי חג'ג' (53). וכמו הסיפור האישי שלה, גם המשותף שלהם יכול בקלות לשמש תסריט לסרט הוליוודי. "בדיוק עברתי לגור עם שותפה. איזה ידיד שלה, שהיה אובססיבי אליי, ידע שאני מחפשת דירה וחיבר בינינו כדי שיהיה לו יותר קל לרגל אחריי", היא מספרת. "ערב אחד אני והיא יצאנו והבוס שלה היה באותה מסיבה. ניגשנו להגיד שלום, וזה היה צחי. לחצתי לו יד והמשכתי הלאה".
לא שם היה הקליק.
"לא, צחי הוא לא הטייפקאסט שלי. אז יצאתי עם גברים צעירים, סטודנטים שעבדו בברים ומסעדות. רובם היו בלונדינים עם עיניים כחולות, חמודים נורא, כאלה שמשלמים חצי-חצי או משאירים לך פתק על השיש, 'מאמי, תשלמי את חשבון החשמל' עם שטר של 100 שקל כשהחשבון הוא 750. מה שקרה זה שכשאמרתי שלום לצחי, אותו בחור אובססיבי ראה שדיברנו וחשב שצחי התחיל איתי, אז הוא שלח לי הודעות שהוא גרוש ולהתרחק ממנו, ואני בכלל לא הבנתי על מי הוא מדבר. צחי קלט שאני קיימת רק בגלל הסיטואציה שהבחור ההוא יצר, ואז הוא התחיל לחזר אחריי, אבל הוא ממש לא היה הסגנון שלי ואמרתי לו שאין מצב. רק אחרי חודשיים הסכמתי להיפגש איתו. 50 דקות לתוך הדייט הסתכלתי לו בעיניים וידעתי שהוא אהבת חיי, שזה הבן אדם שחיכיתי לו כל החיים, שהוא יהיה האבא של הילדים שלי, שזה ה'מנט טו בי' שלי. החיבור שלי איתו הוא מגלגול אחר".
מה זה אומר?
"בגלל הילדות שלי, עד היום יש לי קשר מיוחד ועמוק עם ההורים. גם בגיל 23 הייתי מתקשרת לאבא שלי שיבוא איתי לעשות בדיקות דם, זה העניק לי ביטחון. ואז צחי בא עם הבשלות והבגרות שלו, וגם זה העניק לי ביטחון. פער הגילים וה'גרוש' וכל מה שפחדתי ממנו בהתחלה – נעלם".
איך צחי הגיב על המום שלך?
"את כל הנעליים הראשונות שלי צחי קנה, לא היו לי נעליים עד שהכרתי אותו. שנים התביישתי למדוד, גם אחרי שכבר עברתי תהליך ודגמנתי. הוא אמר לי, 'אל תתביישי למדוד', ולימד אותי לנעול פיפ-טואו".
פער הגילים, פער ההון – בטח משכתם כל מיני סוגים של רכילות.
"כשהכרתי את צחי זה הפחיד אותי. לצאת עם מישהו שגדול ממך ב-18 שנה היה בושה, אנשים ישר חושבים שאת איתו בגלל הכסף. גם היו שמועות שהייתי איתו עוד כשהוא היה נשוי. אבל אני ידעתי שזה לא היה ככה והייתי מוכנה לספוג, הקשר הזה היה גדול יותר מהכל. הייתי כמעט בת 25, ילדת ברים ומועדונים, רציתי להיות שחקנית ועבדתי קשה. הייתי בטוחה שאני חוסכת כדי שיום אחד אני אקנה לעצמי אוטו. איפה החלומות שלי ואיפה אני היום, זה מטורף".
אני לא צריכה שידעו מה יש לי ומה אין לי
היום הזוג חג'ג' נשוי פלוס שניים (אליה בן 4.5, ואריאל שקטנה ממנו בשנתיים) ומצפה לילד נוסף. בשל חוויות הילדות שלה, חג'ג' דאגה איך תיראה הילדות של הקטנים. "את מביאה ילדים לעולם, וכל מה שאת רוצה, מלבד שהם יהיו בריאים, ובמקרה שלי גם שיהיו להם חמש אצבעות, זה להגן עליהם מכל השריטות שלך", היא אומרת. "בשנה שעברה אליה בא הביתה ואמר לי שהילדים בגן לא רוצים לשחק איתו. הוא כזה מתוק ומקסים, אני הייתי חריגה, אבל הוא לא חריג. זה גמר אותי, שבועיים ישבתי בבית ולא הפסקתי לבכות. אני הייתי שם, אני הילדה הזאת, אבל אני הצלחתי לחצות את הגשר הזה. כמה יצליחו?".
הייתה גם דאגה שהילדים שלך יישאו את המום?
"כן, אני נושאת מוטציה. השבוע הבן שלי שם לב לרגל שלי בפעם הראשונה. הוא אמר לי, 'אמא, את יודעת שיש לך פחות אצבעות ברגל הזאת?'. אמרתי לו, 'נכון, מאמי, אמא נולדה מיוחדת', והוא אמר, 'טוב, אמא מיוחדת' ופשוט החליק את זה. הרבה פעמים הוא נוגע לי בצלקות ושואל, 'אמא, אבל למה חתכו אותך? גם לי יעשו את זה?'. ואני עונה לו, 'לא, חיים שלי, לך לא'".
איך זה לגדל ילדים בבית עם אמצעים? אני מניחה שזו ילדות מאוד שונה מזו שאת חווית.
"אני מסתכלת על הילדים של צחי מהנישואים הקודמים, והם הילדים הכי טובים בעולם. כולם עבדו מהרגע שהם השתחררו מהצבא ואפילו לפני זה, כמלצרים וכברמנים. גם הם צריכים לדעת מה זה להרוויח כסף, לצמוח, להוכיח את עצמם, והיום הם כבר כולם בתפקידי מפתח אצלו במשרד, קורעים את התחת. לא תשמעי אותם מתבכיינים לדקה, עובדים יום ולילה. זה חינוך. בעלי אדם צנוע, הוא לא מתראיין ולא רוצה להיות מפורסם, הוא לא גדל עם כפית של זהב בפה, הוא התחיל מאפס, בלי שקל, וטיפס למעלה, הכי גבוה שאפשר, אבל אין בו טיפת מניירה של כסף, של הצלחה. צחי תמיד היה אומר, 'אנשים שיש להם פחות נהנים יותר מאיתנו'. בהתחלה לא הבנתי את המשפט הזה, ואז הוא אמר לי, 'הם יכולים לקחת שמיכה לחוף, לשבת עם שתי כוסות יין וליהנות כאילו אין מחר. הם יטוסו לחו"ל וייהנו כמו שהם לא נהנו בחיים שלהם. כדי ליהנות מנסיעה לחו"ל אנחנו צריכים כבר משהו אחר'".
אנשים יכולים לשמוע את זה ולחשוב, "אוי אוי אוי".
"הרבה אנשים רוצים את החיים שלי, אבל אני אומרת לך – אני לא בטוחה שכל אחת יכולה להתמודד עם החיים שלי. גם ברמה הזוגית יש לי המון התמודדויות, אני נשואה לאיש מאוד מצליח שנוסע הרבה לעבודה בחו"ל. הרבה פעמים שואלים אותי, 'את לא מפחדת?'. בי זה לא נוגע, אני משחררת ומאמינה שמי שרוצה ללכת שילך, אבל ברמה האישית – אני לא בטוחה שזה לכל אחת".
אנשים לא רואים את מאחורי הקלעים.
"לא. הם רואים רק את הטיסות והטיולים, ולכן אני גם לא מרבה להראות, אני נחרדת כשאנשים עושים פתיחות קופסאות ותמונות של מטוסים פרטיים ואומרת, 'רבאק, למה?'. אני אוהבת את רמת החיים שלי, אוהבת את הבית שלי, אוהבת את האוטו שלי, אבל אני לא צריכה שכל אחד יידע מה יש לי או מה אין לי. אני גם לא רוצה לגרום לרעות או ורד להגיד, 'יואו, איך בא לי גם להתחתן כמו רותם'. הרבה היו רוצים לגור בארמון, אבל אתם יודעים מה הוא מכיל? מה קורה בתוכו? איזה כוח צריך? זה לא פשוט בכלל. ואז אנשים אומרים לי, 'אבל זה לא פשוט לחיות בלי כסף'. נכון, זה לא פשוט וזה לא פשוט. יש לי המון איכויות שקיבלתי במתנה מכל השריטות שעברתי וזה מה שעוזר לי להתמודד עם החיים, עם הזוגיות והבית והילדים".
את רוב הדברים היקרים שיש לי בעלי קונה
חג'ג' היא מחברת הספרים "קמה והולכת" ו"ועד עצם היום הזה". הרצאת הדגל שלה כמאמנת להשגת מטרות בחיים, "האושר טמון גם בך", ממלאת אולמות. אפילו שעברה לא מעט והגיעה להישגים בזכות עצמה, היא עדיין מרגישה שתולים את ההצלחה שלה בעושר של בן זוגה. "אנחנו חיים בעידן מפקפק", היא אומרת. "אם עכשיו מישהו יירד 10 קילו, ישאלו אותו איך זה קרה, והוא יגיד, 'שמרתי, התאמנתי, הלכתי לתזונאית', בסוף יגידו מאחורי הגב שלו, 'בטח לקח את הזריקות האלה של הסוכרת'. אותו הדבר עליי. אנשים אומרים לעצמם, 'בטוח היא קיצרה את הדרך'. ואני אומרת להם, נראה אתכם עושים מה שאני עשיתי: תביאו שלוש פעמים בחודש שלוש הרצאות שונות, תושיבו בקהל 1,500 איש במשך ארבע שעות, ותגרמו להם לא רק להישאר לכל ההרצאה אלא להירשם לעוד אחת. בואו תעשו את זה".
אבל את לא יכולה להגיד שזה שיש כסף לא עזר לך בקריירה.
"לא. זה רק הקשה עליי. ועד היום זה מקשה".
למה?
"אני מצטערת להגיד, אבל אנחנו לא חיים במקום הכי מפרגן לאנשים עם כסף. לא אם עשית אותו בעשר אצבעות ובטח לא אם התחתנת איתו. אנשים לא רואים את הכסף שאני עושה בעצמי, ואני עושה כסף בעצמי. בפעם הראשונה שהעברתי הרצאה פתחתי אולם של 150 אנשים שעלה לי גרוש וחצי, החזרתי את ההוצאה מהכרטיסים שאנשים קנו, שגם עלו גרוש וחצי. אחרי שבועיים כבר פתחתי עוד אולם מהכסף שעשיתי בהרצאה הראשונה. זה יישמע אבסורד, אבל לא לקחתי שקל מבעלי בשביל מה שאני עושה. כלום. אני מסרבת בתוקף לעשות את זה, כי אני רוצה שהדבר הזה יהיה שלי. אני כל הזמן אומרת את זה לצחי, 'שם המשפחה שהענקת לי הוא מתנה גדולה', כי באמת יש לי חיים טובים ואני לא מצטערת על זה, אבל בצד העסקי שלי הוא גם פוגע".
מה חשבו כשהתחלת?
"אנשים היו באים להרצאה כדי לראות מה יש לבחורה היפה הזאת עם החיים הטובים להגיד, 'מה היא כבר יכולה ללמד אותנו'. כשהם התיישבו הם הבינו שיש כאן משהו אחר. היום, אחרי הספרים, אנשים כבר יותר הכירו את הסיפור שלי והעריכו יותר את המקום שממנו הגעתי. היום באים כי רוצים לקבל את מה שיש לי לתת".
אבל זה שאת לא צריכה לעבוד כדי לקיים משק בית ולהבטיח קורת גג, ויכולה להיות פנויה ליצירה שלך, כל אלו הם גם פקטור.
"אני מסכימה שאם הייתי רוצה לפתוח עכשיו חנות בגדים, אז כן היה לי יותר קשה והייתי צריכה את העזרה. אבל פה אני החומר, אני המוצר. אם זה היה תלוי בבעלי, יכול להיות שהייתי מגיעה יותר גבוה. הוא כל הזמן אומר לי, 'מאמי, בואי נעשה קידום ממומן בגוגל', 'בואי נפרסם, ניתן פוש'. את יודעת כמה תוכניות טלוויזיה הציעו לי לבוא ושאשלם להן כסף? לא בא לי לשלם על זה, זו האמת. אם אתה טוב, אתה לא רוצה לשלם על משהו שאתה עושה. אני רוצה שיזמינו אותי כי אני טובה".
חלק מהסלידה של אנשים מקואוצ'רים והרצאות העצמה היא שזה תחום פרוץ, ובנוסף יש הרבה פייק ואנשים שקונים את השם שלהם באמצעות פרסום.
"זה מאוד מפריע לי שזה הפך למשהו פרוץ, כי בסוף זה טיפול בנפש. אני למדתי אימון ופיתחתי את השיטה מהניסיון שלי. ואני רואה את כל הקידומים הממומנים, אני רואה את המאמנים שמשלמים למפורסמים כדי שיבואו אליהם, אבל אני לא שם. אני יכולה לקנות לעצמי תוכנית טלוויזיה באיזה ערוץ שאני רוצה. בקטנה בשבילי, לא? 30 אלף שקל, 40 אלף שקל? אבל אני לא מאמינה בזה. אני מאמינה בעבודה קשה, לטפס לאט-לאט. אני רוצה להרגיש שעשיתי משהו שלא חשבתי שאני יכולה, אני צריכה את זה בשביל רותם הקטנה. הפכתי מזו עם ה'שלוש אצבעות' ל'אישה של', ובדרך נורא רציתי להצליח לבד. יכול להיות לנו הכי הרבה כסף בעולם, ויש לנו מלא, נכון? אבל כשזה שלי, זה אחרת. בעלי צוחק עליי שאני מדברת במונחים כמו 'שלי', 'החשבון שלי', והוא אומר לי 'מה שלי? תפסיקי לדבר שטויות', אבל זה שלי, אני עשיתי את זה, אני הצלחתי. זה כיף, זה וואו".
יש לך מחשבה שדברים יכולים להתפרק וכדאי שתדעי מה שלך?
"ברור, זה משפט מפתח שלי, אין לי ערבות. היום אני נשואה ואני מאוהבת בבעלי והוא כל החיים שלי, יש לי הכל, אבל אנחנו לא יכולים לדעת מה יקרה מחר. אנשים מתגרשים פתאום אחרי 20 שנה. בגלל זה אני אומרת 'אמצע' – תיהני מהטיסות ומהמלונות הכי טובים וכל זה, אבל אל תתרגלי למותרות שהם לא מאסט. את לא תראי אותי קונה דברים סופר-יקרים, ואני יכולה לעשות את זה. אני יכולה להיות ממותגת מכף רגל ועד ראש, אבל זה פחות אני. את רוב הדברים היקרים שיש לי בעלי קונה. כי זה גם סוג של סטטוס שאני מבינה שאני צריכה להיות חלק ממנו, ואפילו שם יש לי גבולות".
הייתה מחשבה שאת לא צריכה להרוויח מהקואוצ'ינג?
"כשהתחלתי, צחי אמר לי, 'תהיי סנטה קלאוס, יש לך שפע לתת, אז תיתני, כל מי שרוצה לעבור תהליך – תיתני לו. אנחנו לא צריכים כסף'. ככה באמת התחלתי. אנשים היו באים, אבל הם לא עברו תהליך, ואז הבנתי שמשהו לא בסדר, כי בן אדם שלא מוציא כסף, תוך שבוע יחזור לבייס שלו. באמונה שלי חייבים לשלם כסף, זה חלק מלהתחייב לתהליך. ועדיין כותבים לי, 'למה את עושה קמפיינים באינסטגרם? יש לך כל כך הרבה כסף. למה את צריכה?'. תקשיבו, אני עובדת. אני מתפרנסת בעצמי. זה לא עניינו של אף אחד כמה יש לי או כמה אני מרוויחה. לא לקחתי מאף אחד שקל, עשיתי הכל בעצמי, ואם בא לי להרוויח עוד – זו זכותי המלאה".
צולם במלון בראון ברוט, רח' קויפמן 6, תל אביב *9646
צילום: שי כהן ארבל | סטיילינג: דניאלה קפלוטו | שיער: קובי קלדרון | איפור: מישל אדרי | ע.סטיילינג: קתרין טיונסון