כרבע מאוכלוסיית ישראל מתגוררת במרחק שני קילומטרים או פחות ממשאב מבוקש בדמות מקור מים טבעי, וזאת הודות לים התיכון, הכנרת, ים המלח ומפרץ הים האדום, שמתחברים לקרוב ל־300 קילומטרים של חופי ים ואגמים. אולם למרות הקרבה, ולמרות שמזג האוויר מאפשר לבלות בחוץ וליד מים כמעט כל שעות היממה ברוב ימות השנה, ישראל אינה נתפשת בתודעה המקומית או הבינלאומית כמדינת חופים.
פעילי ארגונים סביבתיים תולים את האשמה בכך ביזמי הנדל"ן. אלה מוצגים כגזלנים רודפי בצע, שעושים יד אחת עם הרשויות המקומיות וגופי התכנון הממשלתיים במטרה להשתלט על החוף ולהרוויח כסף ממכירת דירות, מלונות ושטחי מסחר "שחוסמים את הים". הקמפיין הסביבתי־חברתי חוזר על מסרים המציירים מציאות שבה אזרחים פשוטים נלחמים על החופים הציבוריים ומפסידים אותם לגופים עסקיים פרטיים, שמעבירים את הים לידיהם של עשירים ומקושרים. אלא שהנתונים היבשים מגלים מציאות אחרת לגמרי: 83 קילומטרים בחופי ישראל מוגדרים כשמורות טבע וגנים שאסורה בהם בנייה מכל סוג, והפעילות היחידה שמותרת בתוכם היא טיול רגלי; עוד 65 קילומטרים הם חופים מפותחים שמאפשרים גישה עד קו המים, ולאלה מצטרפים עוד 28 קילומטרים של חופי רחצה מוכרזים, עם מציל ברישיון בעונה. בשני הסוגים האחרונים החופים פתוחים לציבור, אסור לגבות בהם תשלום תמורת כניסה, ואם הם חופי רחצה, ברוב המקרים אסור לגבות בהם כסף אפילו תמורת חניה, גם אם יש חניון מוסדר.
רק כ־100 קילומטרים מהחופים הישראליים אינם נגישים לציבור. ל־40 קילומטרים מהם הגישה מוגבלת בשל נסיבות בטיחותיות או ביטחוניות, כמו מצוקים עם סכנת מפולת, קרקע בולענית או קרבה לגבול. עוד כ־60 קילומטרים תפוסים במחנות צבא ותשתיות לאומיות כמו נמלים לעגינת אוניות, מחסנים ושינוע לשירות פעילות סחר בינלאומי ומפעלים (בים המלח). לגבי חלק משטחי הצבא והמחסנים ישנן תוכניות לפינויים והכשרת השטחים לשימושים אזרחיים בעתיד הרחוק. חופים סגורים מהסוג שנתקלים בו במקומות אחרים בעולם, כמו חופים שצמודים למלונות ופתוחים רק לאורחיהם, או מהווים חלק ממגרשים של בתים פרטיים, אין בישראל כמעט בכלל.
מקום ראשון באגן הים התיכון
אז גישה רשמית לים ולחופים – יש. בנוסף, לפי מדדים בינלאומיים ישראל נחשבת לשומרת קפדנית של משאבי הטבע הימיים שלה. כך גם מראה סקר שנערך לפני כחמש שנים ביוזמת האיחוד האירופי, ושבו דורגה ישראל במיקום גבוה הן מבחינת סגנון הרגולציה המכתיבה את ההגנה על הטבע החופי, והן מבחינת יישום הרגולציה – אכיפת הכללים והתוצאות שלה בשטח. הסקר השווה בין כל המדינות הסמוכות לאגן הים התיכון ובהן יוון, צרפת ואיטליה – שלהן עיירות וערי החוף ששמן יצא למרחוק כיעד נחשק לתיירים.
אצלנו, במקרים רבים מדי, הקשר בין הים והנמלים לתיירות ולתעסוקה רופף: לאשקלון ולראשון לציון, למשל, יש אלמנטים גיאוגרפיים שאינם נופלים מאלה שיש בערים ניס וברצלונה – חוף ים צמוד המחובר בקו ישר אל העיר. למרות זאת, שתי הערים הללו מעולם לא סיגלו לעצמן מראה של ערי חוף. אשדוד וחיפה הן דוגמאות לערים עם נמל וחוף ים רחב שאינן מופיעות על מפת התיירות, והן אפילו לא מרכזות אליהן פעילות תעסוקתית יתרה שאמורה לצמוח מהימצאותו של נמל מסחרי או תיירותי.
מה יוצר את הנתק בין הערים בישראל לבין החופים שלהן? מדוע ערי החוף שלנו לא נראות כפי שנראות ניס, קאן, מונקו, איזמיר וסלוניקי, או רסיפה וריו זה ז'ניירו בברזיל, ואפילו לא כמו קו המים של ניו יורק? אחת התשובות היא שבכל הערים שבהן הים הוא משאב כלכלי ותיירותי שמשרת את התושבים ומהווה מקור משיכה למבקרים, הדבר קורה בזכות הבינוי הצפוף על קו המים – ולא בגלל שהשאירו את החוף עירום מפיתוח מטעמי שמירה על הטבע.
מקור התקלה הישראלית בכוונות טובות, שביקשו לשמור על המשאב פתוח לכל מצד אחד, אך לא מפותח מצד אחר – ומבלי להבחין שלפעמים יש סתירה בין שני הדברים. בראשית נחקק חוק ב־1983, אז נקבע כלל ההגנה הראשון על הטבע החופי, שאסר לבנות במרחק 100 מטר מקו המים. ב־2004 הוחרפו הכללים והוחלט שהבנייה בישראל תהיה אסורה גם במרחק הקטן מ־300 מטר מקו החוף. בנוסף, בשם הגברת הפיקוח על הנוף החופי, תוכניות קיימות אינן נידונות בגופים מקומיים ונדרשות לאישור בוועדת תכנון ארצית מיוחדת (ולחו"ף). כוונת המחוקקים במהלכים אלה מנומקת בפרוטוקולים של הדיונים שעסקו בכללי הפיתוח ליד הים: שאיפה להגן על הטבע ולהבטיח שהחופים יישארו בתוליים.
ככל שהדבר נוגע לחופים פתוחים, הדבר הגיוני ומשתלב במדיניות שנהוגה גם במדינות אחרות. אולם בישראל הרגולציה אינה מבחינה בין חופים טבעיים שעליהם יש לשמור מפני בנייה חדשה לבין חופים שיש להם גב בנוי, וזו תקלה גדולה. יש כיום בישראל יותר מ־70 קילומטרים של התיישבות אורבנית צפופה הגובלת במקור מים, אך אין בהם גישה למקור המים שהיתה עשויה לאפשר רווחה ורווחים לציבור, בשל איסור הבנייה עד החוף.
ההבדל ניכר במבט על קו החוף שצמוד לתל אביב ולבת ים, באזורים שנבנו לפני חקיקת חוקי ההגנה על החוף. בשתי הערים יש בינוי צפוף על רחובות שנמתחים מהעיר עד המים, וטיילת עם גב מסחרי שאפשר להגיע אליה ברגל ובהליכה על המדרכה. לכן בתל אביב, באזור שבו העיר צמודה לים – החוף מלא אנשים מזריחת השמש עד חצות ואפילו אחרי כן. זה המצב כמעט כל ימות השנה. אם באשקלון, בראשון לציון או בנהריה היו מבקשים לבנות כך כיום, התושבים היו נהנים מהחוף, ואולי היתה מתפתחת גם פעילות תיירותית ומייצרת הכנסות. אך כל צעד בכיוון הזה נחשב כיום לעבירת בנייה.
לבנות, וכמה שיותר
האדריכל ארז אלה ערך לפני כחמש שניםמחקר עם סטודנטים במגמה לאדריכלות ב"בצלאל" על מצב הבינוי בחופי הים התיכון בישראל, ומצא שגם כשהחופים פתוחים ומונגשים לציבור, לרוב מתקיימת פעילות מצומצמת המתאימה לשעות מסוימות ביום ולעונות מסוימות בשנה, ורוב הזמן הם שוממים.
הכלל הראשון והבסיס לפיכך לניצול מיטבי של הים לטובת תושבי העיר, הוא לתכנן אותה כך שכמה שיותר אנשים יגורו במרחק הליכה מהמים, כדי שיוכלו לרדת מהבית בלי לחשוב יותר מדי, ללכת לא יותר מכמה מאות מטרים, ולהגיע לחוף. לכן צריך לבנות בנייני מגורים רבים באזור הצמוד לחוף, ולתכנן אותם על רשת הרחובות שכמה שיותר מהם מובילים אל החוף – כלומר ניצבים אליו, ומאפשרים גישה לכל הסוגים של כלי הרכב. על החוף עצמו צריך שתהיה מדרכה רחבה, נוחה להליכה ומוצלת, ולאורך המבנים שבה לקבוע חזית מסחרית: בתי קפה, חנויות, כמו בכל רחוב עירוני שהולכים בו, ויש בו מה לעשות. בישראל תכננו בערים רבות טיילות שנראות נהדר בהדמיות – ספסלים ודקלים ומשטחי דשא, אבל הן נותרות שוממות בציפייה לבני אדם שבקושי פוקדים אותם – כך באשדוד, באשקלון, בנתניה ובערים נוספות.
החמצה אופיינית מתממשת בימים אלה בג'סר א־זרקא. המועצה ממוקמת בדירוג הנמוך ביותר מבחינת כלכלית וחברתית בישראל ופיסת החוף הצמודה אליה היא משאב טבעי, שהנגשה שלו תשפר מאוד את תנאי החיים של התושבים, כי היא תקרב אליהם סביבה נעימה לבילוי בשעות הפנאי. בנוסף, מגולם בחוף הזה פוטנציאל לפיתוח תעסוקה וכלכלה מקומית – הים ימשוך מבקרים של תיירות פנים וחוץ והם יצרכו מסעדות, הדרכות, לינות ועוד.
בין בתי המועצה למפרץ הקטן שמולה, מפרידות כיום קרקעות פתוחות של דיונות חוליות שאינן נוחות להליכה. בהיעדר פיתוח ותוכניות מאושרות לאזור, התפשטה על קו המים בנייה לא מאורגנת של צריפים שחלקם משמשים למגורים ארעיים של דייגים. בעליהם נחשבים לפולשים בחוק, אך כפי שקורה תמיד במקרים כאלה, בחלוף השנים הם חיזקו את אחיזתם, וכעת מתנהל משא ומתן רגיש לפינוי חלקי והסדרה. בד בבד, נרקמה עם המועצה תוכנית מתאר שמוסיפה לה אפשרות לבנות מאות יחידות דיור ושטחי מסחר, תעסוקה ומלונאות.
בתכנון נכון שמנצל את משאב הטבע הימי, הרחבת המועצה היתה נעשית בבינוי המשכי של הרחובות הצרים הקיימים בה, תוך הארכתם אל החוף בבינוי עם קומת קרקע מסחרית ברחובות אלה ובקו הראשון למים, וזה היה מפתח לפעילות כלכלית. אך לא זה מה שמתוכנן לשטחי החול שמפרידים בין בתי המועצה והים. מה כן? בימים אלה ממש מתקדמת בשטח הכשרה של חניונים למאות רבות של מכוניות, שישולבו בהרחבת כביש שיקיף את המועצה ויצור בינה לבין הים עוד טריז. חניה, כבישים וביתנים שמשרתים אותם הם הפיתוח והבנייה שמותרים בטווח 300 המטרים בגב המים, כי הם נכנסים תחת ההגדרה של תשתית ציבורית.
התקלה חוזרת גם בתוכנית הגדולה של חיפה, שכוללת את שיקוע מסילת הרכבת המפרידה בין העיר לים שלה. בחיפה כבר יש בנייה צמודה למים, ולכן חוק ה־300 לא חל כלשונו על הפיתוח המתוכנן. בשטחים שיתפנו יש מקום לבנייה נמוכה (עד חמש קומות) שהיתה יכולה להוסיף לעיר כ־6,000 יחידות דיור ועוד מאות אלפי מ"ר שטחי תעסוקה ומסחר. החשש כי בנייה למגורים קרוב לקו המים תמשוך עשירים שלא ירצו ברחובות שעוברים תחתם פעילות מסחרית, דחף לתוכנית שכלל אינה יוצרת שטחים חדשים למגורים. מעט הבנייה שתהיה מיועדת לשימושים מסחריים ומשרדיים, ומותירה חללים ריקים שיקשו על החיבור בין האזור החדש לשכונות הישנות.
יודעים מה הסיפור הבא של mako כסף? כתבו אלינו money@mako.co.il
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות:
אורלי היתה בכירה בבנק - וכיום היא מיילדת. אסף עבד בהיי-טק ונטש. מי ידאג להם?
סדר חדש בשוק התקשורת? רשות התחרות רוצה להפריד מחדש את פעילות בזק ו-HOT
