אחת מהנחמות שעלו בישראל בשנה האחרונה בעקבות המשבר הכלכלי, היא העובדה שבישראל אין תעשיית רכב שמובילה את השווקים בעולם להפסדים כבדים ומאלצת את משלמי המיסים בארה"ב ואירופה לכסות את ההפסדים של תעשייה זו. כיסוי ההפסדים הוא כורח המציאות לממשלות בארה"ב ואירופה שאינן מסוגלות לאפשר לחברות הרכב לקרוס משום שהן מעסיקות מספר עובדים רב ופיטורם יכול להכביד על הכלכלות יותר מאשר סיוע לחברות הכושלות.
בשלב הזה יכול הקורא הישראלי לנשום לרווחה ולהגיד לעצמו: "מזל שאין לנו תעשיית רכב, לפחות מהצרה הזו אנחנו פטורים", אבל מסתבר שגם הלקוח הישראלי נדרש לתרום מכיסו כדי לסייע בחילוץ מהבוץ אליו נכנסו היצרניות.
בשיחה עם אחד מיבואני הרכב בארץ התלונן היבואן כי היצרן אותו הוא מייצג, דרש ממנו להוסיף למחיר של כל רכב אותו הוא רוכש "תוספת סיוע". מדובר אמנם במגבית סמלית של כ-800 שקל לערך, אולם זו מוכפלת אחר המס בארץ ובמכוניות קטנות/משפחתיות יש לה משקל לא מבוטל בדמות של התייקרות של 1,500 שקל לרכב.
אנחנו יודעים על מקרה אחד, אבל לא נופתע אם חלק מעליית המחירים הגורפת שפוקדת כיום את ענף הרכב למרות המיתון והעלייה החדה במלאים, נובעת מגלגול לכיסו של הלקוח של "אגרות הצלה" כאלה.
המשבר הכלכלי העולמי מנער כיום את השטיח מעל הרבה עיוותים שהיו חבויים-למחצה. אחד מהם הוא ההתנהלות הצינית של תעשיית הרכב. בימים היפים, שבהם הרוויחו יצרניות הרכב מיליארדי דולרים ברבעון, הן לא נהגו להצטנע או לחלק את עושרן עם הציבור, פרט לציבור בעלי המניות. נהפוך הוא, הצמרת הניהולית של חברות רבות בענף התהדרה במשכורות ובבונוסים שהסתכמו בעשרות מיליוני דולרים בשנה ובתנאי שירות אקזוטיים.
תעשיית הרכב גם לא ידועה בדאגה יוצאת דופן לאינטרסים ציבוריים כמו זיהום האוויר ובטיחות. יצרניות הרכב האירופאיות, למשל, מעסיקות דרך קבע למעלה מ-80 לוביסטים בנציבות האיחוד האירופאי, שמקדישים את רוב זמנם בניסיונות לדחות רפורמות "ירוקות" שעלולות להכתיב הפחתה דרסטית של הפליטה מכלי הרכב על חשבון הגדלת ההוצאות של היצרניות. על הלובי רב-העוצמה של תעשיית הרכב בקונגרס ובממשל האמריקני, ועל הצלחותיו בדחיית רפורמות להקטנת צריכת הדלק והזיהום, אין מה להכביר מילים.
אגב, לא מדובר רק בפליטה: היה צורך בהרבה שנים וברגולציה קשוחה כדי לאלץ את יצרני הרכב להתקין מערכות ABS בכל כלי הרכב, וחוק מנדטורי נוסף כדי לאלץ אותם להתקין מערכת מצילת-חיים כמו ESP, שעלותה כמה מאות דולרים.
אבל, כשתעשיית הרכב נקלעת לקשיי קיום הציבור הוא זה שנדרש לשלם את המחיר. כרגיל, האיום הגדול הוא פיטורים המוניים. אז מה אם איגודי העובדים רבי-העוצמה של יצרניות הרכב שריינו לעצמם במהלך השנים תנאים ובונוסים שנתיים יוצאי דופן. בניגוד לעובדי המגזר הפיננסי והבנקאי, שדמם מותר כיום, הצטרפותם של פועלי תעשיית הרכב למעגל האבטלה מוצגת כאסון אפוקליפטי, שעל הממשלות וציבור משלמי המסים להימנע ממנו בכל מחיר.
האיום הזה, ובוודאי גם הלובי, אפקטיביים מאוד. מי שרוצה הוכחה לכך, יכול למצוא אותה בנאום אותו נשא אתמול הנשיא אובמה בעת הצגת תוכניתו הכלכלית לאומה. באותו נאום שבו נשבע שלא להוציא אגורה מכספי משלם המסים כדי להציל את אנשי וול-סטריט, אמר אובמה: "אנחנו מחויבים לצייד בכלים חדשים ולהמציא מחדש את תעשיית הרכב, שיכולה להתחרות ולנצח. מיליוני משרות תלויות בזה. אלפי קהילות בונות על זה. אני מאמין שהאומה שהמציאה את הרכב לא יכולה לנטוש אותו".
אובמה לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, וזרם המיליארדים מכספי משלם המסים האמריקני רק צפוי להתגבר ככל שתעשיית הרכב מעמיקה לשקוע. באירופה, אגב, המצב אינו שונה בהרבה וגם הממשלה הצרפתית, למשל, קנתה באחרונה שקט תעשייתי מיצרניות הרכב במחיר של כמה מיליארדים צנועים.
