כלכלנים בכירים בישראל ובעולם מותחים ביקורת על חבילת הסיוע של ממשלת ישראל לחילוץ המשק ממשבר הקורונה. בהשוואות בינלאומיות שהוצגו בכנס של האגודה הישראלית לכלכלה הגיעה ישראל למקום האחרון בין המדינות המפותחות בהיקף החבילה הממשלתית שלה באחוזי תוצר. בהרצאה בכנס הזהיר פרופ' מרטין אייכנבאום מאוניברסיטת נורת'ווסטרן את מקבלי ההחלטות בישראל מפני "פחד מהעלות התקציבית של ההתערבות".
"אפשר לדמות את הסיוע הממשלתי לכלכלה לגשר שמניחים מעל תהום", אמר אייכנבאום, "מאחר שאין דרך לדעת מראש מה אורך הגשר הנדרש, אתם צריכים להחליט איזה סיכון יותר גדול - שהגשר יהיה קצר מדי או ארוך מדי". אייכנבאום ציין כי עלויות המימון של ממשלת ישראל בגיוס חוב ל-10 שנים נמוכות אף יותר מאלה של ארה"ב.
"הגשר הישראלי נראה פחות יציב, פחות ברור ולטווח קצר יותר מהגשרים של המדינות המפתחות", אמר משתתף אחר בכנס פרופ' צבי אקשטיין, ראש מכון אהרן למדיניות כלכלית ודיקן בית הספר טיומקין לכלכלה במרכז הבינתחומי הרצליה.
לארי סאמרס, יועצם הכלכלי של הנשיאים קלינטון ואובמה, העריך לאחרונה את הנזק הכלכלי שגורם משבר הקורונה למשק האמריקאי ב-80 מיליארד דולר. באנלוגיה למשק הישראלי מדובר על נזק של 1.6 מיליארד דולר, או כמעט 5 מיליארד שקל ליום (זאת בלי להביא בחשבון את העובדה שהתחלואה בישראל עד כה הייתה נמוכה יותר מבארה"ב).
פגיעה כפולה בעסקים
המשבר הכלכלי שנוצר בעקבות מגפת הקורונה יוצא דופן בכך שהוא פוגע קשות גם בצד ההיצע וגם בצד הביקוש. ההגבלות על פתיחת עסקים וענפים כלכליים שלמים מצד אחד, והחשש מהידבקות בנגיף ומפיטורים, שמוביל אנשים להתרחק ממקומות הומים, לחסוך יותר ולצמצם הוצאות מהצד השני - מנחיתים על הכלכלות בעולם מהלומה כפולה.
לדברי אייכנבאום, "הפגיעה הכפולה בצד ההיצע ובצד הביקוש, ללא התערבות ממשלתית מובילה לשפל כלכלי עמוק ומתמשך".
אייכנבאום מערער על הטענה הדרווינסטית, לפיה המשבר מנפה עסקים חלשים שאין הצדקה כלכלית לקיומם ומותיר את הבריאים והחזקים. לדבריו, המיתון גורם נזקים בלתי הפיכים לעסקים ולעובדים "בריאים", בין היתר, בכך שהוא פוגע בהשקעות, מפיל עסקים שאינם מורשים לפעול והורס את הכישורים של דורשי עבודה ככל שהנתק שלהם משוק העבודה ממושך יותר.
"זה כשל שוק ברור", אומר אקשטיין, "ותפקיד הממשלה כמבטחת-על הוא לייצר גשר שיאפשר לעסקים לצלוח את תקופת המשבר - גשר שנוצר באמצעות הלוואת כסף על חשבון העתיד (כלומר הגדלת הגירעון. ע"ב). זה אל"ף-בי"ת של כלכלה, במיוחד כשהממשלה היא גם זו שיזמה את המגבלות. השאלה היא האם הגשר חזק מספיק והגשר שלנו נראה יותר רעוע, פחות בטוח, פחות מסודר, פחות ידוע מראש כמעט בכל היבט".
אייכנבאום הציג בכנס השוואה בינלאומית שערך הכלכלן אפרים בן-מלך, שבה מדורגת ישראל באמצע הרשימה מבחינת היקף חבילת הסיוע הממשלתית שלה - אך מתחת לכל מדינות אירופה מלבד הולנד. העבודה של בן-מלך מתייחסת לנתון המשלים של העלות של גיוס החוב - ומראה כי עלויות הגיוס של ישראל נמוכות בהשוואה בינלאומית.
"ממשלת ישראל משלמת היום פחות מ-1% לשנה ריבית על חוב ל-10 שנים", אמר אייכנבאום, "זה פחות ממה שמשלמת ממשלת ארה"ב".
אקשטיין וד"ר סרגיי סומקין הציגו בכנס ניתוח השוואתי של חבילת הסיוע הישראלית לזו של מדינות מפותחות אחרות. ישראל מגיעה בהשוואה הזו למקום הלפני אחרון עם חבילת סיוע בהיקף של 6.7% תוצר לעומת 23.9% של גרמניה, 17.9% של בריטניה ל-12.2% של ארה"ב ודנמרק.
באוצר טוענים בהקשר זה כי ההשוואות לעולם אינן הוגנות, משום שאינן מביאות בחשבון את הרכיב הגובה יחסית של הוצאה תקציבית בישראל - בעוד שהסיוע במדינות רבות בעולם מתבסס על הלוואות ואשראי של הסקטור הבנקאי.
להעניש עסק מצליח?
אקשטיין וסומקין לא הסתפקו בהשוואת היקף הסיוע, אלא בחנו את המרכיב ההמשכי בכל חבילת סיוע. כך למשל הדחייה בתשלומי המיסים בישראל הייתה לתקופה של פחות משלושה חודשים - לעומת שישה חודשים בגרמניה, אוסטריה, דנמרק ואוסטרליה "מדינות שלא ידועות בבזבזנותן" אומר אקשטיין.
ישראל נמנעה מהתערבות בשוק השכירות ולא נקטה צעדים לדחייה ופריסה של תשלומי שכירות. גם ההשתתפות בעלויות הקבועות של העסקים בישראל ניתנה בצורה מוגבלת ועל-סמך קריטריונים בעייתיים. "כשהמדינה קובעת את הזכאות של עסקים על-סמך השוואה למחזור שלהם ב-2018 היא בעצם מענישה את העסקים שהצליחו להכפיל מאז את המחזור שלהם", אומר אקשטיין, "התחושה הכללית היא שהביצוע בישראל לוקח יותר זמן ונותן פחות ודאות לעסקים מאשר הסיוע הממשלתי הניתן במדינות אחרות. התוצאה תהיה שיעור גבוה יותר של פשיטות רגל של עסקים. לגבי שוק העבודה אני לא רואה איך האבטלה תרד עד סוף השנה לסביבות ה-8% כפי שמעריך בנק ישראל".