מיל דאוד עוצר את המרצדס השחורה סמוך לשער מפעל מולטילוק באזור התעשייה ברקן. הוא יוצא מהרכב, מתקרב ומתבונן בשטח, שלטענתו נשדד ממשפחתו. "האדמה הזו שלנו כבר יותר ממאה שנה", הוא טוען, "זה מהסבא של הסבא. עד הדקה האחרונה זרענו כאן, עיבדנו את האדמה. זה בסדר גמור להקים מפעלים - אבל למה על אדמות של אחרים?"
דאוד אינו הפלסטיני היחיד שאוחז בטענות דומות בנוגע לאדמות שהפקיעה המדינה, אולם מה שהביאו לפתוח את הפצע המשפחתי הנושן הוא ביקור שערכו ביוני נציגי ארגונים אזרחיים משוודיה. מטרתם הייתה לחקור את פעילות מפעל מולטילוק, שבבעלות ענקית המנעולים השוודית אסא אבלוי. באוקטובר הם פרסמו את ממצאיהם, שלפיהם החברה מפרה את החוק הבינלאומי, וקראו לה לצאת מהשקעתה ב"כיבוש". המטרה הושגה: כעבור ימים אחדים בישרה החברה כי המפעל ייסגר.
אסא אבלוי לא לבד. בחודשים האחרונים הודיעו חברות בולטות נוספות על יציאה מהשטחים: ענקית הצריכה יוניליבר החליטה למכור את חלקה במפעל בייגל-בייגל שבברקן, וסודה קלאב הודיעה שתפסיק לשלוח לסקנדינביה סחורה שיוצרה באזור התעשייה מישור אדומים. בשנים האחרונות התנתקה חברת יקבי ברקן מאזור התעשייה שעל שמו היא נקראת. לפני שנתיים נעתר בנק הולנדי לדרישה למשוך את השקעותיו מפרויקט הרכבת הקלה בירושלים, ושר החוץ ההולנדי דרש מחברת ריוול להפסיק להשתתף בבניית גדר ההפרדה. מבחינת ארגונים הפועלים בתחום, אזורי התעשייה ברמת הגולן פסולים באותה מידה (בסקוטלנד מתנהל בשל כך קמפיין נגד מי-עדן), והקיצוניים שבהם קוראים לחרם מוחלט על התעשייה הישראלית - אולם הדגש שמניחים רובם הוא על הגדה המערבית.
ההתפתחויות האלה, כמו גם התפתחויות בזירה הדיפלומטית, הביאו את ארגון גוש-שלום להכריז ש"התעשייה בהתנחלויות מתפוררת". בהתנחלויות, מנגד, טוענים שהעזיבות זניחות ושהמצב נפלא. שני התיאורים הללו מופרזים; לא מעט תעשיינים מעדיפים עדיין לעבוד בשטחים, אולם קשה להתעלם מנטישת מותגים חזקים והתהליך הזה עשוי להחריף בשנים הקרובות. סיבה לדאגה לתעשייה הישראלית? "בהחלט", משיב דניאל בירנבאום, מנכ"ל סודה קלאב, "התעשייה צריכה להתארגן כדי לתת פתרון. לממשלה, לצערי, אין מענה הולם".
מה צריך לעשות?
"להכין אלטרנטיבות לתעשייה בשטחים. אני לא רואה פתרון אחר. לי יש שבעה מפעלים, אז לא קשה לי לספק לסקנדינבים מוצרים ממקום אחר - אבל להרבה חברות אין אפשרות כזו. לא הייתי משקיע במניות שלהן".
אולמרט והקונטיינר
במהלך השנים הוקמו בשטחים לא מעט אזורי תעשייה. חלקם מתקשים להתרומם, בעיקר אלה הממוקמים יחסית בעומק הגדה. אלה הקרובים לקו הירוק הם המשגשגים ביותר: ברקן במרכז ומישור אדומים ליד ירושלים. כל האזורים, קרובים כרחוקים, נחשבים ל"אזור פיתוח לאומי א'". גורם נוסף שהופך אותם לקורצים לתעשיינים, שמצטרף לארנונה זולה, הוא עלות כוח העבודה: רק לפני כשנה פסק העליון כי יש לשלם לפלסטינים בהתאם לחוק הישראלי, ולא הירדני. קרוב לבית, רחוק מהחוק.
אזור התעשייה ברקן, למשל, ממוקם כחצי שעה מתל אביב. בין מפעליו נכללים מותגים מוכרים כסלטי שמיר, ביתילי וכתר פלסטיק, וגם מפעל החוטים איילת ברקן של נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש. במפעלים מסבירים שהם "לא מתעסקים בפוליטיקה", אולם הכול באזור טעון פוליטית: כביש חוצה שומרון, שבכניסה אליו מחסום צה"לי, הקרבה לגוש דן שממחישה את בטנו הרכה, החיילים בכניסה לאזור התעשייה, הטענות הפלסטיניות לאדמות ש"נשדדו" וההגבלות הכבדות על תנועתם. בדוח "מחסום ווטץ'" מספטמבר, למשל, מספרות הפעילות על עובד ותיק בבייגל-בייגל (פרטיו לא נמסרו), שמשמרותיו מסתיימות בעשר בלילה - שעת סגירת המחסום. "לפעמים החיילים טובים ומאפשרים לו לעבור", הן כותבות, "אבל לא פעם קורה שהוא נשאר מחוץ לגדר כל הלילה וישן תחת כיפת השמים". יוניליבר מסרה ש"המקרה אינו מוכר", ולא השיבה לשאלה אם בדקה את הנושא.
הצלחת האזור חשובה למועצה לא רק בשל ההכנסות הכספיות, אלא גם כחיזוק לאג'נדה הפוליטית שלה בדעת הקהל הישראלית. עבור המפעלים, ש-70%-80% מסחורתם מיוצאת, דעת הקהל העולמית חשובה לא פחות, ומפרסום מיקומם הם עלולים בעיקר להפסיד. ישנם יוצאי דופן: מפעל החטיפים אחווה, למשל, הודיע לאחרונה שיעבור מברקן לאריאל. לדברי המנכ"ל יעקב מלאך, "יש עלייה במכירות לאירופה למרות שכתוב במפורש גם על המוצר שהוא מברקן".
רוב המפעלים מעדיפים להימנע ככל האפשר מחשיפה. המקום הראשון שבו מתבטאת הבעיה הוא המכס: מפעלים מהשטחים אמורים לשלם על יצוא לאירופה מכס, שממנו פטורים מפעלים בישראל. "לא נמצאו יצואנים שהצהירו הצהרות כוזבות", אומר דוד חורי, בכיר במכס. אסא אבלוי, למשל, גילתה בתגובתה לדוח הארגונים שמוצרי מולטילוק שיוצאו לאירופה נהנו מהטבות במכס המגיעות למפעלים בישראל, למרות הייצור בשטחים. החברה המעיטה שם בחשיבות המפעל בברקן, וטענה ש"המפעל העיקרי של מולטילוק ממוקם ביבנה. במפעל בברקן נעשה שימוש לייצור רכיבים מסוימים בלבד". האומנם? שמעון שקל, מנכ"ל מולטילוק: "ברקן הוא מפעל הייצור, מפעל עתיר השקעה. ביבנה יש רק הרכבה ומשרדים, זה לא מפעל עתיר השקעה".
"הסחורה שלנו", מגלה בעל מפעל, "מגיעה עם טופס שנלווה לתוצרת ישראל שפטורה ממכס. על זה אנחנו מסמנים 'ברקן'. לרוב לא שמים לב, וזה עובר. פעם אחת מנהל מכס ממוצא ערבי באירופה דרש שנכתוב שהסחורה מ'השטחים הפלסטיניים הכבושים'. עניתי שלא אעשה זאת אפילו אם אפסיד את הקונטיינר".
ומה קרה בסוף?
"עירבתי את שר התמ"ת אולמרט, ונוצרה תקרית דיפלומטית. נציג המכס בבריסל והשגרירות התערבו, עד שבסוף זה עבר ולא שילמנו מכס. אולמרט התקשר ואמר, 'שחררתי לך את הקונטיינר'".
משרד החוץ לא עוזר
העובדה שאבלוי היא חברה בורסאית שעם בעלי מניותיה נמנות קרנות פנסיה הקשתה עליה במיוחד בהתמודדות עם הלחץ הציבורי. אלא שגם חברות פרטיות נכנעו לבליץ תקשורתי, כפי שמלמד מקרה סודה קלאב.
פרשת אבלוי הביאה עיתונאים שוודים לבדוק קשרים נוספים בין חברות שוודיות להתנחלויות, ואחד מהם הגיע לחברה המפיצה את מוצרי סודה קלאב ממישור אדומים. הסערה הייתה עצומה: הסיפור פתח מהדורות חדשות, וחושף הסיפור קרא בתוכנית הרדיו שלו לחרם. בירנבאום ניסה להסתייע במשרד החוץ: "ביקשתי את עצתם כיצד להתמודד. אמרו לי שיחזרו אליי למחרת. אני עדיין מחכה לטלפון" (משרד החוץ: "אין לנו אמצעים חוקיים לפעול נגד פעילות המתבצעת במסגרת החוק המקומי. אנו מנהלים פעילות הסברה שנועדה לתמוך, בין היתר, בתוצרת ישראלית").
לבסוף נכנע בירנבאום והודיע שהמוצרים לסקנדינביה יישלחו ממפעלים אחרים. המשמעות: קיצוץ עשרות אחוזים במפעל באדומים, ופיטורי כחמישית מהעובדים - זאת בשל הפופולריות הרבה של מוצרי החברה דווקא בסקנדינביה. החברה שקלה להעתיק את המפעל למיקום אחר, אבל בדיקה שקבעה שהמהלך יעלה 25 מיליון אירו גנזה את הרעיון.
אם יהיה סיפור דומה במדינה אחרת - מה תעשה?
"אם ירצו לראות על האריזה 'מייד אין אשקלון', אעביר את הייצור לאשקלון".
על הכוונת: הרכבת הקלה
אז מי על כוונת הארגונים? חלקם, כגון "פאלסטיין סולידריטי קמפיין" מבריטניה קוראים לחרם כללי על מוצרים ישראליים. בספטמבר חידש הארגון קמפיין, תחת לוגו של תפוז נוטף דם. אחרים, אומר ד"ר ג'ונתן ריינהולד מאוניברסיטת בר-אילן, "משתמשים במתקפה על המוצרים מהשטחים כבסיס לשלילת זכות הקיום של ישראל. זו אסטרטגיה נוחה כי כך עוקפים התנגדות שנוצרת כשמדברים ישירות נגד ישראל".
פרופ' ג'ראלד שטיינברג, ראש החוג למדע המדינה בבר-אילן, שמייעץ למשרד החוץ ושהקים ארגון מעקב אחרי הארגונים: "לארגונים יש המון השפעה, עוצמה וכסף - שאין עליהם פיקוח. המידע שהם מספקים לא מחויב לעבור שום בדיקה".
ישראלים מסייעים לאירופים להשיג מידע שנגיש רק בעברית. לאחרונה, למשל, שמעו ארגונים בלגיים על מעורבות של בנק דקסיה, שרכש לפני כשנתיים את בנק אוצר השלטון המקומי בהתנחלויות. הם פנו לארגון "קואליציית נשים לשלום", ושם איתרו פרוטוקולים מהכנסת שבהם סיפר מנכ"ל הבנק על הפעילות בהתנחלויות. הארגון הקים בחודשים האחרונים מאגר מידע, על בסיס סיורי שטח, על חברות שפעילות בהתנחלויות. ההתייחסות בארגון מרחיקת לכת מעבר למפעלים, וכוללת ספקי שירותים להתנחלויות וחברות שמרוויחות בדרכים מגוונות מהשליטה בשטחים.
הקמפיין הבולט ביותר כעת מתנהל נגד ואוליה, ענקית האנרגיה הצרפתית שבה שותף עידן עופר, ונגד חברת אלסטום , בשל השתתפותן בפרויקט הרכבת הקלה בירושלים - המיועדת לעבור במזרח ירושלים. מאחר שהחברות דוחות את הלחצים, מפעילים הארגונים אסטרטגיה אחרת: לחץ על בנקים לבטל את השקעותיהם בחברות. ארגונים פלסטיניים אף תבעו את החברות בצרפת, בטענה שמעורבותן בפרויקט סותרת את החוק המקומי.
לפני שנתיים הביאו ארגונים את בנק ASN, מהגדולים בהולנד, לסגת מהשקעותיו בוואוליה. כעת הם מנסים להביא את בנק SNS ההולנדי לצעוד בעקבותיו. הבנק, בעל המוטו "המשקיע האחראי", הועמד בדילמה תדמיתית קשה. באוגוסט נפגשו נציגיו עם הארגונים, ביניהם ארגון יהודי בשם "א דיפרנט ג'ואיש וויס". "הבנק אמר שהם פועלים במדיניות השקעות אחראית, שלפיה הם לא משקיעים בחברות שמפרות זכויות אדם", מספר יו"ר הארגון, יאפ המבורגר. "אנחנו טוענים שהכיבוש לכשעצמו מביא בדיוק להפרה כזו של זכויות אדם, בכל רגע נתון".
SNS טרם מסר תשובה סופית. לדברי הפעילים, הבנק ביקש מוואוליה תשובות בנוגע לפרויקט. הפעיל ג'ף הנדמייקר, שנכח בפגישות עם הבנק, מאמין שלא תהיה לו ברירה אלא להיענות לדרישותיהם. "הבנק לוקח את הסוגיה מאוד ברצינות", הוא אומר. "אם מסיבה יוצאת דופן הוא לא יבטל את ההשקעה בוואוליה, הבנק יעמוד בפני פוטנציאל ממשי לפעולה משפטית, שלא לדבר על הנזק למוניטין שלו כ'משקיע האחראי'. אני לא מסוגל לדמיין מצב שהם ייקחו כזה סיכון".
