שרת התחבורה ויו"ר מפלגת העבודה, מרב מיכאלי, הציגה בשבוע שעבר את האג'נדה הכלכלית בראיון לשאול אמסטרדמסקי בכאן 11, במסגרת סדרת הראיונות שמקיים הפרשן הכלכלי של התאגיד עם פוליטיקאים לקראת הבחירות. אמסטרדמסקי, כך נראה בסרטון, הזדעזע לשמוע שמיכאלי מעוניינת להגדיל את ההשקעה הציבורית בבריאות, חינוך ותשתיות כדי לצמצם את הפערים החברתיים-כלכליים החדים במדינה, וכמעט התעלף כשהבין מה יו"ר העבודה מבקשת לעשות כדי לממן את כל זה: להגדיל את הגירעון התקציבי. כן, מה ששמעתם.
הממסד הכלכלי בישראל, שאמסטרדמסקי משקף את התפיסה שלו בנאמנות, לא שמע על פתרון כזה. הגדלה מושכלת של הגירעון כדי להשקיע בשירותים החברתיים נראה לו דבר עקום לחלוטין, הפוך מהיעדים שהוא שם לעצמו ומההרגלים שהוא סיגל. הנה, רק עכשיו מנסים לשכנע אותנו במשרד האוצר שהשמיכה קצרה מדי, ושאם אנחנו רוצות להגדיל את שכר המורות, מוכרחים לעשות קיצוץ רוחבי ולפגוע בכל שאר השירותים החברתיים. על תוספת תקציבית הם לא שמעו.
לא מעניין אותם שההשקעה הזאת תחזיר את עצמה, ושהרבה כלכלות מתקדמות בעולם כבר התפכחו מההיגיון השמרני של צמצום הגירעון בכל מחיר וכבר לא חוששות להגדיל את הגירעון כשצריך, כדי להשקיע במקומות הנכונים. לא אכפת להם שהשירותים החברתיים בישראל מוכרחים הנשמה דחופה, ושהנטל שנופל על האזרחים עצום. הגדלת הגירעון היא שינוי מהדרך שבה אנחנו צועדים יום יום, מנוגד לכל מה שהם מאמינים בו, ולכן זה נתפס כדבר בלתי אפשרי.
כשאנחנו יצאנו למחאת העגלות לפני אחת עשרה שנים, המתבגרים הכעוסים שהתחילו השבוע שנת לימודים חדשה בחטיבת הביניים היו אז תינוקות בעגלות. גם עלינו אמרו שאנחנו הזויות, לא רציניות ולא אחראיות. למה? כי קראנו להרחיב את השירותים החברתיים במדינה, להפשיר את החינוך חינם מגיל שלוש שהיה קפוא עד אז בחוק ההסדרים. לא ידענו אפילו עד כמה אנחנו צודקות.
בזכות ההתעקשות שלנו, בזכות זה שלא פחדנו לדרוש מהממשלה לחרוג מהשטאנץ, המציאות השתנתה. בעקבות הדרישות שלנו, המדינה החליטה להשקיע בחינוך ובנתה יותר מ-2,500 כיתות גן. עד 2011 טענו שזו השקעה שאי אפשר לעמוד בה והטילו את ההוצאה הזאת על ההורים עד גיל חמש. היום זה מובן מאליו שיש כיתות גן של טרום חובה וטרום-טרום חובה. אף אחד לא חושב לקחת את זה כדי להקטין את הגירעון. אבל לפני עשור זה לא היה מובן מאליו והיינו צריכות להילחם על זה. אז למה בעצם אנחנו מסכימות לזה היום במקומות אחרים?
בעקבות הדרישות שלנו, המדינה החליטה להשקיע בחינוך ובנתה יותר מ-2,500 כיתות גן. עד 2011 טענו שזו השקעה שאי אפשר לעמוד בה והטילו את ההוצאה הזאת על ההורים עד גיל חמש. היום זה מובן מאליו שיש כיתות גן של טרום חובה וטרום-טרום חובה
הגיע הזמן שעוד פוליטיקאים ידברו גם על השקעה ציבורית באזרחיות ובאזרחים, בשם הזכות שלהם לרמת חיים טובה, כזו שמדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה. שידברו על השקעה בשירותים החברתיים, בחינוך ראוי עם שכר הולם למורות מגיל לידה ועד לסוף הלימודים באוניברסיטה. בבריאות, עם שכר מתמחים ורופאות ראוי ושירותי בריאות ציבוריים הולמים וראויים לכל מי שחי פה. תחבורה ציבורית טובה, שבעה ימים בשבוע, שתאפשר להרבה אנשים לוותר על רכב פרטי, מחייבת הגדלה של הגירעון.
ולכל מי שאומר שזה לא אחראי ולא רציני, שאנחנו לא מבינות בכלכלה ושנשאיר את הכלכלה למקצוענים, נזכיר ככל שנצטרך שזאת השקעה ששכרה בצידה. על כל שקל שמושקע בחינוך חוזרים שבעה שקלים. עלות רפואה מונעת ובדיקות סקר עולה פחות מטיפול, ותחבורה ציבורית שבעה ימים בשבוע תחסוך לכולנו כשהיא תוריד כלי רכב פרטיים מהכביש. להגדיל את הגירעון כדי להשקיע בחינוך, בבריאות, בתחבורה ובתשתיות זה לא רעיון הזוי - זה הדבר הכי אחראי שמדינת ישראל יכולה לעשות.
נגה קלינגר היא מיוזמות מחאת העגלות אמא, פמיניסטית, ועדיין אופטימית