הבורסה היא בועה, אמר פעם נגיד בנק ישראל לשעבר, יעקב פרנקל, ובאחד העם נעלבו אישית והגיבו בירידות. ברק אובמה, שנחשב בכל מקום בעולם, גם בוול סטריט, כמושיע שבא לחלץ את כולנו מהמשבר הכלכלי הגדול, קיבל ביום ג' השבוע, עם השבעתו, קבלת פנים צוננת למדי, שלא לומר מפתיעה.
אובמה נתן נאום בסטנדרטים שלו. בנוי היטב, ישיר, פייסני ומלא תקווה. הוא לא טאטא את הבעיות מתחת לשטיח, וזכר לומר לתושבי ארצות-הברית והעולם כולו, כי "האתגרים שניצבים בפנינו הם אמיתיים. הם רציניים והם רבים. לא ניתן יהיה לתת להם מענה בפרק זמן קצר. אולם דעי לך, אמריקה, הם יקבלו מענה". דומה כי השווקים שמעו את המילה "אתגרים" - ונבהלו. רק זה מה שחסר להם.
הבעיה היא, שאובמה לא זרק בנאומו קלישאות של נאומי בחירות. הוא דיבר על המציאות. והמציאות מאתגרת מאוד. קודם כל אותו עצמו, אבל כן, גם את לובשי החליפות של וול סטריט. ואם עד נאום ההשבעה הם לא הבחינו בכך, הרי שהמשבר הפיננסי שאנחנו עדים לו הוא חמור בהרבה ממה שהערכנו עד כה.
צלילה ביום ההשבעה
רבות דובר על היכולת הרטורית של הנשיא אובמה. בימים האחרונים, לקראת ההשבעה ולאחריה, לא התאפקו הפרשנים מלומר לנו כי עכשיו הוא ייבחן לפיו מעשיו ולא לפי איכות הנאומים. אלא שיהיה זה עוול לטעון אפילו כעת, כי מדובר בנואם המפריח מילים ריקות. הצוות שהוא הקים והתוכניות שהוא מקדם כבר שבועות ארוכים, נועדו לחסוך בזמן ולהעניק טיפול של עזרה ראשונה לכלכלה האמריקנית הנחלשת.
חלק מהפרשנים תלו את התגובה הצוננת של וול סטריט ביום ההשבעה להיעדרה של תוכנית כלכלית מפורטת מהנאום של אובמה. האמת היא, שכמו לא מעט אירועים במהלך המשבר הזה, היה מדובר בצירוף מקרים אומלל, שבו הדו"חות המאכזבים של הבנקים הגדולים, כולל ההודעה הדרמטית של סיטיגרופ על שינוי האסטרטגיה שליוותה אותו שנים, תוך פיצולו של הבנק לשניים. במקביל נודע על הסיוע הנוסף שבנק אוף אמריקה נזקק לו, לאחר שנחשף כי העסקה שבה רכש את בנק ההשקעות מריל לינץ', לא הייתה חכמה כל-כך, והסבה לו הפסדים עצומים בנוסף לאלו שכבר צבר קודם.
ביום ההשבעה צללה מניית בנק אוף אמריקה ב-29%, ואילו מניית סיטיגרופ איבדה עוד 20%. מה שהוביל לפאניקה גמורה במניותיהן של חברות מסקטורים נוספים. אבל אנחנו כבר יודעים כמה שהשווקים מסוגלים להיות הפכפכים. למחרת ההשבעה, אתמול (ד'), כבר נרשמו בוול סטריט עליות של 4% ויותר, כשמניות הפיננסים, כולל שני הבנקים שהזכרנו, מובילות את המגמה. המניה של בנק אוף אמריקה עלתה ב-30%, של סיטי ב-31%.
פרופ' דן גלאי, מנכ"ל בית ההשקעות סיגמא, מומחה לכלכלת ארצות-הברית ומרצה בחוג למנהל עסקים באוניברסיטה העברית, מסביר כי טקס ההשבעה אינו בדיוק המקום לנאום פרוגרמטי, וש"וול סטריט לא מתרגשת מצרמוניות". לדבריו, השווקים מחכים לפעולות ממשיות שיחזירו את האמון שאבד למערכת הבנקאית האמריקנית, ובינתיים הם מתמודדים עם ההשלכות של המדיניות הלא-ברורה שנקט ממשל בוש.
"ממשל בוש קיבל על הראש בגלל שהוא לא הציל את ליהמן ברדרס", אומר גלאי. בנק ההשקעות הזה נקלע לקשיים בספטמבר 2008, ושר האוצר האמריקני הנרי פולסון נמנע מלסייע לו, אף על פי שכמה חודשים קודם לכן, הוא דחף להצלתו של בנק קטן יותר, בר סטרנס, שעמד בפני מצב דומה.
הממשל נמנע מלעזור לליהמן ויצר בכך תגובת שרשרת שעולה ביוקר עד עכשיו, כשברור כי אם הממשל היה מונע את הדבר, הוא לא היה נאלץ לשפוך סכומים עצומים לתוך המערכת.
"לא ברור אם היה פה רצון להעניש את ההנהלה, או להראות למוסדות פיננסיים אחרים ש'לא לעולם חוסן', אבל רטרוספקטיבית, זו הייתה טעות קשה", אומר פרופ' גלאי.
לא ייתנו לאף אחד ליפול
אתמול הופיע טים גייתנר, שר האוצר של אובמה, לשימוע בקונגרס והתייחס בדיוק לנקודה הזו. "העלויות הסופיות של המשבר רק יגדלו אם לא נפעל כבר היום במלוא העוצמה", אמר. הוא לא נקב בסכומים מדויקים, אבל איש לא נדהם כשהוא העיר כי ייתכן שתוכנית התמריצים של הממשל החדש תגיע להיקף של טריליונים.
"במשבר בסדר גודל שכזה, התהליך החכם ביותר הוא האגרסיבי ביותר", הסביר שר האוצר החדש לנוכחים. הוא גם אמר, שהפתרון "ייקח זמן ויצריך פעולה בקנה מידה שלא ראינו זה דורות".
"יש כאן התמודדות בשלושה מישורים", אומר גלאי. "בכלכלה הריאלית הבעיות עצומות. יהיה צורך לסייע בצורה פרטנית לתעשיות ספציפיות שנמצאות בקשיים. חלק מהתעשיות הללו סובלות לא רק בגלל המשבר הנוכחי. תעשיית הרכב היא דוגמה טובה לכך. הממשל החדש צריך לעזור, אבל להימנע מלעזור 'יותר מדי'. לזרוק כסף זה לא בהכרח הפתרון הנכון".
לפי גלאי, כושר התחרות הבעייתי של התעשייה האמריקנית מול המזרח הרחוק ואסיה אחראי למצב בחלק מהסקטורים. "בתעשיית המכוניות ובתעשיות תומכות, כמו תובלה ימית ואווירית, יש צורך בטיפול שורש. אסור לממשל סתם לשפוך עליהן כסף. צריך להתערב, השאלה היא עד כמה. זה צריך להיות סיוע סגמנטלי. מילטון פרידמן תמיד אמר שלממשלה יש נטייה להגיע לאוברדוז כשהיא מתחילה להתערב בשווקים".
מצד שני, אם הם יקרסו, זה יעצים את אחוזי האבטלה, שכבר עכשיו נראים מבהילים.
"נכון, ולכן יצטרכו לסייע עכשיו לעסקים קטנים ובינוניים, כי ההנחה היא שמיליוני עובדים נפלטים וייפלטו מהמערכת. בין היתר, גם במגזר הפיננסי. הרעיון הוא שהאנשים האלה ייקלטו לעבודה בעסקים קטנים יותר, ולכן חלק מהטיפול הממשלתי צריך להיות בחיזוקו של המגזר הזה".
באשר למגזר הפיננסי ולשוק ההון, גלאי מתרשם מדברי גייתנר. "זה מוכיח שהם למדו את הלקח. עכשיו לא ייתנו לאף אחד ליפול. כשהמטרה העליונה היא להחזיר את האמון. הממשל ערב כעת באופן ישיר או עקיף לכל המוסדות האלה, חלק מהם דרך הלאמה למעשה. מה שאומר שהאמון צריך לחזור, וגם הזמינות של האשראי, אבל זה לוקח זמן".
גלאי גם מזכיר את דברי גייתנר בנוגע לצורך ברפורמה ברשויות הפיקוח, שנושאות באחריות חלקית למחדל שהוביל למצב הנוכחי. "אין ספק שיש בתחום הזה משבר די גדול. חלק ממה שהמפקחים היו אמורים לראות ולהתריע עליו הם לא תפסו".
הזיכרון שלנו עוד טרי מהעיוורון של הרשות הפדרלית לני"ע שמנע ממנה לאתר את הונאת הענק של ברנרד מיידוף, אבל לפי גלאי, הדברים אמורים גם בפדרל ריזרב. "היו אינדיקציות כבר ב-2006 ששוק הנדל"ן מגלה תכונות של בועה. הפד לא עמד בפרץ ולא הכין שום תוכנית מגירה. בניגוד גמור למה שאנחנו חושבים על התרבות האמריקנית, שחושבת לטווח ארוך, מה שראינו במשבר הזה היה אלתורים של הממשל ושל המפקחים. הם לא התכוננו לדבר הזה".
אולי זה מה שמבדיל את אובמה מהממשל הקודם.
"יש לו צוותים טובים והיה לו זמן רב לתכנן ולהתכונן. כרגע אין לממשל זמן לבזבז, ולכן הוא בחר אנשים מנוסים שלא 'יתגלחו על הזקן' שלו ויצברו ניסיון תוך כדי".
עוד יתרון של אובמה הוא שקודמו נקלע במהלך המשבר למצב של התערבות מאסיבית בשוק, בניגוד לתפיסת העולם הרפובליקנית. אחרי תוכנית החילוץ לבנקים של בוש, שהיקפה הגיע ל-700 מיליארד דולר, "אף אחד לא יכול עכשיו לתקוף את הנשיא הדמוקרט על 'כלכלה התערבותית'", אומר גלאי.
לדברי גלאי, כלכלת ישראל תיפגע פחות ותתאושש יחסית מהר. "אנחנו עברנו את התיקון המזכך במיתון שהיה פה ב-2003-2004. בארצות-הברית מגיעים לזה רק עכשיו".
שינויים בהרגלי הסיוע
יורם אטינגר, מומחה לענייני ארצות-הברית ולענייני המזרח התיכון ולשעבר קונסול כללי של ישראל בטקסס, מתרשם שנאום ההשבעה של אובמה משקף את השינוי המסתמן במעמדה של ישראל בקרב הממשל החדש. "העובדה שישראל לא הוזכרה בנאום במילה, אך לעומת זאת הייתה התייחסות לעולם המוסלמי, מראה לנו שאובמה אינו רואה בישראל בעלת ברית ייחודית, אלא מדינה ידידה, שהיחסים איתה הם כמו עם מדינות אחרות".
אטינגר רואה בכך שינוי ערכי של ממש. באופן מסורתי, בארצות-הברית לא ראו בישראל וביחסים איתה נושא השייך לתחום יחסי החוץ, אלא עניין ערכי. "אצל אובמה זה לא קיים. הוא מבטא זרם החותר ל'מדיניות מאוזנת'. בדרך-כלל, המושג הזה הוא שם קוד לכרסום במעמדה של ישראל בוושינגטון", אומר אטינגר.
התבטאויות שונות של יועצי הנשיא כבר רמזו לכך, כשאמרו כי אצל בוש הייתה אוזנו של הממשל כרויה יתר על המידה לטיעוניו של הצד הישראלי, ושהגיע הזמן שהממשל יטה אוזן גם לצד הערבי. אטינגר רואה בכך גם פועל יוצא של מצבה של הכלכלה האמריקנית. "יש שם חוסר יציבות והם חוששים ממשבר רב-שנתי. אז אם ישראל כבר אינה בת ברית אסטרטגית אלא 'מדינה ידידה', קשה להעריך איך זה ישפיע על תרגילים צבאיים משותפים, או על שיתופי פעולה ביטחוניים".
אז ייתכן שמעבר לעובדה שגם ישראל תיגרר למיתון בעקבות ארצות-הברית, יש כאן פגיעה גם בייצוא של תוצרת ישראלית לשם?
"להערכתי, הפגיעה בכלכלה הישראלית תישאר נמוכה בהשוואה למה שקורה בכלכלה של סין, של רוסיה, של אירופה", אומר אטינגר. "אבל יש להניח שהאמריקנים ירכשו יותר תוצרת מקומית, ולא מישראל. מבחינתה של התעשייה הביטחונית, זה עשוי להיות משמעותי".
דווקא בנושא הזה, לאטינגר, שגם מנהל חברה המעניקה ייעוץ עסקי ומדיני בתחום יחסי ארה"ב-ישראל, יש הצעה מרחיקת לכת, שיש לשקול אותה היטב. "זו ההזדמנות לעשות דבר שמזמן היינו צריכים לעשות. ישראל צריכה להודיע שכבעלת ברית, ולאור המצוקה הכלכלית חסרת התקדים של ארצות-הברית, אנחנו מוכנים להושיט יד ולהציע ויתור מרצון על סיוע החוץ הביטחוני, למשך חמש עד עשר שנים".
הרעיון הוא שהכסף לא יימחק, אלא ישמש להקמה של קרנות משותפות שישקיעו בתעשייה הביטחונית, לפי המודל של קרן BIRD, שפועלת כבר יותר מ-30 שנה לעידוד שיתופי פעולה בין חברות ישראליות לאמריקניות בתחומי הטכנולוגיה. עד היום השקיעה הקרן קרוב ל-250 מיליון דולר במיזמים ישראליים-אמריקניים, שהניבו מכירות של למעלה מ-8 מיליארד דולר.
"היוזמה הזו תקדם את מעמדנו בצורה משמעותית", אומר אטינגר. "הכסף הזה, 2.4 מיליארד דולר, יופנה לתחומים מעודדי צמיחה, ויתרום מאוד לתעשייה הביטחונית בארץ". הרעיון הוא שצריך לעבור מהגישה הישראלית הישנה של שנור, לביזנס. מה עוד, שהמשבר הכלכלי העמוק עשוי להוביל לכך שגם אם לא נציע לוותר על הסיוע מיוזמתנו, הממשל ידרוש שנעשה זאת.
"נכון שבטווח המיידי זה יחייב הידוק חגורה קטן", מודה אטינגר, אבל אין ספק שלטווח הארוך, ישראל תהנה מהפירות של הצעד הזה".
